איילת הדני משה. "נעמה לא הספיקה כלום בחייה. לפחות שיישאר שיר לזכרה ולזכר האנשים שנהרגו באסון"

43 שנה לאחר שנעמה בת ה-5 נהרגה באוטובוס הדמים, אחותה הנציחה אותה בדרך מרגשת

ב-1978 יצאה משפחת הדני לטייל, ונקלעה לפיגוע רצחני בכביש החוף. בזמן השבעה על נעמה, הגיע לבית הוריה מורה שלא הכירו, והביא שיר שכתב לזכרה. במשך שנים שמרה האחות הגדולה, איילת, את השיר עד שמצאה לו מבצע. כעת היא מספרת על המשפחה שהתפרקה לאחר האסון, ועל מסע השיקום הפרטי שלה

פורסם: 09.03.21 , 07:24
"ביום שאשמיע סוף־סוף את השיר שנכתב לזכר נעמה אחותי, ייפתחו ארובות השמיים. נעמה תקשיב, תחבק אותי ותגיד לי, 'תודה שלא ויתרת עליי כל השנים'", אומרת איילת הדני־משה. 
אחותה, נעמה הדני, שהייתה בת חמש במותה, נהרגה בפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף ב־11 במרץ 1978, במה שהוגדר כאחד הפיגועים הקשים בתולדות המדינה, "והבור הזה קיים בתוכי מאז ועד היום, 43 שנה", אומרת איילת. "הייתה לי אחות קטנה, והיא איננה". 
איילת (53) הייתה בת עשר כשאירע הפיגוע הנורא (המוכר גם כפיגוע בצומת הקאנטרי קלאב). המחבלים, חלק מקבוצה של 11 אנשי פת"ח, הפליגו בסירות גומי מצור שבלבנון לעבר ישראל, הגיעו לחוף שמורת הטבע מעגן־מיכאל, וכשנתקלו שם בצלמת הטבע גייל רובין, רצחו אותה. אחר כך צעדו לכביש החוף והשתלטו על אוטובוס של חוג המשוטטים של "אגד". מטח היריות הראשון באוטובוס קטל את היושבים בשורות הקדמיות. מעטים, ביניהם איילת, הצליחו להימלט. לאחר מכן שינו המחבלים את כיוון נסיעתו של האוטובוס דרומה, והוא דהר על כביש החוף כשהמחבלים יורים מהחלונות לעבר כלי רכב שחלפו בדרכם. בשלב מסוים עצרו המחבלים עוד אוטובוס והעבירו את נוסעיו אל האוטובוס של מטיילי "אגד".
10 צפייה בגלריה
דיווח בידיעות אחרונות על הפיגוע
דיווח בידיעות אחרונות על הפיגוע
דיווח בידיעות אחרונות על הפיגוע
(צילום: ארכיון)

רק בהגיעם לצומת הקאנטרי קלאב (היום צומת גלילות) הצליחו כוחות המשטרה לירות בגלגלי האוטובוס, והוא נעצר. בשלב זה התפתח קרב יריות ממושך בין המחבלים למשטרה. חלק מהמחבלים פרצו החוצה מהאוטובוס, והשאר החלו לירות לעבר הנוסעים עד שהחליטו לפוצץ את האוטובוס על כל נוסעיו. 35 איש נהרגו, 71 נפצעו. 
בזמן השבעה הגיע לבית משפחת הדני אדם שלא הכירו: שמעון אופיר, מורה מכרכור. הוא הביא איתו שיר שכתב לזכר נעמה, ואף אבן שעליה נחרטו חלק מהמילים (ראו ריאיון עם בתו של אופיר בהמשך). איילת שמרה את השיר כל השנים, עד שהחליטה למצוא לו מבצע.
"נעמה לא הספיקה כלום בחייה", היא אומרת ובוכה, "לפחות שיישאר שיר לזכרה ולזכר האנשים שנהרגו באסון. אני רוצה שהדורות הבאים ידעו על הפיגוע הזה שפירק כל כך הרבה משפחות". 
בעשור האחרון העלתה איילת הילוך ופנתה לזמרים ולזמרות רבים בבקשה שיסכימו לשיר את השיר. "פניתי דרך חברים, קרובים, סמסים, מסנג'ר, אבל הרוב אפילו לא ענו לי". בסופו של דבר, לפני שנה וחצי מצאה את הזמר אסף לוי, שהסכים לשיר את השיר.  


