רבקי רוזנר. "אני מרגישה שבקהילה הדתית הגאה המקום של ביסקסואליות הוא עדיין לא נוח"

"חשבתי שאני סטרייטית שלא מצאה אהבה": בגיל 34 הד"ר לספרות הדתייה התאהבה באישה

רווקה דתייה שמגלה שהיא לסבית היא גיבורת ספר הביכורים של ד"ר רבקי רוזנר, ואי־אפשר להתעלם מכך שזה הסיפור האישי שלה. בראיון היא מספרת על הגילוי המטלטל ("חשבתי שאני חלק מבעיית הרווקוּת המאוחרת במגזר הדתי") על המשפחה שהקימה עם בת זוגה, ועל היחס המפלה שקיבלו במהלך טיפולי הפוריות ("החלטנו לתבוע כדי לייצר הרתעה")

פורסם: 08.07.21, 08:17
מה היה קורה לו הייתן מגלות שכל מה שחשבתן על עצמכן במשך 30 ומשהו שנים הוא לא נכון? או לפחות הוא לא כל הסיפור, ויש בכן חלק שחיכה להתגלות ומפתיע גם אתכן? כך קרה לרבקי (רבקה) רוזנר (40), אישה דתייה וד"ר לספרות, שהתאהבה באישה, לראשונה בחייה, בגיל 34. אחרי טלטלות, מפחי נפש ופרידות חוזרות ונשנות, התחתנה עם אותה האהובה, הילה שילוני, והיום הן מגדלות ביחד את רות בת השלוש. עכשיו רוזנר מוציאה את הספר "בבת אחת" (הוצאת "שתים"), שבו הקשר בין דמיון למציאות בהחלט לא מקרי. "עד לפני שש שנים הייתי סטרייטית", היא מספרת. "חשבתי שאני סטרייטית שלא מצאה אהבה. במגזר הדתי יש המון נשים במצב הזה, והן לא לסביות בארון. יש הרבה יותר נשים שוות מגברים שווים. בתפיסתי, הייתי חלק מבעיית הרווקוּת המאוחרת במגזר הדתי. ואז הכרתי את הילה".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת


כתבת ספר עם דמויות בדיוניות, נעמי וסלע, אבל את מתארת בו כמעט אחד לאחד את מה שעברתן.
"התחלתי לכתוב לפני חמש שנים, שנה וקצת אחרי שהכרתי את הילה. אחרי שכבר קיבלתי את ההחלטה לחיות איתה, משהו בי עדיין היה לא רגוע, עדיין בעבע. לא הצלחתי לענות לעצמי איך נקלעתי לתוך הסיטואציה. בתמונה שלי בראש הייתי אמורה להתחתן עם בן זוג. בגיל 24 התאהבתי נואשות במישהו והוא בי, אבל לא הצלחנו להיות ביחד. אחריו היו לי עוד קשרים עם גברים, שלא התחברו לי מספיק טוב רגשית. גם כשהייתי מאוהבת זה לא עבד שם. משהו בחינוך הדתי משאיר אותנו - בטח מבחינה מינית, אבל גם רגשית - נורא ילדיים. גם בקטע טוב וגם לא טוב. הכל קורה יותר מאוחר ומבשיל יותר לאט. הרגשתי שאני צריכה לסדר את זה, לספר לעצמי את הסיפור, וכתיבה זה הכלי שלי".

4 צפייה בגלריה
רבקי רוזנר
רבקי רוזנר
"הכתיבה עשתה לי שקט"
(צילום: אלכס קולומויסקי)

