מרים קוץ. "כל פעם שהייתי צריכה להכין עוגת יום הולדת לגן, הייתי בהיסטריה שיחשפו שאני מתחזה לבן אדם נורמלי״

"כשיועצת ההנקה לחצה על השדיים זו הייתה ההטרדה המינית הכי עמוקה שחוויתי בחיים"

אם יש משהו שמרים קוץ לא שואפת אליו, זה להיות "כמו כולם". קריירה? אחרי שנים בעיתונות הבינה את המחיר שזה גובה ממנה. זוגיות? לא חסרה לה. ילדים? היא ילדה בגיל 42, רק כי היה לה הסכם עם ידיד. לכתוב ספר? אה, זה דווקא כן. למשל את "בייבי בלוז", שעוסק בין היתר בדיכאון אחרי לידה

פורסם: 10.06.21, 08:43
רגע לפני שמרים קוץ מתיישבת עם כוס האספרסו שלה, הטלפון שלה מצלצל והיא קופצת בדריכות. ״אולי זה אלון, הבן שלי״, היא מתנצלת, ״הוא משרת בשריון, נמצא עכשיו בגבול עזה״.
ואיך את עם זה?
"אני אף פעם לא פוחדת מאיומים כלליים, רק מדברים שמכוונים ספציפית אליי. טיל, לדוגמה, הוא לא אחד מהם. אני כל הזמן מעסיקה את עצמי במשהו כדי לא לדאוג״.
עכשיו, למשל, מיצ׳ - כך קוראים לה כולם מהיום שבו המציאה חברה בכיתה ב׳ את כינוי החיבה - מעסיקה את עצמה בלדבר על הרומן החדש שלה, ״בייבי בלוז״ (ידיעות ספרים). ״רציתי לכתוב את הספר הזה כבר לפני 13 שנה״, היא מגלה, ״בסוף סיפור קליל השתלט, וכתבתי את 'על רקע רומנטי', הרומן הראשון שלי (שיצא ב־2012). ואז התחלתי לחשוב על הספר הזה״.
מיצ' עבדה שנים ב"ידיעות אחרונות", בין היתר הייתה בעלת טור מצליח וערכה את מוסף "זמנים מודרניים". לפני כחמש שנים עזבה את העיתון כדי לכתוב וללמוד (מחזאות ותסריטאות), וכיום היא עובדת כעורכת ספרות מתורגמת, מלווה כותבים בתהליך הכתיבה ומחזאית מתחילה ("בבושקות", מחזה שכתבה, יעלה בקרוב בתיאטרון העברי). היא גם אמם של תאומים בני 20: אור, חיילת משוחררת שעובדת כמלצרית בפאב השכונתי, ואלון, חייל. מתגוררת ברמת־גן ועדיין מרגישה חיפאית מהגרת.
״לפני שילדתי את הילדים הייתי בשיא החופש שאפשר לדמיין. אני מניחה שאם אמי הייתה בחיים, היא הייתה יושבת לי בתוך הווריד. אבל אחרי שאבא שלי מת ואמא שלי מתה ואז הכלב שלי מת, הרגשתי שאני מרחפת ואין שום דבר שמוריד אותי לאדמה"
היא בת 63, בתם הצעירה מבין שתי בנות של זוג עולים מפולין שהכירו בישראל והתיישבו בשכונת הפועלים החיפאית גבעת שאול. היא למדה בתיכון ליאו בק, שירתה כקצינת קישור בפיקוד העורף ולמדה ספרות ואמנות באוניברסיטת חיפה. כשלא התקבלה לעבודה במקומון חיפאי, הגיעה לתל־אביב ונחתה בשנת 1986 לראיון עבודה אצל אדם ברוך, אז עורך "7 ימים", בזכות המלצתו של ידיד קרוב, שהפך במרוצת השנים לאבי ילדיה (חכו להמשך). בזכות שאלה אחת על האמן דיוויד הוקני התקבלה למשרת עורכת במוסף. ״ביומיים הראשונים הייתה לי כל הזמן הרגשה שאדם ברוך יגיד לי, ׳את נחמדה, אבל לא מתאימה׳. להתקבל ישר למוסף הזה היה לא שגרתי וכולם במערכת שאלו מאיפה הגעת, ואני הרי באתי מהבית, אבל בשביל הדאחקה אמרתי שהגעתי מ׳קול השלום׳, תחנת הרדיו של אייבי נתן״.
לאורך השנים פרסמה ספרים הומוריסטיים (״10 דברים שאנשים אומרים״, ״גברים ונשים זה לא אותו הדבר״, ״האלף־בית של הדיאטה״). אולי החיפוש אחר הצד המשעשע של החיים קשור דווקא לכך שהתייתמה בגיל צעיר מהוריה. אביה חלה כשהייתה בת 25 ונפטר בתוך שנה. אמה, שחלתה בסרטן באותה התקופה, חייתה עוד שמונה שנים ונפטרה כשמיצ׳ הייתה בת 33. ועוד נגיע אל הרגע שבו היא מגיעה אל ספת הפסיכולוג ומתחשבנת עם עברה. ״לפני שילדתי את הילדים הייתי בשיא החופש שאפשר לדמיין״, היא נזכרת, ״אני מניחה שאם אמי הייתה בחיים, היא הייתה יושבת לי בתוך הווריד. אבל אחרי שאבא שלי מת ואמא שלי מתה ואז הכלב שלי מת, הרגשתי שאני מרחפת ואין שום דבר שמוריד אותי לאדמה. על זה כתב מילן קונדרה ב׳הקלות הבלתי־נסבלת של הקיום׳. הגיבורה של הספר עוזבת את פראג ועוברת לפריז, וגם אני יכולתי לעשות מה שאני רוצה. יכולתי להיות טרנסג׳נדר לו רציתי, ולא היה מי שיקים קול צעקה".
6 צפייה בגלריה
מרים קוץ והילדים
מרים קוץ והילדים
עם ילדיה, התאומים אור ואלון ברוק
(צילום: אלבום פרטי)

