רעות בנימין. "חולמת להיות ה־CNN של החדשות הטובות"

התייתמה מאם בגיל 5, ניצלה מפיגוע ירי בגיל 22, וכעת רוצה להפיץ חדשות חיוביות לעולם

רעות בנימין שמעה מספיק בשורות רעות בחיים, ודווקא בגלל זה היה לה חשוב להקים קבוצת פייסבוק אופטימית, שמפנה זרקור למעשי חסד והתנדבות: "גיליתי שהיכולת שלנו להתמודד עם הדברים הרעים גדלה כשיש תקווה והשראה"

פורסם: 09.06.21, 08:47
ערב שבת, יוני 2005. רעות בנימין (38) גרה אז ביישוב בית־חגי שבהר חברון עם בעלה ובנה התינוק. שלושתם נסעו לעשות שבת אצל קרובי משפחה. כשיצאו לצומת היציאה מהיישוב עצרו לכמה נערים שביקשו טרמפ, ואז עצר עוד רכב מאחוריהם.
"ניסיתי להתרחק מהרכב שירה בנו, אבל היה קשה להאיץ עם צמיגים מחוררים, והמחבלים התחילו לרדוף אחרינו. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה שאסור לי לתת להם לעקוף אותנו"
"הכיוון שלנו לא התאים לנערים, וכל כך שמחתי שעוד מישהו עצר", היא מספרת. אבל השמחה התחלפה באימה. "ברכב היו שלושה גברים, ותוך כמה שניות הם התחילו לירות עלינו. שמשות הרכב התנפצו ורסיסים עפו לי לעיניים, ולמרות שהצמיגים האחוריים כבר היו מנוקבים, שמתי גז ונסעתי משם. הרכב נסע בזיגזג, כי מדי פעם כופפתי את הראש ונסעתי 'על עיוור' כדי שלא יירו בי. ואז שמעתי צרור נוסף והבנתי שהוא כוון לנערים שדקה לפני כן דיברנו איתם. ניסיתי להתרחק, אבל היה קשה להאיץ עם צמיגים מחוררים, והמחבלים התחילו לרדוף אחרינו. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה שאסור לי לתת להם לעקוף אותנו. לשמחתי, די מהר הגענו לכניסה לבסיס צבאי, המחבלים ברחו, ואנחנו קיבלנו טיפול ראשוני ופינו אותנו לבית החולים". בפיגוע נרצחו שני נערים: אביחי לוי ז"ל ואביעד מנצור ז"ל.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

מאז הפיגוע החלה רעות (שנולדה בחודש יולי) לחגוג יום הולדת ב־24.6, היום שבו נפצעה ושרדה, כדי להודות על הנס שקרה לה. היא נמנעה מלעשות זאת בגלוי, מחשש לפגיעה ברגשותיהם של משפחות הנספים. רק לפני שנתיים שיתפה לראשונה את חבריה בפייסבוק וכתבה: "החדשות הטובות שלי היום הן שהיום לפני 14 שנים קיבלתי את החיים שוב אחרי שמחבלים ירו עליי ופתחו אחריי במרדף. היום זו הפעם הראשונה שאני מודה על הנס בגלוי, היה לי קשה מדי מאחר שאביחי לוי ואביעד מנצור ז"ל נרצחו באותו הפיגוע".
עד אותו פוסט, היא מספרת, נמנעה מלשתף חברים חדשים במה שעברה. "לא סיפרתי, כי הרבה מאוד שנים סחבתי על עצמי אשמה שלא הצלחתי להציל אותם, שאולי יכולתי לעשות משהו, למרות שכולם אמרו לי: 'אם היית נשארת שם עוד שנייה כולכם הייתם מתים'", היא אומרת. "זה החזיר אותי הרבה שנים אחורה, לרגע שבו אמא שלי, תרצה משולם, מתה לי מול העיניים בגיל חמש, ולא יכולתי להציל אותה. בשנה האחרונה נפגשתי עם ההורים של אביחי וקיבלתי מהם חיבוק שעזר לי קצת לצאת מזה".