מה את בעצם אומרת, שאת סטרייטית שהתאהבה במקרה באישה?
"אני מסתכלת אחורה על מערכות יחסים מסוימות עם נשים שהייתה בהן התרגשות ושואלת את עצמי: האם הן עברו סובלימציה לחברות, להערכה, לקשרים מקצועיים? יש מצב שגם לפני נמשכתי לנשים, אבל זה לא מבטל את ההתאהבויות המוחלטות שהיו לי בגברים".
מממ, מרשה לי לפתור לך את זה? את ביסקסואלית.
"אני מרגישה שבקהילה הדתית הגאה המקום של ביסקסואליות הוא עדיין לא נוח. רוצים שתגדירי את עצמך. אני לא יכולה לשים על עצמי את ההגדרה הזו. אני איפשהו על הרצף. בתחילת הדרך חשבתי שאם לא הילה, כנראה הייתי עם גבר. שזו התאהבות ספציפית בה. היום אין לי תשובה. למדתי להרפות מהשאלה. בסוף לא משנה איזו כותרת אבחר, יש לי חיים עם אישה. מה שחשוב הוא אם האהבה נכונה לי ומגדילה אותי. הכתיבה עליה עשתה לי שקט. הפסיכולוגית אמרה לי שהזמזום לא ייעלם, אבל נחליש את הווליום".

סצנה בשלג

רוזנר, ד"ר לספרות עברית, מתגוררת בירושלים, שם גדלה, ומתפרנסת מהוראת עברית וספרות בהיברו יוניון קולג'. "המשפחה שלי היא בשולי הנורמה הדתית־לאומית", היא אומרת. "כשהחבר'ה שלי הלכו להפגנות של העם עם הגולן, אני לא באתי. כשאבא שלי העביר שיעור לבוגרים בבני עקיבא, הוא דיבר על למה אל תעשה לך רב (במקום עשה לך רב). זה עורר גִצים".

4 צפייה בגלריה
רבקי רוזנר
רבקי רוזנר
"אמרו לי: 'תיכנסי להתקלח וזה יעבור לך'"
(צילום: אלכס קולומויסקי)

