דנה אופיר היום ובבית החולים. " השליחות שלי היא לחזק אנשים במצבי משבר"

"28 שניות שינו את חיי": דנה נפצעה קשה בפיגוע דריסה בירושלים ורוצה לסייע לאחרים

דנה אופיר נלחמה כדי להיות מדריכת אימון גופני בצבא, ונלחמה כדי לצאת לקצונה. במהלך הקורס נדרסה בפיגוע בארמון הנציב, ואז נלחמה כדי לחזור לצבא. 4 שנים אחר כך נלחמה על גיוס כסף במימון המונים כדי להוציא ספר על סיפורה האישי. כמו במאבקים הקודמים בחייה, היא הצליחה

פורסם: 05.05.21 , 08:18
כשדנה אופיר (23) הייתה בקורס קצינים בבה"ד 1, היא הרגישה שהיא חייבת להוכיח את עצמה. "זה לא היה פשוט להגיע לשם, וידעתי שאסור לי לעשות בושות", היא משחזרת. כצוערת דומיננטית קיבלה את תפקיד קצינת החינוך של הפלוגה והייתה שותפה לארגון סדרת חינוך בירושלים.
בשבוע השביעי לקורס, ב־8 בינואר 2017, יצאו הצוערות והצוערים לסדרת החינוך, ואחרי הרצאה בבנייני האומה התנדבה אופיר לעבור לאוטובוס של פלוגה אחרת, כי לא היה מספיק מקום באוטובוס של פלוגתה. ההתנדבות הזאת התבררה בדיעבד כהחלטה גורלית. "עצרנו בטיילת ארמון הנציב, ירדנו מהאוטובוס והתחלנו להוציא תיקים מהבגאז'", היא מספרת. "תוך דקה־שתיים הגיעה משאית שנסעה בפוּל־גז ודרסה אותנו".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
לימים נודע לה שהמחבל הדורס היה תושב שכונת ג'בל מוכבר שבמזרח ירושלים. "הוא ראה קבוצת חיילים לצד הדרך וניצל את ההזדמנות לפגוע. לא ראיתי ולא שמעתי אותו מגיע, הספקתי רק לשמוע צעקה של מישהו 'תיזהרו', אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי. פתאום קיבלתי מכה חזקה מאחור, נפלתי קדימה על הפנים, התהפכתי והתגלגלתי, ומצאתי את עצמי שרועה על הדשא כשהרגליים שלי שמוטות לאחור והידיים שלי זרוקות. לא הבנתי מה קורה סביבי. שמעתי רעש של מנוע המשאית, צעקות ויריות, אנשים צורחים ובוכים, כאוס לא נורמלי. כאבו לי הרגליים והאגן וצרחתי מכאבים. ניסיתי להתרומם, וכוח חזק משך אותי למטה. לא הבנתי שזה פיגוע, לא חשבתי על כלום. חובשים מהפלוגה שלי התווכחו ביניהם איך להרים אותי, כי לא ידעו איפה נפצעתי. פרמדיק שהגיע אמר להם מה לעשות. שמו אותי על אלונקה ולקחו אותי לבית החולים. בגלל האדרנלין הגבוה הייתי צלולה ודיברתי כל הדרך, ובגלל זה הם חשבו שאני פצועה קל".
כשהגיעה לבית החולים, העובדת הסוציאלית עדכנה את אביה בפציעה. "אבא שלי איש רגיש", היא אומרת. "הוא כמעט התמוטט. הוא צלצל לאמא שלי, צורח ובוכה, והיא לא הבינה מה הוא אומר. היא טסה הביתה במונית, והם נסעו יחד מגבעתיים לירושלים, בלי לדעת באיזה מצב ימצאו אותי. בדרך כלל, כשאבא שלי נוסע על 100 קמ"ש, היא אומרת לו 'תרגיע'. הפעם הוא נסע על 170 קמ"ש, והיא לא אמרה כלום. היה שקט באוטו".
"אבא שלי כמעט התמוטט כשעדכנו אותו בפציעה. הוא צלצל לאמא שלי, צורח ובוכה, והיא לא הבינה מה הוא אומר. היא טסה הביתה במונית, והם נסעו יחד מגבעתיים לירושלים, בלי לדעת באיזה מצב ימצאו אותי"
בטיפול נמרץ, אחרי בדיקת CT, התברר שנפצעה באורח בינוני־קשה. אגן הירכיים שלה נשבר ועצמותיו זזו ימינה. כתוצאה מהשבר, הכבד נקרע ודימם באופן מסכן חיים. נשברו גם חוליה אחת בגב, שוֹקית (עצם ברגל), וגם האף והלסת. "האיברים התחילו להתנפח והפנים שלי היו כחולים", היא אומרת. "הייתי מוצפת בכאבים, קיבלתי עשרות תרופות ועדיין לא הבנתי מה קרה".
בתוך זמן קצר הגיעו פוליטיקאים בכירים לבקרה, אחד מהם הזכיר את המילה פיגוע, אך אמה סימנה לו לשתוק. באותו ערב, דרך הודעות שקיבלה בטלפון, הבינה שמדובר בפיגוע. גם נודע לה שאותו מחבל נסע לאחור ושוב דהר קדימה כדי לדרוס חיילים נוספים, וכשהבינו שלא מדובר בתאונה ירו בו למוות. ארבעה מחבריה לקורס נהרגו: יעל יקותיאל, ארז אורבך, שיר חג'אג' ושירה צור. "ארז ויעל היו חברים מאוד קרובים שלי", היא מספרת. "יעל למדה איתי בתיכון קלעי. באותו בוקר חיבקתי אותה ואחרי זה לא ראיתי אותה יותר. ארז היה חבר קרוב מהפלוגה. בכיתי עליהם, ולא הבנתי למה אני נשארתי בחיים והם לא".