רסיסים בראש עד היום

איילת הדני־משה, כיום מאמנת כושר ומדריכת ספינינג, גרושה ואם לשלושה, מתגוררת בחדרה. היא נולדה וגדלה בחיפה, בתם של יוסף הדני, שהיה בצעירותו שוער מכבי חיפה ועבד כנהג "אגד", ולבנה, מסז'יסטית. נעמה נולדה חמש שנים אחריה, "ואני זוכרת שהיו לה עיניים כחולות כמו ים".
"חזרנו מטיול ממערת הנטיפים, והיינו בדרכנו לחיפה. כולם הכירו את כולם והיו חברים, כך שהתפזרנו באוטובוס, וכל אחד מאיתנו ישב במקום אחר. זה הציל אותי"
היה ביניכן הפרש של חמש שנים. אילו יחסים היו לכן?
"יחסים רגילים. רבנו על שטויות במיץ עגבניות, 'אמא, היא עשתה לי', 'אמא, היא אמרה לי', כאלה. היא הייתה ילדה פעילה, קופצנית, שובבה. אחד הדברים הכי חזקים שאני זוכרת ממנה זה הפרצופים שהיא כל הזמן עשתה כדי להרגיז אותי. כיום בתי הקטנה סהר עושה אותם פרצופים בדיוק, ואני משתגעת". 
מדי שבת הייתה משפחת הדני מטיילת עם חוג המשוטטים של "אגד", שהורכב מעובדי החברה ובני משפחותיהם. "באותה שבת נוראה חזרנו מטיול במערת הנטיפים והיינו בדרכנו חזרה לחיפה", משחזרת איילת. "כולם הכירו את כולם והיו חברים, כך שהתפזרנו באוטובוס, וכל אחד מאיתנו ישב במקום אחר. זה הציל אותי". 
10 צפייה בגלריה
נעמה הדני ז"ל
נעמה הדני ז"ל
"היתה קופצנית ושובבה". נעמה הדני ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)

את זוכרת מה קרה?
"אני זוכרת שנסענו בכביש החוף, ופתאום שמענו יריות על האוטובוס וצרחות אימים. אף אחד לא ידע מימינו ומשמאלו. אנשים קפצו מהחלונות. ראיתי אנשים מרוסקים על הרצפה. ירדתי מהאוטובוס וראיתי את אבא שלי שרוע, עם ראש פתוח, מדמם. הוא אמר לי: 'רוצי, תברחי, תצילי את עצמך', וחזר על כך שוב ושוב, שלוש פעמים. 
"הסתכלתי ימינה וראיתי את שלושת המחבלים, שני גברים ואישה עם שיער שחור, ארוך ומתולתל, יורים עלינו. השמיים התמלאו בנקודות שחורות, רסיסים או פיצוצים של כדורים. נגעתי בראש שלי וראיתי שאני מדממת. הבנתי שחטפתי רסיסים. הסתכלתי לצד השני וראיתי ילד בערך בגילי, דני בושקניץ. בהמשך נודע לי שהוריו (דב ורינה, י"ג) נהרגו. אמרתי לדני ולזוג מבוגרים שהיה לידנו: 'בואו נרוץ לגבעות'".
"פתאום שמענו יריות על האוטובוס וצרחות אימים. אנשים קפצו מהחלונות. ראיתי אנשים מרוסקים על הרצפה. ירדתי וראיתי את אבא שלי שרוע, עם ראש פתוח, מדמם. הוא אמר: 'רוצי, תברחי, תצילי את עצמך'"
היה איזה רגע שחשבת שאת צריכה לבדוק מה עם אמא שלך ואחותך? 
"לא. המוח שלי עבד כמו אוטומט, עשיתי מה שאבא שלי אמר לי כדי להציל את עצמי. רצנו לגבעות שהיו במרחק שניים־שלושה מטרים מהכביש. אני לא זוכרת כמה זמן רצנו. בשלב מסוים ירדנו מהגבעות בחזרה לכביש החוף. מכונית צבאית שראתה את דני מכוסה דם, שמאוחר יותר התברר כדם של אמא שלו, עצרה ולקחה אותנו לבית החולים 'הלל יפה' בחדרה. שם טיפלו בי, ואמרו שאי־אפשר להוציא את הרסיסים. הם בראש שלי עד היום, מזכרת".