בתיכון למדה ב"פלך" היוקרתי והליברלי ושיחקה כדורסל בקבוצת הפועל ירושלים, בצבא שירתה במודיעין. את הדוקטורט שלה בספרות הקדישה לנושא "אתיקה, תמטיקה ופואטיקה בסיפורי אתגר קרת". זה אולי יכול להסביר את הכתיבה ה"רזה" של הספר. רוזנר מודה שגם לה כקוראת אין כוח לספר שמתפקע ממטאפורות ומעודף תיאורי נוף. תנו לה תכלס, דמויות שהן אמנם עגולות, אך כאלה שמניעות את העלילה בלי יותר מדי קשקשת ברשת. "היה לי חשוב להיות רלוונטית ולא לעשות עוד דוקטורט על ש"י עגנון, נניח. חשוב לי גם כחוקרת וגם כסופרת להיות במה שקורה כאן ועכשיו, להיות רלבנטית".
אמה דוקטור ללשון ומרצה באוניברסיטה העברית ("היא קראה את הספר ואמרה לי ישר שאי־אפשר לפספס את התחביר הייחודי שלי"), ואביה, שעבד במשרד ההסברה עד שיצא לפנסיה, היה, בין היתר, מי שכותב את הנאומים של מדליקי המשואות בטקס יום העצמאות. שלושת אחיה הגדולים והיא הם לגמרי התפוחים שנפלו קרוב לעץ. הבכור, שמואל, חוקר במכון לתכנון מדיניות העם היהודי, עורך ספרי עיון בזמורה־ביתן וכותב לניו יורק טיימס. האח ישראל הוא עיתונאי בתוכנית "המקור", ודני הוא ראש התוכנית לחינוך בלתי פורמלי במכון מנדל.
"הילה שאלה אותי מה הסיכוי שלה איתי בין אפס למאה. עניתי, 'בחייאת, שילוני, אני לא בזה'. כשסיפרתי לחברות שלי הן שאלו, 'למה היא התחילה איתך, היא לא יודעת שאת סטרייטית?'"
בת זוגה של רוזנר, הילה שילוני, היא צלמת. "אנחנו באות מרקע שונה. אני ממשפחה אקדמאית־דתית־שמאלנית־ירושלמית, והילה מקריית־ארבע, למדה שם באולפנה. אבל המשפחה שלה הייתה יוצאת דופן בנוף שם. אבא שלה, שנפטר בינתיים, היה חילוני שהגיע לעשות מילואים באזור והתאהב בנוף. אמא שלה הייתה דתייה".
איך הכרתן?
"בדיוק כמו בספר שלי. חברה טובה מקבוצת הכדורסל שלי, לסבית, הזמינה אותי לטיול סוכות בערבה עם חברות שלה. אמרתי, מה לי ולהן, אבל זה היה חופש, ושאר החברים שלי נשואים עם ילדים, אז אמרתי יאללה, אני באה. הילה הייתה בטיול. היה רגע שאני מתארת בספר, בערב, שהיא נפלה עם הכיסא אחורה והפילה גם אותי. שתינו על החול אחת ליד השנייה. היה בי קול שהתעצבן, מה את מפילה אותי, אבל גם הרגשתי אינטימיות. אחרי שכולנו שתינו, היא שאלה אותי מה הסיכוי שלה איתי בין אפס למאה. עניתי, 'בחייאת, שילוני, אני לא בזה'. אחר כך הרגשתי שלא הייתי נחמדה. חזרתי אליה ואמרתי לה שאם הייתי לסבית, הייתי עוברת מחר לגור איתה".
נו, ואז מה קרה?
"הטיול נגמר. ברגע שחזרתי הביתה, כשהתיק עוד על הגב, התקשרתי לשלוש חברות קרובות שלי, דתיות. הן תמיד בעדי, וסיפרתי להן מה קרה. הן שאלו: 'למה היא התחילה איתך? היא לא יודעת שאת סטרייטית?'. אמרתי להן שעוד יותר הזוי שהרגשתי משהו. הן אמרו לי: 'טוב, טוב, כל הכדורסל וכל הלסביות שאת מסתובבת איתן. תיכנסי להתקלח וזה יעבור לך'. אבל מאז לא הצלחתי לישון. רציתי לראות אותה, וגם לא רציתי לראות אותה, כי לא היה לזה סיכוי.
"בהמשך התכתבנו ואמרתי לה שהרגשתי כלפיה משהו. היא אמרה שאם לא הייתה שמה לב לזה, לא הייתה מנסה בחיים להתחיל איתי. באותה שיחה אמרתי לה שקשר בינינו מועד לכישלון, ועדיין המשכנו להתכתב באינטנסיביות, עד שלילה אחד היא פשוט דפקה אצלי על הדלת ב־12 בלילה".
וואו, צעד מדהים.
"הילה קמפיינרית של אהבה. היא נכנסה ואמרה לי: 'אהבה זה מצרך נדיר. נקרתה בפנייך הזדמנות לאהבה, איך יש לך אומץ להגיד לה לא?'. דיברנו עד חמש בבוקר. שבוע אחרי, נסענו לאילת לחגוג יום הולדת לחברה המשותפת שלנו. זה היה סיוט. היה בינינו מתח והתרגשות ורצון להתקרב".

4 צפייה בגלריה
רבקי רוזנר
רבקי רוזנר
"היום בית כנסת ללא שוויון מלא כבר לא מספיק לי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)