המטרה: להתקבל לקורס מדא"גים

דנה אופיר גדלה בגבעתיים, בתם של אורית (מנהלת בבנק) ודורון ׁׁ(עצמאי), אחותם הקטנה של ליהי (28) ועידו (26). "גדלתי בבית חם ואוהב ולא חסר לי דבר, ההורים שלי תמיד זרעו בי את האמונה שאני יכולה להיות מה שאני רוצה".
בתחילת כיתה י' הצטרפה לקבוצת אימוני כושר. "נהניתי לקום בחמש וחצי בבוקר, לצאת למסעות ריצה ביער בן־שמן, בגשם או בשמש, ולסחוב משקל כבד בלי להתפנק. כולנו דרבנו אחד את השני, הרגשתי חזקה וגיליתי תכונות שלא ידעתי שיש בי".
"זמן קצר לפני מועד הגיוס, קיבלתי שיבוץ כנהגת בתל השומר. כל תפקיד והשליחות שלו, אבל אני לא ראיתי את עצמי עושה את התפקיד הזה, והתחלתי להילחם"
במקביל, שיחקה בקבוצת כדור־עף ורצה במרוצים. לקראת הגיוס לצה"ל חלמה על שירות כמדריכת כושר קרבי, אך הדרך להגשמת החלום לא הייתה פשוטה. "כשהגעתי ללשכת הגיוס לא הייתי מוכנה, לא הייתה הסברה בבית הספר, ולא ידעתי כמה הביקור הראשון משפיע על השירות הצבאי. חשבתי שזה קטן עליי. למחרת הייתה לי בחינת בגרות, אז באתי ועשיתי מהר את כל המבחנים. בהמשך זומנתי למיונים לקורס מדריכות כושר קרבי. ואז, זמן קצר לפני מועד הגיוס, קיבלתי שיבוץ כנהגת בתל השומר. התברר שהקב"א והדפ"ר שלי נמוכים. כל תפקיד והשליחות שלו, אבל אני לא ראיתי את עצמי עושה את התפקיד הזה, והתחלתי להילחם".
מצוידת בהמלצה ממורתה לספורט, ממורים נוספים וממדריך הכושר הקרבי, ערערה על ההחלטה, ובסופו של דבר, אחרי תקופת המתנה ארוכה, קיבלה תשובה חיובית: התקבלת לקורס מדריכי אימון גופני. בדצמבר 2015 התגייסה והשלימה את הקורס, שאחריו שובצה כמדריכת כושר קרבי בחטיבת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, בגדוד שנדד מדי כמה חודשים. "היינו תקופה בגזרת יריחו, תקופה במוצב בצפון, בחדרים קטנים, עם תנאי היגיינה ואוכל לא בשמיים. אימנתי לוחמים ולוחמות יחד, והרגשתי שאני מצליחה בעבודה שלי".