עשייה טובה מידבקת

בנימין, גרושה ואמא לארבעה (18, 14, 13, 11) שמתגוררת ביבנה, הייתה מאז ומתמיד אישה שרואה את החצי המלא של הכוס. בגיל צעיר הבינה שזה מה שעזר לה לשרוד את החיים הלא פשוטים שעברה כילדה יתומה, והחליטה להעביר את פילוסופיית החיים שלה הלאה. לפני שלוש שנים ייסדה את קבוצת הפייסבוק "אנשי החדשות הטובות", שבה חברים כ־100 אלף עוקבים, וכיום היא גם מגישה את התוכנית "החדשות הטובות" ברדיו החברתי הראשון ומקפידה לפרסם פוסטים אופטימיים בחשבון הפייסבוק הפרטי שלה.
"כשפותחים את היום עם חדשות טובות, כל היום נראה אחרת, ואילו כששומעים כל היום רק על אסונות, רמת הסטרס, הלחץ והחרדה עולים", היא טוענת. "עם כל מה שעברתי בחיים, וזה לא מעט, הייתי קמה בבוקר כל כך אופטימית ושמחה, ואז פותחת רדיו ומתמלאת ייאוש ודיכאון. זה כל כך השפיע על כל היום שלי, לכן החלטתי להביא בעצמי קצת אופטימיות לעולם, כי למרות שזה לא נראה ככה, יש הרבה טוב בעולם. אני באה מתחום החינוך, הייתי מורה ויועצת חינוכית, ואני זוכרת איזה אפקט זה קיבל בכיתה כששמתי דגש על הדברים הטובים".
התכנים בקבוצה מגוונים: היא מפנה זרקור למתנדבים מתחומים שונים, תרומות יוצאות דופן, השבת אבֵדה - מעשי חסד רבים שנעשו באופן פרטי הופכים בה לפומביים.
"כשהיו לי רק כמה עשרות חברים בקבוצה, נתקלתי בציניות, בביטול, בגיחוך ואפילו בהקטנה, אמרו לי: 'יש מלחמות וטרור, ואת מתעסקת במישהו שהוריד את החתול מהעץ או העביר זקנה את הכביש? את מי זה מעניין?"
מאיפה את מביאה את כל החדשות הטובות שאת מפרסמת?
"אני שולפת את החדשות הטובות בפינצטה, יש לי חיפוש אוטומטי בגוגל לפי מילות חיפוש כמו כבוד, גאווה, חדשות טובות. אני מקבלת את ההתראות, קוראת, ממיינת, עורכת ומפרסמת. לשמחתי, כשהמיזם גדל העוקבים התחילו לחפש ולשלוח לי או לפרסם בעצמם בקבוצה, וזה משמח אותי כי זה מגביר את המעורבות החברתית. אין מה לעשות, עשייה טובה מידבקת".
נתקלת גם בתגובות נלהבות פחות?
"בטח. בהתחלה, כשהיו לי רק כמה עשרות חברים בקבוצה, נתקלתי בציניות, בביטול, בגיחוך ואפילו בהקטנה, אמרו לי: 'יש מלחמות וטרור, ואת מתעסקת במישהו שהוריד את החתול מהעץ או העביר זקנה את הכביש? את מי זה מעניין? זה בכלל לא חדשות'. אבל לא הסכמתי עם זה, ועובדה שצדקתי. עשרות אלפי העוקבים מדברים בעד עצמם".
3 צפייה בגלריה
רעות בנימין בילדותה, ועם אמא שלה
רעות בנימין בילדותה, ועם אמא שלה
בילדותה, ועם אמה תרצה משולם ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)