אבל זה לקח עוד קצת זמן. "הייתי בפיקניק עם חברי ילדות שלי מבני עקיבא. כולם זוגות־זוגות עם ילדים. משהו בפיקניק גרם לי להרגיש שחזרתי לחיים של עצמי. התקשרתי להילה ואמרתי לה: 'תקשיבי, חזרתי לעצמי, דטס איט'. היא אמרה לי: 'בשביל זה התקשרת?'. תוך כדי הבנתי - על מי אני עובדת? היא באה אליי ונשארה עד הבוקר. אז התנשקנו בפעם הראשונה".
חסדי השם.
"תוך יומיים היא עברה לגור אצלי. התאהבות מטורפת. אבל היה לי קשה, הבלבול שלי נמשך הרבה זמן. הרגשתי מוזר, שזה לא הדבר הנכון. יותר נוח להיות בתוך הנורמה מאשר מחוץ לנורמה. כעסתי על הילה שעשתה לי את זה. אלמלא היא, כל זה לא היה קורה לי".
המשפחה ידעה שנכנסת לזוגיות עם אישה?
"לא. הבנתי שאני צריכה להחליט אם אני יוצאת טוטאלית מהארון ומקבלת את עצמי בזהות הזו. לא הרגשתי שאני מסוגלת לזה. נפרדתי מהילה פעמיים. פעם אחת לעשרה ימים ובפעם השנייה לחודש. ופה כבר הילה שמה לי גבול. החברה המשותפת שלנו סיפרה לי שהילה זרקה את כל המתנות שנתתי לה, והחברה אחסנה את זה באוטו שלה למקרה שאשנה את דעתי. הלכתי לבית שלה, זה היה בינואר וירד שלג, כמו סצנה בקומדיה רומנטית, ואמרתי לה שחזרתי כדי להישאר".
"הכרתי המון בחורים מוצלחים, אבל זה פשוט לא התחבר. אצל כל רווקה אחרי גיל 30 יש רגע שאומרים 'אולי היא לסבית?'. אני גם התאמתי לסטריאוטיפ. שיחקתי כדורסל והיה לי טוסטוס"
אמרת שלפני כן חשבת שאת חלק מתופעת הרווקות המאוחרת במגזר הדתי.
"כן, לגמרי. היו תקופות שחיפשתי בן זוג ותקופות שפחות, כי לא תמיד יש כוח. הייתי באיזה חמישה אתרי היכרויות לדתיים. אותם אנשים נמצאים בכל האתרים. את נמצאת שם ומחכה למישהו שיגאל אותך מהמצב הזה".
בספר את מתארת אקטים מיניים שיש בהם מן העליבות עם גבר שאיתו הדמות מקיימת קשר על בסיס מין. היות שהספר ברובו ביוגרפי, אני מניחה שחשבת על המשפחה שתקרא.
"באמת התלבטתי. זה נורא חושפני. אבל רציתי לתאר מה קורה בתוך רווקות מאוחרת בחברה הדתית. כולם יודעים שרווקים ורווקות דתיים עושים דברים, כל אחד והגבול שלו, אבל הבדידות והעליבות שיש בזה, הכאב, השריטות, החרטה וההלקאה העצמית לא מדוברים ממש. הצורך להגיע 'בתולה' לחופה מוביל למקומות מופרכים. הדבר הזה לא מדובר מספיק. רציתי לשים גם את זה על השולחן.
"כולם יודעים שרווקים ורווקות דתיים עושים דברים, כל אחד והגבול שלו, אבל הבדידות והעליבות שיש בזה, הכאב, השריטות וההלקאה העצמית לא מדוברים ממש. הצורך להגיע 'בתולה' לחופה מוביל למקומות מופרכים"
"בתקופת הרווקות הכרתי המון בחורים נחמדים ומוצלחים, אבל זה פשוט לא התחבר. אצל כל רווקה אחרי גיל 30, יש רגע שאומרים, 'אולי היא לסבית?'. אני גם התאמתי לסטריאוטיפ. שיחקתי כדורסל והיה לי טוסטוס".