אבא נפצע בראש, אמא - בנשמה

בעודה המומה ומטופלת בחדר המיון, נקראה איילת לטלפון. "הייתי בתוך חלום בלהות", היא משחזרת, "ופתאום אמא שלי על הקו. זה היה כאילו רוח הקודש התקשרה. היא ניתקה אותי מההלם והחזירה אותי לשפיות. שאלתי אותה מה שלומה ומה שלום אבא, ופתאום נזכרתי שיש לי אחות. שאלתי, 'מה עם נעמה?', ואמא ענתה, 'הכל בסדר". 
כשחזרה הביתה, ראתה בכניסה המוני אדם. "גם הבית היה מלא אנשים. ראיתי את סבתא שלי, ויוי, עם הראש למטה". 
לא שאלת למה יש אנשים בבית? 
"לא. לא הבנתי מה קורה. אחרי 20 דקות אמא קראה לי למטבח. התיישבנו ליד השולחן והיא אמרה: 'נעמה ישבה ליד הנהג של האוטובוס וחטפה בראש את הצרור הראשון של היריות. כרגע היא על שולחן הניתוחים. מה את מעדיפה, שהיא תחיה עם נכות או שהיא תמות?'. עניתי: 'אני מעדיפה שהיא תמות ולא תסבול'. כמה שעות אחר כך נעמה נפטרה". 
"אמא אמרה: 'נעמה חטפה בראש את הצרור הראשון של היריות. כרגע היא על שולחן הניתוחים. מה את מעדיפה, שהיא תחיה עם נכות או שהיא תמות?'. עניתי: 'אני מעדיפה שהיא תמות ולא תסבול'. כמה שעות אחר כך נעמה נפטרה"
את השבעה היא איננה זוכרת. מהתקופה שבאה אחריה היא זוכרת את אמה מתפקדת היטב ומקפידה להיראות טוב למרות האסון.
"היא לא בכתה אף פעם על מר גורלה, כאילו אסור ליפול. ממנה שאבתי את כל הכוחות בחיים. אבל הטראומה אפפה את כל הבית. אבא שלי נפצע בראש. אמא נפצעה בנשמה. חייתי בשקט תהומי, עצוב. חגגנו חגים וימי הולדת כי 'חייבים להמשיך הלאה', אבל הבית לא היה אותו בית". 
מישהו עזר לך? היית בסך הכל ילדה בת עשר.
"שלחו אותי לכל מיני טיפולים פסיכולוגיים אצל כל מיני חרטטנים. אף אחד לא שאל אותי מה ראיתי בפיגוע ואף אחד לא נכנס לתוככי הנפש שלי. מה שהציל אותי היה הספורט. הייתי ספורטאית מצטיינת בהתעמלות קרקע. עד היום הספורט הוא גלגל ההצלה הכי גדול שלי. גם אבא עסק בספורט כדי להתעודד. הוא היה מאמן כושר, מאמן טניס, מרתוניסט, ושחה כל יום בים בכל מזג אוויר. אמא תמיד אמרה לו: 'אתה נשוי לספורט, לא לי'".
אחרי האסון ההורים שלך שקלו להביא עוד ילד לעולם?
"אבא שלי רצה מאוד עוד ילדים, אבל אמא אמרה: 'את מה שהלך אי־אפשר להחזיר'. שנתיים אחר כך אבי עזב את הבית ובנה חיים חדשים עם אישה אחרת, צעירה ממנו בשנים רבות, שהייתה מדהימה עבורו".
"אבא שלי רצה מאוד עוד ילדים, אבל אמא אמרה: 'את מה שהלך אי־אפשר להחזיר'. שנתיים אחר כך אבי עזב את הבית ובנה חיים חדשים עם אישה אחרת, צעירה ממנו בשנים רבות, שהייתה מדהימה עבורו"
נותרת בקשר עם מישהו מנוסעי האוטובוס?
"היה איתנו בפיגוע ילד אחד, צעיר ממני בשנה, שאיבד את אביו. כמה שנים אחרי הפיגוע הוא הפך לחבר הראשון שלי. מעבר לזה לא היה שום קשר במשך השנים. אבל לאחרונה, בגלל הכתבה הזו, עשיתי כמה טלפונים כדי להשלים פרטים שחסרו לי".
לא נפגשתם באזכרות?
"היו אזכרות וראיתי בהן את הניצולים, אבל שום דבר מעבר ל'שלום, שלום' ו'איך גדלת'. ראיתי גם את דני שברח איתי לגבעות. היינו נפגשים באזכרות. פעם אפילו נסעתי אליו כדי לדבר על הפיגוע ולשמוע מה הוא זוכר, אבל הוא לא רצה לדבר על זה אז".