המטרה: להתקבל לקצונה

אחרי שמונה חודשים בגדוד החליטה לנסות להתקבל לקורס קציני כושר קרבי. "הגעתי למיונים בשיא הכושר שלי, קיבלתי ציון טוב מאוד במבחן העיוני, שברתי שיא אישי במבחן הריצה, ועברתי טוב את הריאיון האישי ואת המשימות הקבוצתיות. יצאתי משם בהרגשה מעולה".
והופתעת כשקיבלת תשובה שלילית.
"כשקיבלתי את התשובה תפסתי את הראש והתחלתי לבכות, אחרי כל המאמץ שעשיתי... החלטתי שאם הם אמרו לי 'לא' בכזו קלות דעת, אני אשנה את התשובה שלהם עד שיגידו כן".
היא כתבה מכתב שפירט את הצלחותיה בגדוד, צירפה המלצה ממפקד הגדוד ושלחה לאחראים על המיונים, אך התברר לה שבגלל הקב"א והדפ"ר, אותם נתונים שנקבעו לאחר ביקורה הראשון בלשכת הגיוס, לא תוכל לצאת לקורס קצינים.
גם כשפנתה בכתב לקצינת משאבי אנוש בבה"ד 8 שבמכון וינגייט, וקיבלה תשובה שלילית, היא לא התייאשה. נחושה ונחרצת, לא הפסיקה לנסות והצליחה להגיע לריאיון אצל מי שהיה אז ראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל, אל"מ (כיום במיל') אורן גיל. "רציתי לראות מי האדם שאומר שדנה אופיר לא מתאימה", היא מספרת. כשפניותיה העלו חרס, נסעה לווינגייט, דפקה על דלתו של אלוף המשנה וביקשה ממזכירתו פגישה. כעבור שבוע זומנה לריאיון. כשהגיעה, גילתה שאותו אל"מ כבר שמע עליה. אחרי שיחה ("באנרגיות טובות") הבטיח לה שינסה לסייע ושלח אותה למבדקי קצונה ולהכנה לקצונה, שעברה בהצלחה.

4 צפייה בגלריה
דנה אופיר
דנה אופיר
"היו ימים שבכיתי ושאלתי למה זה מגיע לי, והיו ימים שהרגשתי שהחיים נפלאים וצריך לנצל אותם"
(צילום: יובל חן)

