"ילדתי, הינקתי וראיתי אותה שוב רק לאחר 21 יום"
כריסטינה פולונינה מיכאלי (39), אמא לשניים, ילדה במרכז הרפואי מאיר
ממש בסוף ההיריון חלתה כריסטינה פולונינה־מיכאלי בקורונה. מצבה הידרדר עד כדי כך, שפרופ' טל בירון־שנטל, מנהלת אגף נשים ויולדות במרכז הרפואי מאיר, החליטה לזרז את הלידה ולהקדימה כדי להציל את חיי התינוקת ואת אמה. "ברגע שהתינוקת שלי נולדה, שמו לי אותה בידיים ונתתי לה לינוק. זאת הייתה הרגשה נהדרת, אבל הייתי מותשת לגמרי", מספרת כריסטינה. "מיד אחר כך לקחו אותה לבידוד, והיא נמצאה בריאה. ראיתי אותה שוב רק אחרי 21 יום".
פגישה בקפריסין: ללידה הזו קדמה היכרות מעניינת וסיפור אהבה שדילג בין שלוש מדינות. אורי מיכאלי מנתניה היה גרוש ללא ילדים בן 44 כשראה לראשונה את כריסטינה פולונינה, אז בת 27. זה היה בשנת 2006, כשבילה בקפריסין עם חברים והיא הייתה מלצרית במלון שבו התארחו. השיח ביניהם התנהל באנגלית, ובהמשך גילה אורי שהיא דוברת גם טורקית, איטלקית, רומנית ורוסית. כשיצאו לראשונה למסעדה היא הרשימה אותו בטוב לבה. "את הלחם שנשאר היא זרקה לדגים, ואת שרידי העוף חתכה וחילקה לחתולים. זה ריגש אותי מאוד והראה לי איזה בן אדם היא", מספר אורי, תריסר שנים אחרי, כשכריסטינה (39) היא אם שני ילדיו, אביב הבכור בן הארבע ואנג'לינה בת החודשיים וחצי שלידתה הייתה כרוכה בדרמה גדולה.
נתק ממושך: כריסטינה, ילידת מולדובה, בוגרת תואר בקרימינולוגיה, עברה לעבוד כמלצרית בקפריסין כדי להרוויח סכום כסף שיספיק לרכוש בית למשפחתה במולדובה. הרומן בינה ובין התייר מישראל התנהל באמצעות סקייפ וביקורים חודשיים שלו בקפריסין. אחרי חצי שנה היא החליטה לנתק את הקשר ונסעה לאיטליה. תחילה עבדה במסעדה, ובהמשך הייתה שדרנית ברדיו רומא במשך ארבע שנים.
"ניסיתי לאתר אותה בכל האמצעים שברשותי", מספר אורי. "אפילו אמא שלי הבינה שרק איתה אהיה מאושר ואביא לעולם את ילדיי. תארי לך, לשמוע מאמא עיראקית עידוד כזה לגבי אישה לא יהודייה".
"לא התחסנתי. חשבתי שאם אני כבר בסוף ההיריון, אסיים אותו בשלום. עד עכשיו אנחנו מצטערים על ההחלטה הזו. כל כך שמרתי על עצמי, אני חושבת שאביב הביא את הקורונה מהגן"
אחרי חמש שנים נוצר ביניהם קשר מחודש, ואורי טס למולדובה כדי לפגוש את אהובתו, שהייתה בחופשת מולדת. כריסטינה הגיעה לישראל במרץ 2016 לביקור ראשון, ומאז היא כאן, ונמצאת בעיצומו של תהליך גיור. בני הזוג מתגוררים יחד עם אחיו הנכה של אורי והמטפלת הסיעודית שלו. חודשיים אחרי בואה החלה כריסטינה את לימודיה באולפן, ולאחר מכן עבדה כסייעת בתינוקייה של גן ילדים. "כל כך אהבתי את העבודה שלי עם התינוקות וכל הזמן התפללתי - אפילו פעמיים הלכתי לכותל - שגם אני אהיה אמא". באפריל 2017 נולד בנם הבכור, אביב.
הקורונה הגיעה: ביולי 2020 נודע לבני הזוג שכריסטינה בשבוע הרביעי להריונה. "בעלי ואחיו חוסנו בשני חיסונים, אני העדפתי לא להתחסן. הגינקולוג שלי המליץ מאוד שאתחסן, אבל לא שמענו בקולו", היא מודה. "הדיסאינפורמציה סביב החיסונים וההודעות המבלבלות גרמו לי להסס. חשבתי שאם אני כבר בסוף ההיריון, אסיים אותו בשלום. עד עכשיו אנחנו מצטערים על ההחלטה הזו. כל כך שמרתי על עצמי, אני חושבת שאביב הביא את הקורונה מהגן".