אז היה אפשר לחשוד, את אומרת?
"פעם שיחקתי כדורסל עם מישהו שיצאתי איתו, וקרעתי אותו. ואז הוא שאל אם אני בטוחה שאני לא לסבית. ידעתי שהקונפליקט שלי עם הזוגיות הזו הוא בעיקר פנימי, שלי עם עצמי. ובכל זאת לא סיפרתי. אמא שלי ואני מדברות כל יום בטלפון. להיות בארון זה כניסה לעולם השקר. כל פעם היא הייתה שואלת אותי מה נשמע, והייתי עונה שהכל בסדר. היא שואלת מה חדש, ואני עונה שאין חדש. וכל פעם הייתי אומרת לה שיש אצלי חברה. היא שאלה מי החברה, והייתי אומרת 'שילוני'. אה, זו חברה חדשה? אמרתי שכן. כשנפרדנו, הייתי במצב ממש רע ולא יכולתי יותר לשקר. אמא שלי באה אליי וביקשה שאספר לה מה קורה. סיפרתי הכל".
"כשסיפרתי לאחי שהתאהבתי במישהי, הוא אמר, 'אוקיי, והיא התאהבה בך בחזרה?'. אמרתי לו שכן, אז הוא אמר, 'טוב, אני מוסיף כיסא בליל הסדר'. מה כיסא? עכשיו אוגוסט. אבל הוא כבר סגר את העניין"
איך היא הגיבה לזה?
"לא היה לה קל, אבל היה ברור שהיא ממשיכה לאהוב אותי ושיש לי את כל החופש להחליט מה אני עושה. היא אמרה לי שאבא חשד שבגלל שאני כל כך שבורה, יש פה משהו מעבר לעניין רומנטי, שזה משהו זהותי, והוא ביקש למסור לי ששום דבר אנושי לא זר לו, ושכל זמן שההורים חיים, בריאים ומתפקדים, הם צריכים לדאוג לילדים ולא להפך. שלא אדאג להם אלא שאדאג לבריאות הנפשית שלי".
והלכת לטיפול?
"כן, אחרי חודשיים עם הילה. כשהחלטתי להיפרד ממנה, המטפלת שלי אמרה לי שזה אידיוטי".
בדיוק לפני ארבע שנים התחתנו רוזנר ושילוני בחתונה אזרחית בניו־יורק. "אמא שלי ואני הגשנו, כל אחת לחוד, הצעה להרצאה בכנס אקדמי בניו־יורק. התקבלנו וניצלנו את זה: ההורים שלי, הילה ואני טסנו כולנו לטיול של חודש בקנדה ובארצות־הברית. כשהגענו לניו־יורק הודענו להורים שאנחנו הולכות להתחתן בעירייה. החלטנו על זה מראש, וההורים הצטרפו".
איך היה להילה להיכנס למשפחה כזו דעתנית כמו שלך?
"היא חששה מהמפגש הראשון ואמרה לי, 'עזבי שאת מביאה אליהם בת זוג בפעם הראשונה, אני בלי תעודת בגרות'. אבל בסופו של דבר אנחנו הכי אוהבים לדבר בבית על ספורט. הפעם הראשונה שהבאתי אותה הייתה לסעודת פורים. בדרך לשם היינו במתח נורא. הילה הביאה איתה את המצלמה וצילמה את המפגש. זה מקום נוח להיות מאחוריו. אבל אז אבא שלי הציע לה וויסקי והם שתו. וזהו, הילה מהממת. אי־אפשר לעמוד בפניה.
"אגב, כשסיפרתי לאחי שהתאהבתי במישהי, הוא אמר, 'אוקיי, והיא התאהבה בך בחזרה?'. אמרתי לו שכן, אז הוא אמר, 'טוב, אני מוסיף כיסא בליל הסדר'. מה כיסא? עכשיו אוגוסט. אבל הוא כבר סגר את העניין".