פחות סטרס, פחות חרדה

איך משפיעות עלינו חדשות חיוביות ושליליות? בסקר רחב היקף שערך איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, מחצית מהמשתתפים דיווחו שצריכת חדשות גורמת להם תחושת לחץ, חרדה ותשישות ופוגעת באיכות השינה שלהם. גם בישראל נערך סקר דומה בשנת 2017 על ידי המרכז הבינתחומי בהרצליה, שבו נמצא כי רוב הציבור חושב שהעיתונות הישראלית מסקרת את המציאות בצורה שלילית מדי. 71% מהנשאלים חשבו שצריכת חדשות בישראל משפיעה לרעה על מצב הרוח, ו־55% מהם חשבו שהעיתונות הישראלית לא מסקרת בכוונה דברים חיוביים המתרחשים בישראל. 58% מהמשיבים על הסקר חשבו שהעיתונאים בישראל מסקרים את הנעשה בישראל בצורה שלילית יותר מאשר המציאות, לעומת 37% שחשבו שהסיקור מייצג נאמנה את הנעשה בארץ.
"אני לא מתפלאת מהממצאים בכלל. לצערי אנשים בטוחים שהעולם הוא מקום מסוכן הרבה יותר ממה שהוא באמת", אומרת בנימין. "אני מכירה מחקרים רבים שקובעים שצריכת חדשות שליליות לאורך זמן פוגעת בבריאות, משפיעה על מצב הרוח, מעלה את רמת הלחץ והחרדה ומעוותת את תפיסת המציאות. הכי נורא זה שאנשים מפתחים אדישות לאסונות ונעשים קהי חושים".
איך אישה חיובית כמוך עברה את התקופה האחרונה, שהייתה קיצונית במיוחד מבחינת אסונות ובהתאם לכך הדיווחים מסביב לשעון?
"החודש האחרון היה מאוד מאתגר והזכיר לי קצת את תחילת הקורונה, כשכל התחזיות היו קודרות ואנשים ישבו בבית בפחד. גיליתי שדווקא בתקופות כאלה יש ביקוש גדול לחדשות אופטימיות שאפשר להיאחז בהן. בתקופות כאלה אני מרגישה ביתר שאת את השליחות שלי ומבינה שיותר ממה שאני בחרתי בה היא בחרה בי. למשל, כשראיתי את העימותים ברחובות בין ערבים ליהודים, לקחתי על עצמי לחזק את הדו־קיום והעליתי המון פוסטים של שיתופי פעולה משני הצדדים נגד המצב. סרטון שהעלו לטיקטוק אח ואחות מבית החולים שיבא באמצע המהומות זכה לבמה אצלנו, כתבתי פוסט על הילדים יובל ושקד ברזני מאשדוד, שתרמו את מתנות יום ההולדת שלהם למחלקת הילדים בבית החולים ברזילי. שיתפתי גם פוסט של אלמוג בוקר על מיטל משדרות, שביתה ספג פגיעה ישירה והרכבים שלה הושבתו, ואז היא קיבלה רכב במתנה ממישהי שבדיוק החליפה את הרכב הישן שלה והחליטה להעניק לה אותו באהבה. במהדורות החדשות אף אחד לא שמע על זה, אבל זו ידיעה כל כך אופטימית, מלכדת ומחזקת, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על החברה שלנו. העם צמא לחדשות כאלה".
אם העם כל כך צמא, איך את מסבירה את זה שמערכות החדשות לא מוצאות לזה מקום נרחב?
"כי עדיין החדשות הרעות ממגנטות את הצופים למסך הרבה יותר, ויש לזה סיבה. אנחנו נשאבים לחדשות רעות כמנגנון הישרדותי אבולוציוני ששייך לתקופות אחרות, אבל אנחנו כבר לא שם. תפקידה של התקשורת הוא לחשוף ולבקר, אבל לא רק. יש המון חדשות אחרות שראויות לבמה. הכי מקומם זה פינות כמו 'משהו קטן וטוב', שעשו פעם ביום שישי. לפעמים לפני אייטם חיובי המגיש מעלה חיוך קטן ומבויש, כאילו מתנצל, אז ברור שהציבור יתפוס את זה כלא חשוב".
את ממליצה פשוט לא לצרוך חדשות?
"אני לא אומרת שאנחנו לא צריכים לדעת גם מה רע, ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להיות ניזונים רק מחדשות טובות, אבל אני חושבת שהמינון לא נכון ולא פרופורציונלי, ויש לזה השלכות חברתיות הרסניות. חדשות טובות נותנות תקווה, השראה ואפילו ריפוי, גם אישי וגם חברתי. חדשות טובות הן הדבק שלנו והחוסן שלנו".