10 צפייה בגלריה
הקבר של נעמה דני ז"ל
הקבר של נעמה דני ז"ל
הקבר של נעמה דני ז"ל. "חייתי בשקט תהומי, עצוב. הבית לא היה יותר אותו בית"
(אלבום פרטי)

ניתוח נדיר ושיקום זיכרון

היא סיימה את לימודיה במגמת אמנות וגרפיקה בתיכון, ומכיוון שכבר בגיל שבע הוגדרה כחולת סוכרת מסוג 1 לא גויסה לצה"ל, אבל התנדבה ושירתה כחוקרת בחיל המודיעין. אחרי הצבא עבדה כגרפיקאית בתחום השילוט. דרך חברה משותפת הכירה את דורון משה, והשניים עברו להתגורר יחד בחיפה, קרוב לאמה של איילת. כעבור שנתיים נישאו, ושנה לאחר החתונה הרתה. 
בעודה בחודש השמיני להריונה הראשון, בגיל 27, איבדה איילת את ההכרה. מכיוון שהייתה סוכרתית, הרופאּ חשב תחילה על מצב של היפו־גליקמיה, אבל זריקת הגלוקוז לא הועילה.
"לא התעוררתי. לקחו אותי במהירות לבית החולים, ובבדיקת MRI התברר שאני סובלת משטף דם במוח בעקבות אירוע מוחי. שלחו אותי לניתוח כפול ונדיר שבו ניקזו את שטף הדם מהמוח ויילדו אותי בניתוח קיסרי. שלושה חודשים הייתי במחלקה לטיפול נמרץ".

10 צפייה בגלריה
איילת הדני משה
איילת הדני משה
לאחר האירוע המוחי. " זכרתי את כל מה שקרה בעבר הרחוק, אבל לא זכרתי מה קרה חמש שניות קודם לכן
(צילום: אלבום פרטי)