לא היית מוטרדת מהעתיד?
"במינון סביר ביותר. לפעמים הייתה לי אהבה, לפעמים לא. לא הייתי מוקרזת על זה. כשאני רואה היום את כל האתרים והטינדרים, אני חושבת שאפילו אם הייתי עושה מינוי, הייתי שוכחת להסתכל שם. זה לא כל כך מעניין אותי. אבל ברגע שזה נכנס, ננעלתי על זה. אני בן אדם משימתי".
מתי שמעת את צלצול ההשכמה?
"זה עוד לא קרה, בחיי (צוחקת). אני אומרת לך שאני, מרים קוץ, ילידת 1958, והשעון הביולוגי שלי עוד לא צלצל, למרות שיש לי שני ילדים בני 20 וחצי. השעון הביולוגי שלי היה דווקא אבא של הילדים שלי, שזכר שהיה לנו הסכם. סיכמנו שאם עד גיל 37 לא נתחתן ויהיו לכל אחד ילדים, נעשה ילדים יחד. אני לא אמרתי, 'או מיי גאד, אני חייבת לעשות ילדים'. הוא נזכר בגיל 38, באיחור של שנה, ולא נחזיק את זה נגדו. אני אסירת תודה לו על זה. זה היה אקט של חברות ושל נתינה. לפעמים אני שואלת, הוא בכלל אהב אותי? וכשאני מסתכלת על אור ואלון, אני מבינה שאולי קצת (צוחקת). מספיק כדי לעשות את מה שעשינו, שהיה נדיר ויפה וכזה הוא נשאר".
"השעון הביולוגי שלי היה דווקא אבא של הילדים שלי, שזכר שהיה לנו הסכם. סיכמנו שאם עד גיל 37 לא נתחתן ויהיו לכל אחד ילדים, נעשה ילדים יחד. הוא נזכר בגיל 38, באיחור של שנה"
עברת הפריית מבחנה. לא תהליך קל.
"אצלי זה היה בקטנה. יכול להיות שהיה לי מזל. מראש אמרתי שיהיו רק שלוש הפריות. אחרי ההפריה הראשונה באסותא הישן, שהיה בז׳בוטינסקי בתל־אביב, שמעתי בנות מסביבי אומרות, ׳זאת הפעם ה־12 שלי׳, ׳הפעם התשיעית שלי׳. סמרו שערותיי. אמרתי לעצמי, ׳אני באה רק שלוש פעמים׳. ובאמת בפעם הראשונה נכנסתי מיד להיריון. אחרי תשעה שבועות העובר איבד דופק. הגעתי לבד לתל השומר, לגרידה, ישבתי עם שמיניסטיות וחיילות שהגיעו עם האמהות שלהן, קיבלתי הרצאה על יחסי מין בטוחים וחילקו לנו דוגמיות של קונדומים. הייתי בת 39 בערך, כן? בטיפול השלישי שינו לי מינונים ונולדו התאומים".
למה את בעצם מתקשה לדבר על אבי ילדייך?
"זה לא סוד, אין סוד, אני ואבא של הילדים שלי מעולם לא דיברנו על זה שאסור לדבר על זה. הילדים שלי נושאים את שם משפחתו, ברוק. אני פשוט שונאת שמרכלים עליי. חוץ מזה, הגעת באיחור. הבת שלי רוצה ללמוד קולנוע ולעשות סרט על איך היא ואח שלה נולדו, והוציאה נגדי צו מניעה לדבר בהרחבה".
"אחרי תשעה שבועות העובר איבד דופק. הגעתי לבד לתל השומר, לגרידה, ישבתי עם שמיניסטיות וחיילות שהגיעו עם האמהות שלהן, קיבלתי הרצאה על יחסי מין בטוחים וחילקו לנו דוגמיות של קונדומים. הייתי בת 39 בערך"
קשר זוגי ארוך, כולל מגורים משותפים, דווקא היה לה. קשה לה עד היום לדבר על זה, למרות הזמן שחלף. ״היה לי בן זוג מאז שהילדים היו בני שנתיים עד שהם היו בני 14. זה לא נגמר כל כך טוב. הילדים לקחו את זה קשה, ואני לא רציתי בכלל לשמור על קשר. כשכבר כן התחלתי להתעניין במערכת יחסים חדשה, שאלתי את עצמי, 'האם זוגיות זה מה שאני באמת רוצה? האם זה מה שמגדיר אותי?'. יש לי חברות שלא יכולות לראות את עצמן לא בזוגיות. עולמן קורס.
״בעניין הזה הייתה לי הארה לפני שנתיים. התחלתי לצאת עם מישהו, ישבתי בבית, היה ערב, והגיע ממנו ווטסאפ. אמרתי שתכף אענה לו. ואז הגיע ווטסאפ מהמנהל של התיאטרון, ונדלקתי כמו עץ כריסמס. זוגיות פחות חשובה לי. לא בניתי אלגוריתם שיגרום לי להגיב להודעה שלו אחרת".
כך היית מגיל מוקדם או שהתרוממו אצלך חומות הגנה בעקבות אכזבות?
"לא חומות, בואי לא נשתגע. אין לי חומות. אני עיר פתוחה שנוסעת עד החוף. אם אתה גבר מספיק מגניב, כן, אני אתאהב בך, אבל אתה צריך לעבור את רף ה׳לא משעמם לי׳. אני לא יכולה לסבול דברים גנריים ואנשים שעושים דברים כמו אנשים אחרים".
את מאמינה שתהיה לך עוד אהבה גדולה?
"(מעקמת פרצוף) עוד פעם נדבר על זוגיות? את בתפקיד של אמא שלי?".