יחס מפלה

השלב הבא אחרי החתונה היה להביא ילדים לעולם. "כבר הייתי בת 36-35. הילה צעירה ממני בשש שנים. היא לא הרגישה שהיא צריכה עכשיו ילד, אבל היא אמרה לי שהיא מבינה את הלחץ שלי, והיא איתי בזה. היא, אגב, לא רוצה ללדת, אבל מותר אצלנו לשנות את הדעה כמה שרוצות. הילה היא אמא של רות בדיוק כמוני".
החלטת לקחת תרומת זרע מאדם שאת מכירה, ולא מבנק הזרע. זה עניין מורכב, לא?
"רצינו שאם בעתיד רות תוטרד מהשאלה מה המקור הגנטי שלה, תהיה תשובה קלה. התורם לקח בחשבון שאולי יום אחד רות תרצה לדעת מי הוא והסכים לזה".
ומה קרה כשנכנסתן לתהליך?
"הגענו להזרעה במרכז לבריאות האישה של קופת חולים, נכנסה לחדר רופאה דתייה, ואמרה לי, 'תיכנסי מאחורי הפרגוד ותתכונני'. הילה ואני היינו נרגשות. בינתיים הרופאה הסתכלה בתיק ואמרה שהיא יוצאת רגע. חיכיתי על המיטה, והרופאה לא חזרה. הילה יצאה החוצה לבדוק מה קורה וחזרה בוכה עם האחות הראשית של המרכז. היא סיפרה שהרופאה לא הסכימה לטפל בי כי אנחנו זוג נשים. רופא אחר בא ועשה את ההזרעה. הייתי בהלם, בעלבון ובזעם".
נורא.
"לפני יום כיפור, הילה, הסלחנית עם הלב הרחום, כתבה ווטסאפ לאותה רופאה שנפגענו ממנה. הרופאה ענתה שחלילה, שלא התכוונה לפגוע, והיא לא מפלה אף אחד אלא אם זה עובר את הקו האדום המוסרי שלה. אז פנינו לאגודה לזכויות הלהט"ב, הם חיברו אותנו עם הקליניקה המשפטית לזכויות אדם באוניברסיטה העברית, ושלחנו מכתב לקופת החולים עם פרטי המקרה. לא קיבלנו תשובה. שלחנו תזכורת ועדיין לא קיבלנו תשובה. החלטנו לתבוע את הקופה ואת הרופאה על אפליה. אחרי הליך גישור קיבלנו פיצוי. התנינו את זה בכך שלא תהיה חתימה על סודיות, כי מטרת התביעה הייתה לייצר הרתעה ולעודד נשים וגברים שמופלים לתבוע".
"הרופאה לא הסכימה לטפל בי כי אנחנו זוג נשים. רופא אחר בא ועשה את ההזרעה. הייתי בהלם. תבענו את קופת החולים ואת הרופאה, ואחרי גישור קיבלנו פיצוי"
היחס המפלה לא הסתיים כאן. חמש הזרעות נכשלו בזו אחר זו, וכשהוחלט לעבור להפריה חוץ־גופית רצו לעשות זאת בבית החולים שערי צדק. אז נודע להם, בשיחה עם בכיר בבית החולים, שגם שם משפחות שאינן הטרונורמטיביות יתקשו לפתוח תיק. "כששמענו שמוגשת תביעה ייצוגית נגד בית החולים שערי צדק על אפליית פציינטיות, ביקשנו להצטרף".
מה הסטטוס של התביעה הזו?
"זה בהליכים. יש כרגע תביעה דומה גם נגד בית החולים לניאדו, ואנחנו מחכים לפסיקה שם שיש לה משמעות גם אצלנו".
נחזור לצד השמח של החיים. אחרי סבב ראשון של הפריה חוץ־גופית רוזנר הרתה וילדה את רות.
אתן שולחות את רות לגן דתי?
"היא איתנו בבית, אבל בשנת הלימודים הבאה היא תלך לגן חילוני שנמצא מתחת לבית. רצינו שתהיה בגן רפורמי, למרות שאנחנו לא רפורמיות, אבל זה לא הסתדר".
יש יותר ויותר להט"בים דתיים. הקהילה הדתית כבר יותר פתוחה ומכילה, לא?
"לפני כמה שבועות הזמינו נציגים של הקהילה הדתית הגאה לדבר ברמת הגולן. הייתי אמורה להשתתף מטעם בת קול (ארגון לסביות־דתיות). אבל אז שמענו שיש התנגדות חריפה מהמושבים הדתיים לערב הזה. הם שאלו את יוזמי האירוע למה הם לא התייעצו עם רב ולמה נותנים לנו פתחון פה. היה חשש שיפוצצו את האירוע, אבל הגענו והיה מדהים. במקומות שפחות מקבלים זה יושב בעיניי לא על דתיות, אלא על שמרנות ועל מה יגידו השכנים. ככל שהיישוב יותר קטן וסגור, ככה יותר קשה לצאת מהארון. אני מכירה הורים שלא מדברים עשור עם הילדים, וכבר יש נכדים שהם לא מכירים. אבל בגדול, המגזר עשה דרך, בעיקר באזורים של הבורגנות הדתית. בכל משפחה מורחבת כבר יש את האחד שיצא מהארון. זה גם בזכות ארגונים כמו 'בת קול', 'חברותא' ו'שובל' שעשו עבודת שטח מטורפת".
"ככל שהיישוב יותר קטן וסגור, ככה יותר קשה לצאת מהארון. אני מכירה הורים שלא מדברים עשור עם הילדים. אבל בגדול, המגזר עשה דרך. בכל משפחה מורחבת כבר יש את האחד שיצא מהארון"
את מרגישה שיש לך היום מקום בכלל בתוך הדתיות האורתודוקסית?
"היום בית כנסת ללא שוויון מלא כבר לא מספיק לי. אני קונסרבדוקסית. אני מתפללת רק במקומות עם ישיבה מעורבת של נשים וגברים, כשנשים גם נספרות למניין ויכולות גם לעלות לתורה ולהיות חזניות".
תגידי, את מאמינה באלוהים?
"אני שומרת שבת לא מתוקף אמונה באלוהים אלא מרצון להשתייך לעם היהודי, לתרבות ולמסורת. אני לא חושבת שיש אלוהים פרסונלי שמסתכל אם המזלגות שאני משתמשת בהם נפרדים לחלב ולבשר או אם הדלקתי את האור בשבת. אבל העונג הכי גדול בשבילי בשבוע הוא לכבות את הטלפון ביום שישי".