בשבוע הראשון של פברואר 2021, כשהיא בשבוע ה־37 להריונה, החלה כריסטינה להשתעל. "עשינו בדיקת קורונה. אורי, אחיו והמטפלת שלו נמצאו שליליים, אני ואביב נמצאנו חולים", היא מספרת. "האח והמטפלת עברו לביתו של אחיהם הגדול, ואורי נשאר איתנו בבידוד וטיפל בנו".
"כל הזמן התפללתי לאלוהים שהתינוקת שלי לא תגדל בלי אמא, אפילו שידעתי שגם אם חלילה זה יקרה, היא תהיה מוקפת במשפחה אוהבת"
מה הייתה רמת הלחץ?
"נבהלנו מאוד. הייתי בלחץ בגלל התינוקת. כל כך חיכינו לה, וממש לפני סוף הדרך באה לנו המכה. במוצאי שבת, ארבעה ימים אחרי האבחנה, מצבי הידרדר. היה לי שיעול עם דם, שלשלתי, נחנקתי, לא יכולתי לנשום. הזמנו אמבולנס, שלמזלנו הביא אותנו למאיר. אני לא יודעת אם בבית חולים אחר הייתי שורדת את זה. כשיצאנו מהבית הרגשתי שאני הולכת למות, וחשבתי שכל כך רציתי את התינוקת הזאת, והנה, הילדה שלי תגדל בלי אמא", היא דומעת.
לידה וסכנת חיים: כריסטינה אושפזה במחלקת קורונה, ואורי נשאר עם אביב בבידוד הביתי. ביום ראשון בלילה התקשרה אליו פרופ' בירון־שנטל. "המצב הנשימתי של כריסטינה מידרדר", אמרה לו. "אם זה ימשיך בקצב הזה, ניאלץ לחבר אותה למכונת הנשמה. אנחנו מעדיפים ליילד את התינוקת לאלתר", הסבירה, והוא נתן את הסכמתו. במקביל הזעיק את גיסתו, אדית מיכאלי, שמיהרה לבית החולים ושהתה עם כריסטינה במהלך לידת הוואקום שעברה. "לא היה לי כוח ללחוץ", היא נזכרת, "אבל הצוות הנהדר עשה הכל כדי לעזור לי".
התינוקת נולדה במשקל 3,480 ק"ג, ביום שני, 22.2.21 בחצות. המיילדת הגישה אותה לאמה המאושרת והתשושה, שהיניקה אותה, אך זמן קצר לאחר הלידה הידרדר מצבה. היא חוברה למכונת הנשמה והייתה במצב קריטי. בליל שבת, כששודרה בערוץ 13 כתבה על סיפור הלידה, מצבה עדיין היה בכי רע. אבל כמעשה נס, במוצאי השבת, השתפר משמעותית. "אני משוכנע שזה בעזרת התפילות והאיחולים שזרמו אלינו מכל עבר", אומר אורי, וכריסטינה מוסיפה: "כל הזמן התפללתי לאלוהים שהתינוקת שלי לא תגדל בלי אמא, אפילו שידעתי שגם אם חלילה זה יקרה, היא תהיה מוקפת במשפחה אוהבת".
שלושה ימים לאחר הלידה הציעה פרופ' בירון־שנטל לאורי לקחת את התינוקת הביתה, אפילו שאמה הייתה מאושפזת. הגיסה אדית אירחה את האחיינית הפעוטה בביתה עד שמלאו לה 21 יום. "היא הגיעה הביתה בדיוק ביום הזיכרון לפטירת אמי", אומר אורי. "ומיום שכריסטינה בבית, היא כל הזמן על הידיים של כריסטינה. בהתחלה היא לא נתנה לאף אחד לגעת בה".
"ראינו ירוטים באוויר ואמרתי לאורי: 'בוא, נחזור מהר הביתה. אם חס וחלילה יקרה משהו, אני רוצה להיות עם הילדים שלי!' עשינו פרסה וחזרנו הביתה. זה היה בהחלט טראומתי מאוד"
למה החלטתם לקרוא לה אנג'לינה?
"התכוונו לקרוא לה ג'ולי על שם אמי שנפטרה, אבל כשכריסטינה הייתה בבית החולים היא ביקשה שנקרא לה אנג'לינה - המלאך שלי".
