אנדראה בן נעים. "כל בן אדם שני פה מדבר איתי על זה שהוא היה רוצה להגר לקנדה"

עלתה לארץ בדיוק כשהתחיל "שומר החומות": "מרגישה יותר בטוחה בת"א מאשר בטורונטו"

אנדראה בן נעים עזבה את ארץ הולדתה, התמקמה עם משפחתה בתל־אביב, שמחה שנגמר הבידוד, ואז החלה מתקפת טילים. ועדיין אין בה טיפת חרטה: "בקנדה, למרות שהחיים שלי מעולם לא היו בסכנה, האנטישמיות הייתה באוויר"

פורסם: 04.06.21 , 09:25
הסיפור של אנדראה בן נעים, בת 39, נשואה ואמא לשלושה, רואת חשבון:
"נולדתי וגדלתי בקנדה, וחשבתי שאחיה שם כל חיי. הסבים שלי היגרו לשם - אחרי השואה הם עלו מפולין לישראל, ואז אחרי שנה עברו לקנדה. למעשה, עד שהכרתי את בעלי ג'ק, יהודי־קנדי וציוני נלהב, חשבתי שישראל היא מדבר.
ג'ק ואני היינו באותו תיכון, אבל רק לפני 12 שנה יצאנו לדייט ראשון (טיול אופניים, כולל פנצ'ר בגלגל). באותו טיול התאהבנו אחד בשנייה. מהר מאוד הוא צירף אותי לביקור משפחתי בישראל, ומאז בכל שנה טסנו לארץ. אפילו התחתנו כאן: ב־2010 הזמנו 130 אורחים שטסו מקנדה. כל התקופה הזו ג'ק חלם לעשות עלייה, ולאט־לאט השתכנעתי שזה גם החלום שלי.
לפני שנתיים הגענו עם הילדים לשנת ניסיון בארץ. מיגל היה בן שלוש, לייק (ששמה העברי הוא מים) הייתה בת חמש, ואסטריה (ששמה העברי הוא כוכבה) הייתה בת שש. אף אחד לא ידע עברית, אבל תוך שנה כולם למדו את השפה. ואז לבעלי, שעוסק בפיתוח אפליקציות, צצה הזדמנות עסקית וחזרנו לטורונטו, אבל ההחלטה לעלות לארץ כבר התקבלה. התחלנו למלא את המסמכים לקראת העלייה וחיכינו לרגע הנכון.
בגלל מגפת הקורונה הילדים שלנו לא היו במסגרות במשך שנה, והכל היה סגור בטורונטו רוב הזמן, כך שלא היה לנו חשוב לחכות לסוף שנת הלימודים. הייתה לנו תחושה שככל שנדחה את זה, הסיכוי שזה יקרה יקטן, כי כל הזמן נתקלנו במכשולים ובעיות, דירות שפספסנו וטיסות לארץ שבוטלו. בסוף מצאנו דירה חדשה באזור שרצינו בתל־אביב בעזרת מתווך, נחתנו בארץ ב־28 באפריל, ונכנסנו אליה.
בקנדה הצלחנו לקבל רק חיסון אחד, לכן היינו צריכים להיות עם הילדים בבידוד עשרה ימים. כל כך ציפינו לסיים אותו ולהכניס את הילדים למסגרות.
שלחנו את מיגל לגן ליום אחד, למחרת הבנות היו אמורות להיכנס לבית הספר, ואז התחילה מתקפת הטילים. זה היה פסיכי. לא ציפינו לזה. כנכדה של ניצולי שואה הייתי בטוחה שאם אי פעם איקלע לאזור מלחמה, אברח מיד. אבל תודה לאל, בדירה שלנו יש ממ"ד.
"בבית הספר היהודי של הילדים שלי היו שומרים חמושים בכניסה, זה לא מראה שכיח בקנדה. מה שקרה עכשיו בארץ הצית עוד יותר את האנטישמיות"
אני חייבת להודות שבלילה הראשון של האזעקות פחדתי מאוד. ישבתי על הרצפה בממ"ד ולא הבנתי מה קורה. הבטן שלי התהפכה, הייתי בטוחה שהפיצוצים ממש מחוץ לדירה שלנו. לא ידעתי שמה שאני שומעת זה כיפת ברזל. מרגע שהבנתי את זה אני יכולה להגיד בביטחון מלא שאני מעדיפה להיות בישראל גם בזמן מבצע צבאי.