נשיקה יבשה, מנקרת

קטע מתוך "בבת אחת", ספרה של רבקי רוזנר
פחות מעשרה סנטימטרים הפרידו בין היד של נעמי שישבה על המיטה ובין סלע ששכבה לימינה, מכורבלת. בראש של נעמי התנחשלו מחשבות בגלים גבוהים, מטביעים. אסור שזה יקרה, חשבה, אני צריכה לעבור לקצה השני של המיטה, כמו שהיינו קודם רק הפוך, אבל גם – המגע הזה יקרה, הוא חייב לקרות, אז למה לא להקרות אותו כבר, לגלות שאי אפשר ולהתקדם הלאה? וכמו שאחרי סערה נפלטים אל החוף הדברים ששרדו – מבין כל המחשבות שגעשו בה שרדה רק זאת. היא נטתה הצדה, הרימה את יד שמאל, קירבה אותה לשיער של סלע והסיטה לה בעדינות תלתל אל מאחורי האוזן. זאת הייתה הדרך הארוכה והמפרכת ביותר שעשתה אי־פעם. בבת אחת הרגישה שחבית ענקית של רכות וחולשה מתבקעת בה, וזרם אדיר מתחיל לשצוף, כמו מטר גולות משקית ענקית – רעש אימים ותדהמה. סלע לחשה רק, תביאי חיבוק. נעמי רכנה. סלע משכה אותה אליה בזווית חדה, פנים לשקע צוואר, חיבוק עקום ומסורבל. נעמי לחשה, אני לא יודעת אם אי־פעם אוכל יותר מזה. זה בסדר, זה בסדר, הכול בסדר, ענתה סלע, תודה.

כריכת הספר "בבת אחת" של רבקי רוזנרעטיפת הספר

ופתאום האי־פעם הפך לעכשיו, ובעכשיו הזה נעמי הרימה את הפנים מהצוואר של סלע ונישקה לה את הלחי, את המצח, את העיניים, ומה שחשבה לבלתי אפשרי הפך באחת לבלתי אפשרי אחרת – שפתיים חיפשו שפתיים.
ומצאו נשיקה יבשה, מנקרת. שפתיים חתומות.
את בטוחה שזה בסדר? סלע שאלה בלחישה. כן, כן, אני לא יכולה יותר, לחשה נעמי. ונישקה את סלע שוב, ושוב.
וקיבלה בחזרה נשיקה־ניקור.
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.