המטרה: לעמוד על הרגליים

הפיגוע תפס אותה שלושה שבועות לפני הגשמת חלומה, להיות קצינה. "שכבתי במיטה, שבר כלי, עם מורפיום בגלל הכאבים, מחוברת לצינוריות. אסור היה לי לזוז, להתקלח או לאכול, וקיבלתי רק אינפוזיה. כשהיו רגעי משבר, בגלל הכאבים, בכיתי קצת ויצאתי מזה".
בגלל הדימום הפנימי, לא היה אפשר לנתח אותה מיד. ארבעה ימים לאחר הפיגוע נותחה לתיקון האגן השבור, ולגופה הוכנסו פלטות וברגים. אחרי התאוששות קשה עברה למחלקה האורתופדית ולכיסא גלגלים. כעבור שבועיים וחצי שוחררה לביתה, עדיין בכיסא, עם הוראה לא לדרוך על רגליה.
"מבחורה שרצה עשרה ק"מ הפכתי לאחת שאמא שלה רוחצת אותה. הרופאים לא ידעו לומר לי אם אחזור ללכת או לא. עם מתכות בגוף למדתי מחדש ללכת, בצעדי תינוק. הייתי אחראית לגורל שלי. היו ימים שבכיתי ושאלתי למה זה מגיע לי, והיו ימים שהרגשתי שהחיים נפלאים וצריך לנצל אותם. באו לבקר אותי חברים מכל הארץ, לא השאירו אותי לבד".
"מבחורה שרצה עשרה ק"מ הפכתי לאחת שאמא שלה רוחצת אותה. הרופאים לא ידעו לומר לי אם אחזור ללכת או לא. עם מתכות בגוף למדתי ללכת מחדש, בצעדי תינוק"
עוד כשהייתה מאושפזת, ביקר אותה ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשאמרה לו שהיא רוצה לחזור לקורס קצינים, אמר לה שתדאג לבריאותה, ושאין לו ספק שתחזור לקורס. אנשים רבים אמרו לה שהיא יכולה להשתחרר מצה"ל, אך מבחינתה זה לא עמד על הפרק. "הודעתי נחרצוֹת שאני רוצה לחזור לצבא ושייתנו לי זמן להשתקם".
לטקס סיום קורס הקצינים בבה"ד 1 הגיעה בכיסא גלגלים. "יצאה הוראה שלפיה כל הצוערים שנפצעו בפיגוע יסיימו כמו כולם. כשהגעתי לשם, כולם חיבקו אותי ותמכו בי. לא היה לי קל לראות את חבריי מסיימים את הקורס על רגליהם בעוד אני יושבת, אבל סיימתי את הקורס, וזה מה שהיה לי חשוב. המפקדת שלי, מאיה, הורידה את סיכת המ"מ שלה ושמה על המדים שלי, כמחווה של הערכה. ירדה לי דמעה של התרגשות".
אחרי חודש בכיסא גלגלים התחילה ללכת בעזרת קביים. במשך שלושה חודשים תרגלה פיזיותרפיה ארבע פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל יום, ואימונים נוספים בבית. "הייתי צריכה ללמוד לעמוד וללכת מחדש. דרשתי מעצמי כל יום לעשות תרגיל קשה יותר ולעשות את התרגילים טוב יותר, זו הדרך".

4 צפייה בגלריה
דנה אופיר בבית החולים
דנה אופיר בבית החולים
"הייתי שבר כלי". בבית החולים, אחרי הפיגוע
(צילום: אלבום פרטי)

המטרה: לחזור לצבא
חודש לאחר שהחלה להיעזר בקביים כבר נפרדה מהם, וארבעה חודשים אחרי הפציעה חזרה לרוץ. "הריצה הייתה שונה מבעבר", היא משחזרת, "אגן חדש, עם ברזלים, זה לא אותו גוף של בחורה צעירה. הייתה לי תחושה לא נוחה של רובוטיות. יהיו לי כאבים כל החיים, מספיק שיהיה קצת עומס על הגוף, אני אסבול".
"הריצה הייתה שונה מבעברץ אגן חדש, עם ברזלים, זה לא אותו גוף של בחורה צעירה. הייתה לי תחושה לא נוחה של רובוטיות"
למרות שאיש לא ציפה ממנה לחזור לצבא ולסיים את ההשלמה החילית, פרק ב' של קורס הקצינים, נלחמה על כך. אחרי שיחות רבות עם אל"מ גיל, ולא מעט ועדות רפואיות, קיבלה אישור לחזור לצה"ל. "לא היה לי קל מבחינה פיזית", היא נזכרת, "כולם ידעו שאני אחרי פיגוע והתחשבו בי. עשיתי מה שאני יכולה. למרות המגבלות היו תרגילי כוח וריצות שהצלחתי לעשות ובנות אחרות לא הצליחו".
היא קיבלה את התואר הנכסף "קצינת כושר קרבי" ושובצה לתפקיד קצינת כושר קרבי בבה"ד 8, וכעבור שמונה חודשים הפכה לקצינת כושר קרבי של חטיבת פארן, שכוללת את הגדודים קרקל וברדלס, המשלבים חיילים וחיילות. "חזרתי להיות קרבית ועשיתי את התפקיד שלשמו יצאתי לקצונה. הצלחתי להגיע למטרה".