איך מקבל אותה אחיה הבכור?
אורי: "באהבה רבה. כשהיא בוכה הוא שר לה, 'כשאת בוכה את לא יפה'".
תינוקת בזמן מלחמה: "ביום שלישי השבוע יצאנו לראשונה מאז הלידה לאירוע משפחתי. אביב הבן הבכור ואנג'לינה נשארו עם אחיינית של אורי. זמן קצר אחר כך נשמעה אזעקה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את הצליל הזה וכשאורי הסביר לי מה זה אומר, מאוד נלחצתי. הבנתי שיורים עלינו, ראינו ירוטים באוויר ואמרתי לאורי: 'בוא, נחזור מהר הביתה. אם חס וחלילה יקרה משהו, אני רוצה להיות עם הילדים שלי!' עשינו פרסה וחזרנו הביתה. מצאנו את שני הילדים ישנים, רגועים. ישר הנקתי את אנג'לינה וכשנראה לנו שהמצב נרגע, לקחתי אותה למיטה שבה אני ישנה אתה, כי אני מניקה אותה כל הלילה. זה היה בהחלט טראומתי מאוד".
"אסור היה לי לקבל אפידורל כי יש לי פלטינות בגב"
תימור כהן (35), אמא לבת, ילדה בבית החולים "הלל יפה"
כשתימור כהן הייתה בחודש השביעי להיריון, היא ובן זוגה יואב חלו בקורונה. "יואבי הספיק לקבל חיסון אחד, ואני לא רציתי להתחסן בגלל ההיריון", היא מסבירה. "נדבקנו מחברה שהתארחנו אצלה לארוחת ערב. כשהיא הודיעה לנו שהיא חלתה, נבדקנו ויצאנו שליליים. למרות זאת היינו שבוע בבידוד ובסיומו עשינו בדיקה נוספת. יואבי יצא חיובי ואני שלילית, אבל כעבור עשרה ימים, בבדיקה השלישית, נמצאתי גם אני חיובית. בסופו של דבר הייתי בבידוד ביתי 30 יום".
מה היו תסמיני הקורונה שלך?
"היה לי כאב ואודם בגרון, נזלת, צינון קל וזהו. לא איבדתי את חוש הטעם והריח, לא היו לי כאבי שרירים. ליואבי היה כאב באוזן אחת וכאבי שרירים. שנינו בורכנו: יש לנו מערכת חיסון חזקה".
היכרות במאפייה: בני הזוג הכירו לפני כשנה וקצת בזכות כיכר לחם שאור. תימור (35), מעצבת גרפית, נכנסה למאפייה במשמר־השרון כדי לקנות את לחם המחמצת שהיא אוהבת. היא גילתה שהכיכר האחרונה נלקחה מהמדף רגע קודם לכן על ידי בחור שעדיין עמד ליד דוכן הלחמים, והביעה את אכזבתה בקול. הבחור, ג'נטלמן אמיתי, הושיט לה את הכיכר ולקח במקומה לחמניות. כשהודתה לו, ביקש את מספר הטלפון שלה. "נעניתי בחיוב, כי הוא היה מקסים וחמוד וגם חתיך", היא נזכרת. כמה ימים אחרי הגיעה שיחת טלפון מהגבר האלמוני, אבל תימור סיננה אותו. "לא כל כך התאים לי אז", היא מתרצת. כשחששה שהוא "יחמוק לה מבין האצבעות", החזירה צלצול. "הוא לא כעס. אין עליו. בפגישה השנייה כבר הייתי מאוהבת, וגם הוא".
תימור, שגדלה במשפחה חילונית, הייתה אז אחרי מערכת זוגית שהסתיימה, וגרה לבדה בכפר־יונה. יואב זוהר (33), בן מושב רמת־מגשימים שברמת הגולן, דתל"ש, צלם, בוגר מכללת "הדסה" וכיום עובד במחקר ופיתוח ב"סמסונג", חלק בזמן שהכירו דירת שותפים במכמורת.
ואז התערב הגורל והאיץ את התהליך. "חבר לדירה חזר מחו"ל ונאלץ להיות בבידוד, ויואב נאלץ לעבור לגור איתי", אומרת תימור. "ישנו יחד, היינו יחד כל היום, ובעצם לא נפרדנו מאז".