בבית נותר דורון, שטיפל בתינוקת שקיבלה את השם מעיין. "הוא היה צריך לנהל חיים שלמים בלעדיי - עבודה, תינוקת, בית. הוא ראוי לכל שבח על זה". 
חודש אחרי האירוע המוחי הביא דורון את מעיין למיטתה של איילת, שלא הבינה במה מדובר. למעשה, היא שכחה לחלוטין שהייתה בהיריון. "הזיכרון שלי נפגע קשה. זכרתי את כל מה שקרה בעבר הרחוק, אבל לא זכרתי מה קרה חמש שניות קודם לכן". 
"בגיל 27 היה לי שטף דם במוח, והזיכרון שלי נפגע קשה. פרופסור שטיפל בי אמר שהאירוע המוחי נגרם בגלל עורק במוח שהתפוצץ, אולי בגלל הסוכרת ואולי בגלל טריגר נפשי. לי ברור שהטריגר היה הפיגוע"
היא נשלחה לבית לוינשטיין, שם עברה שיקום של הזיכרון. כעבור תשעה חודשים שוחררה לביתה כשהיא עדיין לא מסוגלת לטפל בבתה. "עם זיכרון של חמש שניות איך אטפל בילדה? אמא שלי טיפלה בה עד גיל שש".
את יודעת מה גרם לאירוע המוחי?
"פרופ' זערור, שטיפל בי בבית החולים רמב"ם, אמר שהאירוע נגרם בגלל עורק צר במוח שהתפוצץ, אולי בגלל הסוכרת ואולי בגלל טריגר נפשי שגרם לו להתפוצץ. לי ברור שהטריגר היה הפיגוע". 

10 צפייה בגלריה
איילת הדני משה
איילת הדני משה
חודש אחרי האירוע המוחי הובאה התינוקת מעיין אל איילת, שלא זכרה שהייתה בהיריון
(צילום: אלבום פרטי)

בשובה לחייה הקודמים גילתה איילת שאינה מסוגלת לעבוד יותר כגרפיקאית, משום שהדמיון שלה נפגע. היא הסתפקה בעבודות קלות לשעות ספורות בלבד. הרצון בילד נוסף עמד על הפרק, אך הקרובים לה חששו שאם תהרה, שוב תעבור אירוע מוחי. 
"הנפש שלי לא אפשרה לגוף שלי להיכנס להיריון. במשך שש שנים ניסינו, ובסוף הצלחנו בצורה טבעית". בגלל אירועי ההיריון הקודם הכין הצוות הרפואי טיפול נמרץ בכוננות וביצע ניתוח קיסרי במצב של טשטוש. הניתוח עבר בשלום, ואופק בא לעולם. 
שנתיים מאוחר יותר נפטרה אמה ממחלת הסרטן, והיא בת 64 בלבד. "לא פלא שהיא חלתה", אומרת איילת. "כדי לשרוד את התופת היא הייתה צריכה לקבור את כל הזיכרונות עמוק בתוכה". 
כעבור שנה החליטה איילת לחזור לאהבתה הראשונה, הספורט, ונרשמה לקורס מאמני כושר. "זה מסב לי אושר עצום", היא אומרת, "אני נהנית ללמד אנשים לעשות ספורט נכון, עם דגש על איכות ולא על כמות. בנוסף, כמי שתמיד סבלה מהפרעת קשב וריכוז, הספורט מרגיע אותי, מווסת לי את המוח ומשכיח ממני דברים רעים".

10 צפייה בגלריה
איילת הדני משה
איילת הדני משה
"הספורט מרגיע אותי, מווסת לי את המוח ומשכיח ממני דברים רעים"
( צילום: אלעד גרשגורן)