3 צפייה בגלריה
רעות בנימין
רעות בנימין
"העם צמא לחדשות כאלה"
(צילום: אביגיל עוזי)

האולפנה הצילה אותי

היא נולדה בערד, בת יחידה להוריה (ויש לה עוד חמש אחיות מאביה). בגיל חמש הוריה נפרדו, ואמה עזבה את הבית בפתאומיות ועברה איתה לפתח־תקווה ללא הכנה מוקדמת. "ביום בהיר אחד התחלתי חיים חדשים, ואחרי כמה חודשים שבהם לא ראיתי את אבא שלי, אמא שלי נפטרה לי ממש מול העיניים. היא הייתה חולת אסתמה, בגלל זה גרנו בערד. היינו לבד בבית, היא התחילה להיחנק וביקשה שאעזור לה, ולא הצלחתי להציל אותה. רגשות האשמה ישבו עליי הרבה שנים אחרי".
לאחר מות אמה עברה לגור אצל דודים לתקופה מסוימת, בטרם עברה לאביה. "שני ההורים שלי נעלמו לי מהחיים בבת אחת, נפער לי חור בלב שלא נסגר עד היום, זה משהו קשה מנשוא", היא מספרת. "לקח זמן עד שדוד שלי סיפר לי שאמא שלי מתה ולא תחזור יותר. למרות שידעתי, ראיתי אותה במו עיניי, וילדים בני חמש מבינים הכל – אלה עדיין היו החדשות הכי רעות שיכולתי לקבל אי פעם. באותה נשימה דוד שלי אמר: 'אבל אני רוצה להגיד לך עוד משהו, עוד מעט אבא שלך יבוא לקחת אותך', וזה נתן לי שמחה, תקווה ואופטימיות. עוד לפני שאיבדתי את אמא שלי איבדתי אבא שהייתי מאוד קשורה אליו ועזבתי אותו ללא הכנה מוקדמת, וברגע הזה הבנתי שלכל מטבע יש שני צדדים, וכשיש חדשות רעות יש גם חדשות טובות. בחרתי להיאחז בצד הטוב של הסיפור למרות שלא התעלמתי מהצד הרע שלו".
החיים בבית האב, שהיה איש קבע ונעדר רוב הזמן מהבית, היו קשים. "בהתחלה היה קצת ירח דבש, אבל מהר מאוד המציאות שלי השתנתה. הייתה לו בת זוג ולה היה בן מבוגר ממני, ובבית הייתה אווירה לא טובה של פחד, השתקה והסתרה. אבא שלי לא ידע מה עובר עליי".
"אמא שלי נפטרה לי ממש מול העיניים. היינו לבד בבית, היא התחילה להיחנק וביקשה שאעזור לה ולא הצלחתי להציל אותה. רגשות האשמה ישבו עליי הרבה שנים אחרי"
בבית הספר ידעו מה עובר עלייך?
"המורים שמו לב שמשהו לא בסדר, וכמה פעמים לקחו אותי לשיחה, אבל פחדתי לספר. תמיד הכחשתי. לימים הפכתי להיות מורה ויועצת חינוכית, נתקלתי במקרים כאלה, וכשהייתי מדברת עם התלמידים והם הכחישו, לא ויתרתי כי ידעתי מה הם עוברים ובאיזה פחד הם חיים".
איך יצאת מזה?
"כשהייתי ביסודי המשפחה חזרה בתשובה, ובכיתה ז' עברתי ללמוד באולפנה, שהפכה להיות הבית שלי, והחברות הפכו להיות המשפחה שלי. אם לא הייתי הולכת ללמוד שם, בטח היה סוף אחר לסיפור שלי, כי האולפנה ממש הצילה לי את החיים. בכיתה ט' הלימודים הם כבר בתנאי פנימייה, ושם ביליתי את גיל ההתבגרות. בשבתות לרוב הייתי הולכת לחברות, ובחגים ובחופשים הייתי נוסעת לדודים. הייתי ילדה בלי בית, קראתי לעצמי בצחוק 'הנערה עם התיק על הגב'. עד היום אני בן אדם נודד".
"ביליתי את גיל ההתבגרות באולפנה. בשבתות לרוב הייתי הולכת לחברות, ובחגים ובחופשים הייתי נוסעת לדודים. הייתי ילדה בלי בית, קראתי לעצמי בצחוק 'הנערה עם התיק על הגב'. עד היום אני בן אדם נודד"
אבא שלך לא שאל למה את לא באה?
"מצאתי תירוצים. אבא שלי תמיד היה שם בשבילי, אבל לא סיפרתי לו כי לא רציתי לפרק לו את המשפחה. היום אני בקשר מאוד טוב איתו, הוא אדם טוב שנקלע לסיטואציה. הרבה מהאופטימיות שלי קיבלתי ממנו, מיזם החדשות הטובות נולד הרבה בזכותו".