למה בעצם לא נישאתם? "התחלנו בתהליך, אבל יואבי לא מרגיש כיום כל כך מחובר לטקס הדתי. ההורים רצו שנתחתן, אבל החלטנו שזה לא יקרה בשלב הזה. אולי, יום אחד, אם הוא ירצה, אני מוכנה להתחתן איתו".
בתחילת ספטמבר 2020 נכנסה תימור להיריון. "שנינו היינו בהלם, לא ציפינו, אבל כבר הרגשנו שאנחנו זוג, וההיריון היה בעצם מעבר חלק למשפחה".
חששת להיריון?
"הסביבה שלנו דאגה מאוד, אבל אני הרגשתי שהכל בסדר. בדיעבד, אני חושבת שלגביי זו הייתה החלטה יותר נכונה, אבל זו לא עצה גורפת. זו הייתה תחושת הבטן שלי לגבי עצמי. אני בריאה בדרך כלל, דאגתי לקחת ויטמין C ולאכול בריא, ועובדה שעברתי את זה בקלות".
"הסביבה שלנו דאגה מאוד כשחליתי, אבל אני הרגשתי שהכל בסדר. בדיעבד, אני חושבת שלגביי זו הייתה החלטה יותר נכונה לא להתחסן. עובדה שעברתי את זה בקלות"
לידה טראומטית: ב־10 באפריל 2021, בלילה שבין שישי לשבת, כשהייתה בשבוע ה־36 ועוד שלושה ימים להריונה, החלה ירידת מים. "נסענו לבית החולים הלל יפה, והתברר שעדיין אין פתיחה. אושפזתי ללילה, ולפנות בוקר התחילו צירים חזקים מאוד. הועברתי לחדר יולדות עם כאבים עזים, ושם הבינו שלא אוכל לקבל אפידורל כי בגיל 14 עברתי ניתוח והכניסו לי פלטינות לגב בגלל עקמת. קיבלתי חומר מטשטש, אבל זו הייתה חוויה קשה שלא תישכח לעולם, שלמזלי הסתיימה תוך שעה. הצוות היה נפלא. יצאתי בלי תפרים, ושלושה ימים אחרי הלידה כבר יכולתי לרוץ. אני כבר מוכנה לילד הבא", היא צוחקת.
מה הרגשת ברגע שראית את התינוקת שלך בפעם הראשונה?
"זה היה רגע מורכב מאוד, ואני לא יכולה לתאר אותו כקשת בענן. הייתי באפיסת כוחות ממש, שמו לי אותה על הבטן, ואחרי שיואבי חתך את חבל הטבור, הניחו אותה על החזה שלי. ניסיתי להיניק אותה, אבל יצא רק קצת קולוסטרום, אולי כי היא נולדה בלידה מוקדמת".
ואולי הלידה המוקדמת קשורה דווקא לקורונה?
"יש גם השערות כאלה. האחיות במחלקה שאליה הועברתי אחרי הלידה דיברו על תחושה שיש יותר פגים בעקבות הקורונה, אבל במחלקת פגים אמרו שזה לא נכון".
"מיקה לא התעוררה מהאזעקה, אבל הלב שלי נפל לתחתונים. זה לא אותו דבר להיות יחידה או זוג ולהיות אמא ליצור שתלוי בך. זה נהיה מפחיד. בדרך כלל, מיקה ישנה במיטה מתחברת למיטה שלנו. עכשיו אנחנו ישנים בממ"ד והיא ישנה בינינו"
מיקה זוהר הפעוטה (ששקלה 2,025 ק"ג בלידתה) הוכנסה לפגייה, ושהתה באינקובטור כמה ימים. "כשהיא נולדה, הצוות הבחין בקשיי נשימה, ובצילום רנטגן התגלה חשד לתסנין בריאה. לכן היא הייתה מחוברת לחמצן 24 שעות וקיבלה אנטיביוטיקה במשך שבוע, ואז הדברים הסתדרו. האהבה אליה רק מתעצמת מיום ליום".
תינוקת בזמן מלחמה: "עברנו עכשיו שני לילות עם אזעקות. מיקה לא התעוררה מהאזעקה, אבל הלב שלי נפל לתחתונים. זה לא אותו דבר להיות יחידה או זוג ולהיות אמא ליצור שתלוי בך. זה נהיה מפחיד. בדרך כלל, מיקה ישנה במיטה מתחברת למיטה שלנו. עכשיו אנחנו ישנים בממ"ד והיא ישנה בינינו. אני מניקה אותה בלו"ז הרגיל, כל שלוש שעות. כל הלילה אני ישנה עם עין פקוחה, שמה עליה את היד ומגנה עליה כדי שלא נפגע בה בטעות מתוך שינה. המזל הוא שהיא תינוקת שלווה. אצלה הכל כרגיל. היא לא מודעת למה שמתחולל".