יש לי ידע של מתחילים על הסכסוך, אבל אני לא לגמרי לא בעניינים. ברור לי שכיהודייה זה המקום היחיד שבו ארצה לחיות. בקנדה, למרות שהחיים שלי מעולם לא היו בסכנה, האנטישמיות הייתה באוויר. מדי פעם בחדשות הראו צלב קרס על חומה של בניין. בבית הספר היהודי של הילדים שלי היו שומרים חמושים בכניסה, זה לא מראה שכיח בקנדה. מה שקרה עכשיו בארץ הצית עוד יותר את האנטישמיות. הזדעזעתי לקרוא שיהודי הותקף בלב טורונטו, ושמפגינים הניפו דגלי פלסטין בשכונה היהודית שגרנו בה. פה יש צבא שנוסד כדי להגן על העם היהודי, לכן אני מרגישה יותר בטוחה.
כבר בפעם הראשונה שבאנו לישראל, לפני שנתיים, כולם סביבנו חשבו שהשתגענו כי בחרנו לעזוב את החיים הטובים שלנו, את המשפחה והחברים, את המסגרות המדהימות של הילדים ואת הבית היפה שבנינו. זה היה בית ענק, 280 מ"ר בנוי, וחצר עם מאה עצים וטרמפולינה. הקמתי לעצמי משרד ביתי מדהים, ובעלי אפילו התקין טלוויזיה באמבטיה. הדירה הראשונה שלנו כאן הייתה דירת airbnb קטנה, ישנה ולא משופצת. בלילה הראשון נתקלתי בג'וק ענק במקלחת. בקנדה אין ג'וקים. יש סנאים, אבל הם לא נכנסים הביתה, ולא הורגים אותם. אחר כך עברנו עוד שתי דירות עד שהתמקמנו, זה לא היה פשוט.
"עזבנו בית ענק עם חצר, ובהתחלה גרנו כאן בדירת airbnb קטנה, ישנה ולא משופצת. בלילה הראשון נתקלתי בג'וק ענק במקלחת. בקנדה אין ג'וקים"
בתקופה האחרונה החברים בקנדה ממש דאגו לנו, קיבלנו הודעות מאנשים שלא היינו איתם בקשר שנים. אבל חשוב לי להראות להם שהחיים פה הם לא כפי שהם נראים בחדשות, ושאני מרגישה הרבה יותר בטוחה להסתובב בתל־אביב בלילה מאשר בטורונטו.
כל בן אדם שני פה מדבר איתי על זה שהוא היה רוצה להגר לקנדה. אני מניחה שזה טבע האדם. יש אנשים שטוב להם במקום שבו הם נולדו, ואחרים רוצים להתנסות בדברים חדשים. בסך הכל אני בעד לרדוף אחרי החלומות. לנו, ישראל היא המקום הכי הנכון, לאחרים אולי קנדה תתאים.
יום אחרי הפסקת האש קמתי מוקדם והלכתי לים. מיטות החוף היו פרושות, והיו המון אנשים. השקט חזר ברגע, והייתה לי תחושת הקלה. העובדה שכולנו יהודים גורמת לתחושת קהילה ועושה את ההבדל. זה, ומזג האוויר שמאפשר לצאת מהבית כל השנה. בקנדה אף פעם לא אהבתי פירות. פה אני כל כך נהנית לקנות ירקות ופירות עסיסיים בסופר. אני גם אוהבת את זה שבתל־אביב הכל קרוב, ואפשר ללכת ברגל או לשכור קורקינט או אופניים".
שורה תחתונה: "העובדה שישראל קולטת כל יהודי מאוד משמעותית עבורנו. ישראל היא מקום אדיר, יש בה אנשים נפלאים וחופים כיפיים, ואני מודה על כל רגע שאנחנו פה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.