פרידה בלתי נמנעת

את בעלה הראשון הכירה בגיל 19, כשעשתה שירות לאומי בגבעת התחמושת והוא היה חייל שהגיע להדרכה. אחרי שמונה חודשים התחתנו, ואחרי החתונה עברו לבית־חגי. "למדתי לתואר ראשון בספרות וחינוך בלתי פורמלי ובמקביל עבדנו בכפר ילדים ונוער בסיכון. היינו שם זוג הורים מדריכים, וממש גידלנו עשרה נערים במודל של משפחה. זו הייתה עבודה משמעותית עבורי, כי הייתי במקום הזה והבנתי את הנערים שהגיעו אלינו ממקום שאין בו בית ואין בו עוגן. בגלל האינטנסיביות של העבודה פחות התמקדתי בחיי הנישואים, היו משברים שלא טיפלתי בהם בזמן ואפשרתי להם לגדול. הפרידה, לפני כתשע שנים, הייתה בלתי נמנעת".
להתגרש עם רקע כמו שלך וארבעה ילדים קטנים זה מצריך אומץ.
"אמנם עזבתי ללא עורף משפחתי, אבל הרגשתי שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל להציל את הנישואים האלה ושנדרש ממני הרבה יותר אומץ דווקא להישאר שם. עברתי עם הילדים ליבנה, התחלתי ללמד בבתי ספר, והתחלתי את החיים מחדש".
יש לך זוגיות חדשה?
"כן, אבל אני מעדיפה לא לפרט כי זה מאוד רגיש".
"המורים שמו לב שמשהו לא בסדר, וכמה פעמים לקחו אותי לשיחה, אבל פחדתי לספר. תמיד הכחשתי. לימים הפכתי להיות מורה ויועצת חינוכית, נתקלתי במקרים כאלה, וכשהייתי מדברת עם התלמידים והם הכחישו, לא ויתרתי כי ידעתי מה הם עוברים ובאיזה פחד הם חיים"
את עדיין דתייה?
"לא, אבל אני לא אוהבת את ההגדרות האלה. אני יותר קרובה לאלוהים מאי פעם, אבל אני לא דתייה במושגים המקובלים".
ממה את מתפרנסת?
"בעיקר מהרצאות. יש לי הרצאה בשם 'הצד הטוב של הסיפור', שבה אני מספרת איך אני מצליחה להישאר אופטימית למרות כל הקשיים שעברתי. ההרצאה בעצם היוותה השראה למיזם החדשות הטובות, כי גיליתי שהיכולת שלנו להתמודד עם הדברים הרעים גדלה כשיש תקווה והשראה".
כמה זמן עמוד הפייסבוק "אנשי החדשות הטובות" גוזל ממך?
"המון זמן, זו מחויבות טוטלית שדורשת הרבה עבודה, ולכן הצעד הבא הוא להתחיל לייצר מזה משהו שיאפשר לי גם להתפרנס מזה. בקרוב יהיה גם ניוזלטר. החזון הוא להקים פלטפורמה חובקת עולם שתפיץ חדשות טובות מכל המדינות ובכל הקטגוריות של החיים - חינוך, תרבות, תיירות, בריאות ועוד. הייתי רוצה שאנשים בכל העולם יצרכו לפחות פעם אחת ביום חדשות טובות, כי זה מה שישנה את העולם. בגדול אני חולמת להיות ה־CNN של החדשות הטובות".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.