הלחן האבוד שוחזר

כשנולדה בתה הצעירה, קראה לה סהר על שם אמה, לבנה. לפני 12 שנה התגרשה. "דורון תמך בי כל כך הרבה שנים, והגיע השלב שהיינו צריכים ללכת כל אחד לדרכו", היא מסבירה. היא עברה עם ילדיה לדירה קטנה יותר בחדרה, לשם עקרו שנתיים קודם לכן. לפני שמונה שנים נפטר אביה, בגיל 76. גם הוא ממחלת הסרטן. 
איך הפיגוע השפיע עלייך כאדם בוגר?
"תשמעי משהו, דורון תמיד רצה לארח חברים, ואני לא הייתי מסוגלת לזה ולא ידעתי למה. לפני כמה שנים, תוך כדי טיפול אצל מישהי שמתמחה בטראומות, סיפרתי לה שבכל פעם שדופקים בדלת אני נכנסת להיסטריה ורועדת בכל הגוף. רק אז הבנתי שבתת־המודע אני כן זוכרת את השבעה, ושדפיקה של הרבה אנשים בדלת מתחברת אצלי לניחום אבלים. זה פוסט־טראומה. כשאני נמצאת באירוע חברתי ויש רעש חזק, כמו בפיגוע, אני נחנקת". 
"בטיפול סיפרתי שבכל פעם שדופקים בדלת אני נכנסת להיסטריה ורועדת. רק אז הבנתי שבתת־המודע אני כן זוכרת את השבעה, ושדפיקה של הרבה אנשים בדלת מתחברת אצלי לניחום אבלים"
ומה עם הילדים? היית אמא חרדתית?
"לא, אף פעם לא הייתי אמא חרדתית, כמו שאמא שלי מעולם לא הייתה חרדתית לגביי אחרי האסון. מעולם לא נעלתי אותם בבית ולא אמרתי להם, 'אל תיסעו באוטובוס'". 
עברת הרבה דברים קשים בחיים. 
"אלוהים בוחן אותי מדי כמה שנים, כמה אני שורדת, ואני עונה לו שזה עוד לא הזמן שלי ללכת. מדי בוקר אני מדברת בלבי עם היקרים לי שאינם, אומרת, 'בוקר טוב נעמונת, בוקר טוב אמא'לה, בוקר טוב אבא'לה, תשמרו לי על הילדים, תשמרו עליי. תשלחו לי זוגיות כנה ונאמנה, תשלחו לי פרנסה טובה'". 

כיום את מתחרטת שברחת לגבעות? 
"לא, כי אם הייתי רואה את נעמה במצב הקשה שבו היא הייתה, עם ראש פתוח, לא הייתי שורדת את החיים האלה. ככה אבא אמר לי לעשות, ואין לי שום ייסורי מצפון על הבחירה הזו". 

10 צפייה בגלריה
חרוט על אבן: השיר ששמעון אופיר כתב לזכר נעמה והביא למשפחתה בשבעה
חרוט על אבן: השיר ששמעון אופיר כתב לזכר נעמה והביא למשפחתה בשבעה
חרוט על אבן: השיר ששמעון אופיר כתב לזכר נעמה והביא למשפחתה בשבעה
(צילום: אלעד גרשגורן)

ובחזרה לשיר. הלחן התגלה לך במקרה. 
"כן. במשך שנים ניסיתי לאתר את שמעון אופיר שכתב את המילים של השיר ושלח אלינו, אבל לפני שנה התברר לי שהוא נפטר ב־1998. ביום הזיכרון האחרון פרסמתי את מילות השיר בפייסבוק וביקשתי מאנשים לשתף. סולומון, בן דודתו של דורון, ראה את הפוסט שלי וכתב לי שהוא זוכר את השיר והמנגינה עוד מילדותו בכרכור. התברר ששמעון אופיר, שגם הלחין את השיר, לימד אותם בבית הספר לשיר אותו". 
"ביום הזיכרון פרסמתי את מילות השיר בפייסבוק וביקשתי מאנשים לשתף. כך התברר לי ששמעון אופיר לימד את תלמידיו בבית הספר את השיר שכתב על נעמה"
איילת ובני משפחתה לא הכירו את הלחן מכיוון שהוא נכתב כמה חודשים לאחר שאופיר ביקר בביתם והביא את המילים, "ולכן סולומון הקליט את עצמו שר את השיר כפי שזכר אותו מילדותו. אחרי שמצאתי את אסף לוי, הזמר היחיד שהסכים לשיר את השיר והיה רגיש מאוד וסבלני איתי, הקלטנו את השיר באולפן ביוני האחרון. עכשיו השיר מוכן לחשיפה ראשונה, ועד שכולם ישמעו אותו לפחות פעם אחת, אני לא מרימה ידיים".