6 צפייה בגלריה
מרים קוץ
מרים קוץ
עם הוריה אידה ומוניה ואחותה אדלה (מימין) ב־1971
(צילום: אלבום פרטי)

"הבנתי שאני חיה חיים לא בריאים בשבילי"

הפרידה שלה מעולם העיתונות הייתה הדרגתית. ראשית עזבה את משרת העורכת הבכירה. ״שאלתי את עצמי סביב גיל 50, מה אני רוצה, ואמרתי, 'לא את זה. לא את העבדות הזו'״, היא משחזרת, ״המשרות הבכירות נותנות ולוקחות. הן לא מתנה. את לא מונחתת על כיסא רם ונישא, ועכשיו את עורכת חשובה ויש המון אנשים שאת אומרת להם מה לעשות ואיזה כיף לך. יש לך את כל זה, ואת גם נותנת חתיכה מהנשמה שלך. וכל אחד שיגדיר מה היא הנשמה שלו. לאחד זה זמן הבית והמשפחה, לאחר הזמן שלו לטיולים ויוגה או הזמן שלו לכתוב תסריטים, ספרים ומחזות. הרגשתי שאני לא יכולה לתת יותר״.
היה לזה קשר גם לעובדה שהיו לך תאומים בבית?
"כן. ילדתי בגיל 42 ואחרי שמונה שנים הרגשתי שקשה לי. בכיתה א׳ הם היו בצהרון וכל פעם כששאלתי את אלון מה הוא אכל היום, הוא ענה במשך חודשים, ׳אורז לבן׳. כאב לי. כל האמהות מרגישות שהן אמהות לא מספיק טובות, אבל הייתה לי הרגשה שאני מפסידה פה. היה מתח פנימי סביב האימהוּת שלי, הרגשתי שאני לא עושה מספיק למרות שהייתי בכל החוגים והמדורות ויצאתי לכל הטיולים השנתיים.
"העסקתי מישהי שהייתה צריכה לאסוף את הילדים בארבע מהצהרון הביתה. יום אחד אני במערכת ומצלצלים אליי מהצהרון, ׳לא באו לקחת את אור ואלון׳. המטפלת שכחה. השמיים נפלו לי על הראש. טסתי לגן. הרגשתי נורא. עוד אירוע דרמטי היה חג סוכות, האחרון לפני שעזבתי, כשהילדים היו בני שבע. לקחתי אותם ללונדון בחול המועד. חזרתי למערכת, נכנסתי לחדר שלי, ונתקפתי התקף חרדה שאין לי שום כתבה למוסף הבא. קראתי למפיקה והיא אמרה, ׳מה קרה לך? הכנו את הכל׳. הבנתי שאני חיה חיים לא בריאים בשבילי, ולא טוב לי להיות בסטרס הזה".
בהמשך עבדה עוד שמונה שנים ככתבת, ואז עזבה ועברה הלאה.
"נשים נמצאות בדיקטטורה. פמיניזם צריך לכבד את כל הנשים והוא החופש שלי שלא יהיה מעליי כלום, רק שמיים, לא פטריארכיה ולא מטריארכיה. אני לא מקבלת את המועצה העליונה של הנשים שאומרת לי מה צריך ומה נכון"