4 צפייה בגלריה
דנה אופיר בבית החולים
דנה אופיר בבית החולים
"יהיו לי כאבים כל החיים"
(צילום: אלבום פרטי)

המטרה: לגייס 30,000 שקל

לפני כשנה, אחרי שירות בקבע, השתחררה מצה"ל. לפני סיום שירותה הצבאי עברה ניתוח נוסף, להוצאת הברגים שבגופה. אחרי לא מעט ועדות רפואיות הוכרה כנכת צה"ל. "הערימו עליי קשיים כמו שמערימים על כולם", היא אומרת, "והייתי צריכה להילחם על אחוזי הנכות. לבי עם איציק סעידיאן, שהצית את עצמו על רקע זה, ואני מקווה שיֵצא מזה. חברים שלי ואני, כולנו נכי צה"ל, מבינים את המשבר שעבר. אולי הזעקה שלו תביא את השינוי".
מאז הפיגוע חזרת לטיילת ארמון הנציב?
"כן. הסתובבתי שם עם חברים שלי בתחושה קשה. הכל שם מטופח, מסודר ומאוד פסטורלי – בניגוד לזירת הרצח שהייתה שם. פעמיים בשנה, ביום הפיגוע וביום האזכרה, אני הולכת לקברים של החברים שנהרגו, אומרת להם שאני מתגעגעת אליהם ועושה דברים גם בשבילם. הפיגוע תמיד שם ולא רק בימים האלה. הוא נוכח בהרבה רגעים בחיים שלי, ולפעמים מופיע בחלומות שלי. יש לי פלאשבקים, לפעמים רעשים של משאית או ריחות של משהו שרוף מחזירים אותי לשם".

"הייתי צריכה להילחם על אחוזי הנכות, והערימו עליי קשיים כמו שמערימים על כולם. חברים שלי ואני, כולנו נכי צה"ל, מבינים את המשבר שעבר איציק סעידיאן"

כיום היא מתגוררת עם הוריה בראשון־לציון ועובדת כמאמנת כושר עצמאית. "חשוב לי שהמתאמנים שלי יפתחו שגרה שיוכלו להתמיד בה בלי להיות תלויים בי", היא מציינת. במרץ ובנחישות שאפיינו אותה עד כה, היא ניגשת לפרויקט הבא שלה, הוצאת ספר שיביא את סיפורה.
מה גרם לך להחליט לכתוב ספר?
"לאורך תקופת השיקום ובסוף תקופת הצבא, בנסיעות הארוכות דרומה, היה לי הרבה זמן. רציתי להעלות את הסיפור שלי על הכתב, אז כתבתי בפתקים בטלפון והתאהבתי בכתיבה. קרובי משפחה שנתתי להם לקרוא הגיבו בהתלהבות, חבר קישר אותי למנהל הוצאת 'אופיר ביכורים', שהחליט שהסיפור שלי מתאים להוצאה לאור ולהפצה בחנויות ספרים".
לספר קראה "28 שניות": "זה היה משך הפיגוע, מהרגע שהתחיל ועד שהמחבל נורה ומת. 28 שניות שגרמו לתהפוכות בחיי. כל כך מעט זמן וכל כך הרבה גורלות שנחרצו".
להוצאת הספר נעזרה אופיר במימון המונים באתר "הדסטארט", סכום היעד שלה היה 30,000 שקל והיא כבר גייסה 36,000 שקל. 50% מהכסף שייאסף מעבר לכיסוי העלויות ייתרם לנכי צה"ל, לקניית מכשור רפואי ואביזרים ל"בית הלוחם", ובמידת הצורך – למשפחתו של איציק סעידיאן (להשתתפות במימון ההמונים לחצו כאן).
"הספר כבר בדרך לדפוס. חשוב לי שיקראו אותו, אני מספרת בו על הרגעים שבהם רציתי לשבור את הכלים", היא אומרת. "אחרי פציעה קשה יש אנשים שלא יודעים איך לחזור לעצמם ועלולים להפסיק לרצות לחיות. השליחות שלי היא לחזק אנשים במצבי משבר וללמד שעם הרבה אמונה עצמית וחתירה להגשמת החלומות אפשר לצלוח את כל האתגרים".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.