"אִפשרו לבעלי להיות איתי. זה מה שהחזיר אותי לחיים"
בת שבע ברוך (28), אמא לארבעה, ילדה בבית החולים "שערי צדק"
יום הולדתה ה־28 של בת שבע ברוך נחגג בבית החולים, בזמן שחלתה בקורונה קשה והייתה בהיריון מתקדם. ימים ספורים לאחר מכן, במחצית פברואר 2021, השתחררה לביתה. "בקושי יכולתי ללכת כמה פסיעות. ממש למדתי ללכת מחדש, לעלות מדרגות. הגיעה אליי פיזיותרפיסטית שעשתה לי תרגילי נשימה. לאט־לאט השתקמתי, אבל גם כיום אני עדיין לא במיטבי", היא אומרת כעת כשהסכנה חלפה והיא אוחזת באלחנן המתוק.
היא בת 28, בת שביעית מתוך עשרה ילדים, גדלה כילדה חרדית בירושלים. בגיל 14, לאחר שסיימה את בית הספר היסודי "בית יעקב", המשיכה בסמינר לבנות, ובתום לימודיה החלה ללמוד עיסוי רפואי בהמלצת אביה. "הוא אמר שיש לי ידיים טובות ועודד אותי ללמוד את המקצוע", נזכרת בת שבע. היום יש לה קליניקה לעיסוי רפואי במודיעין־עילית.
בגיל 20, זמן קצר לפני שקיבלה את תעודת ההכשרה, נישאה ליעקב ברוך, מחנך בבית ספר יסודי ומתנדב במד"א. שלושת בניהם (7, 5, 4) נולדו בהפרש של שנה וחצי זה מזה. "הם גדלו כמו שלישייה. לא היה פשוט כשהיו פעוטים, אבל היום הם ממש חברים טובים, וזה כיף", מתמוגגת אמם.
הקורונה הגיעה: שלוש שנים לאחר הולדת הבן השלישי הרתה בת שבע, ובשבוע ה־31 להיריון חלתה בקורונה. "אין לי מושג מאיפה נדבקתי", היא אומרת. "שנה קודם התחלתי ללמוד סיעוד במרכז האקדמי 'לב', ומתחילת הקורונה למדנו בזום. מהבוקר עד הערב ישבתי מול המחשב ולא פגשתי אנשים".
לא התחסנת?
"לא הספקתי. בהתחלה הכל היה מבולבל ומבלבל. דיברו על כך שלא רצוי לחסן נשים בהיריון, אחר כך המליצו להן להתחסן, ואני לא מיהרתי כי הייתי עמוסה בלימודים. כשהתחלתי להרגיש סחרחורות וחולשה והקאתי המון, לא הייתה לי סיבה לחשוב שזה קורונה כי כך הרגשתי גם בהריונות הקודמים. במיוחד שחוש הטעם והריח לא נפגעו".
"לא הספקתי להתחסן. בהתחלה הכל היה מבולבל ומבלבל. דיברו על כך שלא רצוי לחסן נשים בהיריון, אחר כך המליצו להן להתחסן, ואני לא מיהרתי כי הייתי עמוסה בלימודים"
אז איך גילית שחלית?
"פניתי לגינקולוגית שלי, כי כמו בהריונות הקודמים הייתה לי סוכרת היריון, ורציתי להחליף תרופה שגרמה לי תגובה אלרגית. כשהגעתי אליה כבר הייתי חלשה מאוד ומיובשת. הרופאה בדקה אותי וגם היא לא קישרה את התחושות שלי לקורונה וביקשה שאחזור להיבדק כעבור שבוע. אבל המצב שלי החמיר. התחלתי להרגיש קושי בנשימה, והסטורציה (רמת החמצן בדם, צ"ר) ירדה מאוד. מאחר שבעלי מתנדב במד"א, הוא עשה לי את הבדיקות ודאג שאקבל נוזלים בבית. בהמשך השבוע כבר הייתי חולת קורונה מאומתת. ולא רק אני. במוצ"ש כולנו עשינו בדיקות, ולמחרת בבוקר כבר ידענו שכל המשפחה חיובית. לילדים, ברוך השם, לא היו שום תסמינים. הם שיחקו לבד והתנהגו נפלא, והשכנים המסורים שלנו הביאו אוכל כל יום. אמרתי לעצמי שנעבור את זה בקלות, אבל המצב החמיר, ובאחד הבקרים, כשבעלי ראה שאני מטושטשת ומבולבלת, הוא הזמין אמבולנס והגעתי לבית החולים שערי צדק. היום ברור לי שהקב"ה החליט להציל אותי, והוא מינה את הצוותים של בית החולים לשליחיו המסורים".