לא פשוט לעזוב עבודה כשכירה אחרי שנים באותו תחום.
"זה פסגת הפחד ושיא האומץ. עזבתי עם שני ילדים שאני צריכה לפרנס, סימני שאלה מפה ועד סוף העולם וקצת חוסר מודעות לכך שאייג׳יזם הוא אחת המחלות הקשות ביותר שאנחנו סובלים מהן בארץ. חבר חכם אמר לי, ׳את עורכת טובה. הכי נכון לבן אדם לעשות את מה שהוא עושה טוב, בטח כשהוא לא צעיר׳. שמעתי בעצתו".
"אחרי הלידה חשבתי, אולי אני צריכה פרוזאק? קראתי קצת במחשב וראיתי שאחת מתופעות הלוואי זו השמנה. אמרתי, אין מצב, זה כבר יהרוג אותי. כשנקשרתי לילדים הדיכאון עבר"
ב״בייבי בלוז״, ספר הפרוזה השני שלה והתשיעי בסך הכל, היא מגוללת את סיפורה של רובין, מדריכה במוזיאון בת 40 שבדיוק ביום שבו היא יולדת את בתה בניתוח קיסרי, היא גם מאבדת את אמה, חולה סופנית ובעברה היפית חסרת גבולות. היא חוטפת דיכאון לאחר לידה, וכשהיא מתאוששת מחליטה לגלות מיהו אביה, שזהותו מעולם לא הייתה ברורה. היא משרטטת גם את סיפור ילדותה של האם ושל הסבא והסבתא, ונראה כי הנשים בספר לא מצליחות למצוא אושר ולהרגיש אהובות וגם לא להיות אמהות מתפקדות ומחבקות. ״כולן סובלות מיתמות גנטית, וזו שרשרת שעוברת מדור לדור״, היא מודה.
את כותבת בספר: ״בדרכו למחלקת היולדות נהפך הפמיניזם מדמוקרטיה נאורה לדיקטטורה עממית״. יש לך ביקורת על פולחן ההנקה שמגדיר את האמהות המושלמת.
"נשים נמצאות בדיקטטורה. פמיניזם צריך לכבד את כל הנשים והוא החופש שלי שלא יהיה מעליי כלום, רק שמיים, לא פטריארכיה ולא מטריארכיה. אני לא מקבלת את המועצה העליונה של הנשים שאומרת לי מה צריך ומה נכון. הכל זה מיתוסים. בשנות ה־80 לא היניקו, כי התחיל המיתוס של האישה הקרייריסטית שיוצאת לעבוד, והוא קרס מול טרנד ה׳אמא אדמה׳. ומה שקרה כשאני ילדתי, כשיועצת ההנקה ביקשה ממני להוציא את השדיים ולחצה לי עליהם חזק. זו הייתה ההטרדה המינית הכי עמוקה שחוויתי בחיים שלי. היא תקפה אותי. ובואי, הייתי בצבא לפני 40 שנה וחוויתי את חוויות ה׳קצין שלוקח אותך בלילה בג׳יפ׳ ובלה בלה בלה. מה שהאישה הזו עשתה לי, בחיים לא עשו לי. אחר כך היא הגישה לי תרשים של איך אישה מיניקה תאומים, אחד מפה ואחד משם. וואט דה פאק״.

