צפורה מוזס. "בעלי ואני לא דיברנו בבית על זיכרונות השואה, והיה לנו בית שמח ובריא"

"חשבנו שאנחנו בדרך לארץ ישראל, והגענו לברגן-בלזן"

צפורה מוזס הייתה בת 11 כשמשפחתה הצליחה לעלות לרכבת של קסטנר, אבל ההצלה לא הייתה מיידית והם הגיעו למחנה ריכוז: "כשאני נזכרת בתקופה השחורה של ילדותי, אני חיה כל יום בתחושה של הכרת הטוב"

צפורה רומן
פורסם: 06.04.21 , 07:35
סיפורה של צפורה מוזס (88), תושבת רחובות, אלמנה, אם לחמישה, סבתא לנכדים וסבתא רבתא לנינים
"נולדתי בבודפשט, הונגריה, בינואר 1933, רביעית במשפחה דתית בת שמונה ילדים. אבא, הרב יוסף יהודה ריינר ע"ה, היה איש חשוב בקהילה, כי לימד את בני העשירים גמרא ודקדוק עברי. הוא היה ציוני נלהב, דיבר עברית מצוינת, וכולנו ידענו שיום אחד נגיע לארץ ישראל. גרנו בבית באזור היהודי והיו לנו חיים יפים. אמא, חמדה־רייצל, הייתה עקרת בית, ובחופשות הקיץ נסענו לסבא וסבתא בכפר. יש לי זיכרונות ילדות טובים מאוד עד 1944, אז נכנסו הגרמנים להונגריה. אמא תפרה לכולנו טלאי צהוב ואמרה שאנחנו צריכים ללכת איתו כל הזמן.
ב-1944 הרבי מבעלז עמד להגיע לבודפשט, ובבית הכנסת שאלו מי מוכן לפנות את דירתו לרב ולאנשיו. הוריי הסכימו, ובאחד הימים הודיעו לנו שאנחנו עוברים. קיבלנו דירה קרה נורא, ואמא חיממה אבנים והניחה לנו במיטה כדי לחמם אותנו קצת. מזל שאחרי מספר שבועות הרבי מבעלז המשיך במסעו לארץ ישראל ויכולנו לחזור הביתה, אבל החיים לא חזרו למה שהיו. היה עוצר, הורשינו לצאת החוצה רק שעתיים ביום ולא יכולנו לשחק בחוץ. סבא וסבתא מהכפר סיפרו במכתב שהוציאו אותם מהבית לאורווה והוסיפו: 'החרב מונחת על צווארינו'.
"כרטיס לרכבת שיוצאת לארץ ישראל עלה אלף דולר. אבא ביקש כסף מהעשירים שלימד את ילדיהם לבר מצווה. כשאחד מהם ענה שייתן כסף לשניים משמונת ילדיו, אבא שאל: 'את מי מילדיי אשאיר?'"
באחד הימים אבא שלי ראה ברחוב תור גדול, ואמרו לו ששם מוכרים כרטיסים לרכבת שיוצאת בדרך לארץ ישראל במחיר אלף דולר לנפש. היום אנחנו יודעים שמדובר ב'רכבת קסטנר', שבה הצליחו בסופו של דבר להינצל 1,684 יהודים מבודפשט. לאבא לא היה כסף והוא הלך לעשירים שלימד את ילדיהם לבר מצווה. כשאחד מהם ענה שייתן כסף לו, לאשתו ולשניים משמונת ילדיו, אבא שאל: 'את מי מילדיי אשאיר?'. בסוף הם פתחו ארנקים והוא קיבל את הסכום הדרוש. המשפחה ראתה את זה כהגשמה של ברכת הרבי מבעלז, שלפני שעזב נתן לכל אחד מהילדים רבע תפוח ואמר: 'בעזרת השם תצליחו להגיע לארץ ישראל'.
עלינו על הרכבת ב־30.6.1944 וחשבנו שאנחנו בדרך לארץ ישראל. כל אחד הכין מזוודה קטנה עם בגדים להחלפה ועוגות יבשות שאמא אפתה, ואני לקחתי גם בובה ומחברת 'תמונות חלקות' ('פרסים') שהייתה פופולרית בין הבנות.
ברכבת ישבנו על הרצפה, חלק מהאנשים כבר שמעו על אושוויץ והיו מיואשים. אני זוכרת שמישהי אמרה 'אני מפחדת מהאש בתנורים'. אחרי יומיים הרכבת נעצרה וירדנו במחנה מוקף גדר תיל. זה היה מחנה הריכוז ברגן־בלזן. חיילים גרמנים הפרידו בין הגברים והנשים. שלחו אותנו למקלחות שלפניהן היו ערימות של נעליים, אמרו לנו להתפשט וגילחו את הראשים של כל הבחורות הבלונדיניות עם השיער הארוך.
במחנה ישנו על מיטות מעץ עם מזרני קש, מסביב רצו עכברים ועכברושים, וכל בוקר התייצבנו למסדר בקור הנורא. פעם ביום קיבלנו מרק והיינו נורא רעבות. הנשים דיברו המון על 'מה נבשל כשנגיע הביתה'. הגברים היו באזור אחר, אבל יכולנו להיפגש איתם. בכל זאת הרגשנו שאנחנו קבוצה עם פרוטקציה, כי בחצר ממול, מאחורי הגדר החשמלית, ראינו אנשים רזים עם פיג'מות פסים, שהיו יותר מסכנים מאיתנו.
"בדצמבר 1944 אמרו לנו לאסוף את החבילות. אחותי ואני סחבנו על הידיים את אחותנו הקטנה. אחרי שעות של המתנה עלינו לרכבת, כל המשפחה, בדרך לשווייץ. שם נתנו לנו שמיכות ואוכל חם, החלקנו בשלג וחזרנו להיות ילדים שמחים"
בדצמבר 1944 אמרו לנו לאסוף את החבילות. יצאנו בבוקר, הלכנו ברגל והגענו בערב לתחנת הרכבת (יחד עם נוסעי הרכבת המקורית, צ"ר). אחותי ואני סחבנו על הידיים את אחותנו הקטנה. אחרי שעות של המתנה עלינו לרכבת, כל המשפחה, בדרך לשווייץ. שם נתנו לנו שמיכות ואוכל חם, החלקנו בשלג וחזרנו להיות ילדים שמחים.
בחנוכה 1945, אחרי שנה בשווייץ, עלינו ארצה באונייה. הגענו לארץ שעליה חלמנו. כאן נולדה לי אחות צברית. את התיכון עשיתי בפנימייה של עליית הנוער ובהמשך למדתי בבית ספר לאחיות. בגיל 19 וחצי הכרתי את מנחם מוזס, ניצול שואה שעבר את בירקנאו ואושוויץ, התחתנו ונולדו לנו חמישה ילדים. גידלתי אותם ועבדתי כאחות. בעלי ואני לא דיברנו בבית על זיכרונות השואה, והיה לנו בית שמח ובריא.
בעלי נפטר לפני כמה שנים והילדים לא עוזבים אותי לבד. לפני כשנתיים הצטרפתי למועדון 'עמך' ברחובות, שיש בו פעילות נהדרת לניצולי שואה. עוטפים אותי שם ותומכים בכולנו, עם פעילויות ואכפתיות שלא נפסקו גם בקורונה. ממש מחמם לב.
שורה תחתונה: כשאני מסתכלת לאחור ונזכרת בתקופה השחורה של ילדותי, אני חיה כל יום בתחושה של הכרת הטוב והכרת תודה לבורא עולם, ואני תמיד עם חיוך".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.