10 צפייה בגלריה
הזמר אסף לוי
הזמר אסף לוי
אסף לוי. "סוג של שליחות"
(צילום: take2)

"איילת הגיעה אליי דרך רואת החשבון שלה, ששרתי בחתונתה", מספר אסף לוי (38) מחדרה, המגדיר את עצמו כזמר ישראלי ים־תיכוני. "נפגשתי איתה בבית קפה והיא סיפרה לי את הסיפור שלה. ראיתי שהדברים יוצאים מעומק הלב והנשמה, והסכמתי לשיר את השיר. כשהתעמקתי בסיפור של אוטובוס הדמים, התחברתי לשיר ובאמת הרגשתי את זה. זו הייתה מבחינתי חוויה לא פשוטה, אבל ראיתי פה סוג של שליחות: אם אני יכול לעזור לאדם לחבר את הפאזל שמפוזר לו בראש ולסגור מעגל של 40 שנה, זה בשבילי סיפור גדול".

מי היה שמעון אופיר, מחבר השיר על נעמה?
שמעון אופיר, יליד 1935, נולד וחי בכרכור עד מותו בשנת 1998. הוא היה נשוי לגאולה ואב לטלי ויוקי, איש חינוך שעבד כל חייו במסגרות החינוך המיוחד וגידל דורות של תלמידים הזוכרים אותו עד היום. הוא היה גם עיתונאי, משורר והיסטוריון המושבה.
10 צפייה בגלריה
שמעון אופיר צ"ל
שמעון אופיר צ"ל
שמעון אופיר ז"ל. התקשה להחזיק את הכאב בתוכו
(צילום: טלי הורוביץ־אופיר)

"אבא שלי לקח קשה את פיגוע אוטובוס הדמים ובמיוחד את מותה של נעמה הדני בת החמש", מספרת טלי הורוביץ־אופיר, בתו של שמעון אופיר. "אני זוכרת אותו בוכה בגלל זה. כמי שאיבד את אביו בגיל שמונה והיה אדם רגיש במיוחד, אבא ידע להזדהות עם כאבו של האחר והתקשה להחזיק את הכאב בתוכו. אני מאמינה שהיה משהו תרפויטי בכתיבת השיר. 
טלי הורוביץ־אופיר: "אבא שלי לקח קשה את פיגוע אוטובוס הדמים ובמיוחד את מותה של נעמה הדני בת החמש. אני זוכרת אותו בוכה בגלל זה. כמי שאיבד את אביו בגיל שמונה והיה אדם רגיש במיוחד, אבא ידע להזדהות עם כאבו של האחר"
"למרות שהייתי אז רק בת 12 ואחי יוקי היה בן שמונה, אבא לקח אותנו לשבעה אצל משפחת הדני בחיפה, ונתן להם את השיר וגם אבן שעליה חרט חלק ממילות השיר. אני זוכרת את עצמי שם, מבינה ולא מבינה מה קורה. יוקי זוכר גם שהלך כמה פעמים עם אבא לקבר של נעמה ז"ל. כשאני מאזינה לשיר שאבא הקליט שמונה חודשים לאחר הפיגוע, אני מרגישה שהוא שר מתוך תחושת שליחות וכבר לא מתוך המקום הראשוני של ההלם והכאב. 
"מאז הפיגוע, בכל פעם שאני עוברת בצומת גלילות אני מחפשת בעיניים את האנדרטה לזכר הרוגי האסון. זה תמיד מעורר אצלי פלאשבקים מתקופת העבודה של אבא על השיר, העיבודים, ההקלטות, החזרות בבית הספר החקלאי פרדס־חנה, שבו אבא לימד את השיר שנה אחר שנה. 
"במשך 43 השנים שחלפו מאז הפיגוע, לא היה לנו שום קשר עם משפחת הדני, אבל לא שכחנו אותם. העובדה שהשיר מתפרסם כעת מהווה עבורנו סגירת מעגל. אנחנו בטוחים שאם אבא היה שומע את הביצוע המחודש של השיר ומבין עד כמה הוא משמעותי בחייה של איילת, הוא היה מתרגש מאוד".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.