6 צפייה בגלריה
כריכת הספר "בייבי בלוז"
כריכת הספר "בייבי בלוז"
כריכת הספר "בייבי בלוז"

את עוסקת בספר גם בדיכאון אחרי לידה, משהו שהרבה נשים חוות במידה כזו או אחרת.
״אני זוכרת רגע שבו הרתחתי בקבוקים ועשיתי להם סטריליזציה, קראתי את ההוראות ולא הבנתי מה לעשות. התחלתי לבכות כי לא הצלחתי להרתיח שלושה בקבוקים בסיר מים. בסוף הסתכלתי ימינה ושמאלה והבנתי שאין פה אף אחד. לא הייתי צוהלת ושמחה, אבל בתפקודיות יש אדרנלין. שישה שבועות אחר כך יצאתי לעשן במרפסת, היה חורף, קומה שישית, שלוש בלילה, וחשבתי, אולי אני צריכה פרוזאק? קראתי קצת במחשב וראיתי שאחת מתופעות הלוואי זו השמנה. אמרתי, אין מצב, זה כבר יהרוג אותי. כשנקשרתי לילדים הדיכאון עבר".

6 צפייה בגלריה
מרים קוץ והילדים
מרים קוץ והילדים
"הילדים שלי אחרים ממני. הם יותר קהילתיים"
(צילום: אלבום פרטי)

מה הבנת על עצמך ועל משפחתך במהלך כתיבת הספר?
"אולי אני כמו מיכל, האמא ההיפית של הגיבורה, שדאגו לה יפה והייתה לבושה ולא רעבה, אבל הצרכים הרגשיים שלה לא טופלו. זה חלק מהורות שחוויתי. ההורים של בני דורי היו פליטי מלחמה, היו עסוקים בהישרדות, והילדים צריכים לחיות, לאכול, ללמוד. ואם אין להם מצב רוח טוב - בסדר, למי יש?
״אני לא הצלחתי לעשות תיקונים עם ההורים שלי כשהיו בחיים. הם חלו בערך באותו הזמן, וזה היה נורא עצוב. אמא שלי מאוד אהבה את אבא שלי ופחדה ללכת לאבחון ושיתגלה משהו, כי היא רצתה לטפל בו. בסוף היא אובחנה עם סרטן, אבא היה מאושפז ברמב״ם ואמא בבית חולים כרמל, ואני הייתי בת 25 וטסתי כל היום בין שני בתי החולים, עליתי וירדתי את העיר. חוויה פסיכית לגמרי. אחרי שאבא נפטר, אמא קיבלה כימותרפיה, שרדה עוד שבע שנים, חלקן היו טובות ובסוף לא, וגם אז לא היה הרגע הזה שבו דיברנו ופתחנו את הקשר. כשהיא נפטרה נשארתי עם רגשות לא פתורים ותסכול".
"הורים של בני דורי היו עסוקים בהישרדות, והילדים צריכים לחיות, לאכול, ללמוד. ואם אין להם מצב רוח טוב - בסדר, למי יש?"
למה?
"היחסים שלנו היו קשים ואף פעם לא היה דיבור ישיר על רגשות עד הסוף. אבא שלי כן. הוא היה יותר רגשי, למרות שהוא מעולם לא דיבר על מה שקרה למשפחה שלו במלחמת העולם השנייה. כילדה את מקבלת את זה שלא מדברים. אחר כך, כשגדלתי, חשבתי איך אפשר שאדם שאיבד את משפחתו בצורה אכזרית כל כך, והוא לא יודע איך, האם שרפו את הבית או ירו בהם או הושלכו לקברי אחים, איך הוא לא דיבר על זה? ואת פוחדת לפתוח. זה היה נעול. אצלנו ילד בן 17 נוסע לטיול לאילת, את מקבלת ממנו 20 סמסים בשעתיים. ואם הוא לא עונה, את נכנסת לאוטו ונוסעת לברר מה קרה. אני לא הבנתי את האובדן וההתמודדות של אבא שלי קודם.
"אצל אמא שלי - כיוון שגם הכרתי את סבתא שלי, אמא שלה, שגם לא הייתה סופר־נני - אני יכולה להגיד לך שזו באמת שריטה משפחתית. לא לימדו אותה לבטא והיא לא ידעה לבטא. כשכבר הייתי בתל־אביב ויכולתי לקחת אחריות על היחסים שלנו, הייתי עושה לאמא כל מיני ימי כיף, אבל הקשר לא עבר מעולם לשיחות רגשיות, גם לא כשחלתה".
הלכת לטיפול כדי לדבר על זה?
"כן. זה לא לגמרי עזר. עזר קצת".
6 צפייה בגלריה
מרים קוץ
מרים קוץ
"הצלחתי לשבור את השרשרת"
(צילום: אביגיל עוזי)