טיפול נמרץ: המחלה הגיעה לשיאה בשבת בבוקר. "הרגשתי רע מאוד, ופתאום פקחתי את עיניי וראיתי הרבה רופאים מסביבי. שמעתי שאומרים לי: 'תנשמי, תתאמצי לנשום, אחרת נצטרך להרדים ולהנשים אותך'. הרגשתי שעם כל הרצון, אני לא מצליחה להכניס אוויר לריאות. לא הצלחתי לנשום. זה היה מאוד מפחיד".
"הרגשתי רע מאוד, פתאום פקחתי את העיניים וראיתי הרבה רופאים מסביבי שאמרו: 'תתאמצי לנשום, אחרת נצטרך להרדים ולהנשים אותך'. הרגשתי שעם כל הרצון, אני לא מצליחה להכניס אוויר לריאות"
חששת להיריון?
"בשלב ההוא הייתי כל כך מעורפלת, שלא זכרתי בכלל שאני בהיריון. גם לא זכרתי מי ביקר אותי. לא זכרתי כלום".
כשמצבה המשיך להידרדר, הועברה בת שבע ליחידה לטיפול נמרץ. "בעלי ביקש שייתנו לי עוד צ'אנס לפני שמנשימים אותי, וחיברו אותי למסכת הנשמה שלא חייבה הרדמה. זה היה נורא. אני נזכרת בזה ובא לי לבכות. הייתי איתה במשך כמעט שבועיים, הרבה מאוד שעות ביממה, וזה ממש עזר ושיפר את תפקודי הריאות".
מהשבוע ה־31 להיריון ועד השבוע ה־34 אושפזה בת שבע במחלקת הקורונה. "הכי נורא היה שבעלי היה בבידוד ולא היה יכול לבקר אותי. ברגע שהוא יצא מהבידוד, הוא השאיר את הילדים אצל הוריו ובא אליי כל יום. זה נתן לי המון כוח. כל יום התחזקתי יותר. הצוות הנפלא נהג במקרה שלי לפנים משורת הדין ואִפשר לבעלי וגם לאמא שלי (שהגיעה ופינקה אותי) להיות ליד מיטתי. זה מה שהחזיר אותי לחיים".
לידה רגילה: בשבוע ה־38 חזרה לשערי צדק כמתוכנן. "בגלל סוכרת ההיריון תכננו להקדים את הלידה כדי למנוע סיכון מיותר. הייתי 24 שעות בחדר הלידה, וב־8.3.2021 ילדתי את אלחנן במשקל 3,090 ק"ג, בלידה רגילה ברוך השם, אפילו בלי אפידורל".
"חדר השינה שלנו הוא הממ'ד. כששמענו השבוע בחדשות את איומי החמאס שיירו מטחים בשעה תשע בערב, הבאנו מזרון וכל הילדים ישנו אתנו"
בחרתם את השם אלחנן בגלל נסיבות ההיריון?
"כן, בהחלט. הרגשנו שהשם חנן אותנו".
נתנו לך אותו להנקה ראשונה?
"כן, אבל לא היה לי חלב. עכשיו אני מיניקה אותו בשמחה. התאמצתי כדי שזה יקרה. הפעם רציתי במיוחד בגלל כל מה שעברתי".
תינוק בזמן מלחמה: "חדר השינה שלנו הוא הממ'ד. כששמענו השבוע בחדשות את איומי החמאס שיירו מטחים בשעה תשע בערב, הבאנו מזרון וכל הילדים ישנו אתנו. כשהיתה אזעקה בשלוש בבוקר, הילדים לא התעוררו. אלחנן התינוק היה ער, בלי קשר. הוא יונק כל שעתיים. התחלתי להיניק אותו והוא היה רגוע. עקרונית, גם אני רגועה ולא נלחצת, מטבעי. כשאני רגועה החלב שלי יותר טוב לתינוק. אנחנו עושים כל מה שצריך כדי לשמור על עצמנו. לא יוצאים לראות יירוטים, נכנסים לממ"ד, אבל בוטחים בהשם שישמור עלינו".