דמות האם בספר היא אמנית מרדנית ולא ממומשת, שזונחת את בתה לטובת חיי הרפתקאות. כמה היא דומה לאמא שלך?
"אמא שלי לא הייתה היפית ולא נגד הזרם, אבל הייתה אאוטסיידרית באישיותה. כשאת גדלה בצל כזה, זה משתק. את מכירה את האנשים שקל להם במסיבות? אלה אנשים שההורים שלהם היו יותר קבוצתיים והם פשוט נורמלים. אחד ממאמצי העל שעשיתי עם הילדים היה להיות יותר עדרית ולתת להם תחושת שייכות וקהילתיות, כי אני הרגשתי קצת עב״ם בילדותי. ההורים שלי לא היו מעורבים וכאלה שבאים לטיול שנתי. אבא שלי תמיד היה עסוק, ואמא שלי לא הרגישה שזה קשור אליה. רציתי והצלחתי לתת לילדיי ילדוּת יותר רגילה, אם כי אסתור את עצמי ואומר לך, לאף אחד אין ילדות רגילה. את מסתכלת על הבית ממול, אבא, אמא, שלושה ילדים וכלב. בולשיט. כולם לא רגילים. המטרה היא שיהיה כמה שפחות עצב. ויש גם דברים שהם fucked up אצלי. כל פעם שהייתי צריכה להכין עוגת יום הולדת לגן או במדורות ל״ג בעומר, הייתי בהיסטריה שיחשפו שאני מתחזה לבן אדם נורמלי״.
"אמא שלי הייתה אאוטסיידרית באישיותה. כשאת גדלה בצל כזה, זה משתק. את מכירה את האנשים שקל להם במסיבות? אלה אנשים שההורים שלהם היו יותר קבוצתיים והם פשוט נורמלים. אחד ממאמצי העל שעשיתי עם הילדים היה להיות יותר עדרית"
את מרגישה שהצלחת לעשות תיקון בחייך? אפשר בכלל?
"לתקן אני לא בטוחה. זה מורכב ועמוק. לסלוח זאת חובה שלנו כלפי עצמנו. רק כך את מורידה מעצמך מטען. את זה לקחתי לספר שלי, איך אנחנו יוצאים מהגיהינום המשפחתי? רובנו חיים בתא משפחתי שלא מספק את כל מה שהוא אמור, ואנחנו צריכים לשלוף את עצמנו משם בדרך בריאה, דרך חמלה וסליחה".
עם הילדים שלך הצלחת אחרת? למשל, את אמא מחבקת?
"תאמיני לי, אני על סף הטרדה מינית ופדופיליה (צוחקת). אני אדם שמאוד מחבק. והצלחתי. הילדים שלי אחרים ממני. הם יותר קהילתיים. הבת שלי יכולה להתמנות לראש עיריית גבעתיים בקלות, כי אנחנו הולכים ברחוב ואין אדם שלא מכיר אותה. הצלחתי לשבור את השרשרת הזו".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.