ועידת "הנשים של המדינה" מאורגנת על ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
"האלימות המינית השיטתית והאכזרית שהתחילה ב־7 באוקטובר והמשיכה ללקיחה בשבי ובשבי עצמו, לא הייתה רנדומלית, אלא אסטרטגיה של ממש", כך אמרה היום (שני) ד"ר כוכב אלקיים־לוי, מומחית למשפט בינלאומי, בשיחה על אלימות מינית ככלי מלחמה, במסגרת ועידת הנשים של המדינה של ynet ו"ידיעות אחרונות" בשיתוף נעמת. צפו בריאיון המלא:
צפו בפאנל
ד"ר אלקיים־לוי, כלת פרס ישראל וראשת הנציבות האזרחית, מרצה בבית ספר לאודר לממשל, אוניברסיטת רייכמן, הייתה בין הראשונות שעסקו בתיעוד ובהסברה של פשעי המין שבוצעו ב־7 באוקטובר, ונאבקה בזירה הבינלאומית מול מה שהיא מגדירה כהכחשה חסרת תקדים. כעת, לקראת פרסום דו"ח מקיף בן 280 עמודים ("דו"ח הנציבות האזרחית על אלימות מינית"), שעליו חתומים משפטנים בכירים מרחבי העולם, היא מאמינה כי יונח בסיס ראייתי שלא ניתן יהיה עוד להתעלם ממנו. הדו"ח, לדבריה, לא רק מרכז את המידע שכבר נחשף, אלא גם כולל עדויות חדשות ומבקש לשנות את האופן שבו העולם מתייחס לאירועים.
"מהר מאוד הבנו שיש הכחשה, כולל של ארגונים בינלאומיים שזו הייתה המחויבות ההיסטורית והאוניברסלית שלהם, לעמוד לצד הקורבנות. גם פרופסוריות בכירות שאלו אם יש ראיות. אני מרגישה שזרקנו את עצמנו לגיהינום של צפייה בעשרות חומרים ואיסוף שלהם לארכיון היסטורי של עדויות".
לדבריה, עבודת התיעוד נבנתה באופן שיטתי כדי ליצור תשתית משפטית: "הדו"ח הזה יוצר מציאות אחרת. אספנו את זה באופן שיצר ארכיון משפטי, שיש לו ערך ראייתי שלא ניתן יהיה להכחיש יותר את פשעי המין".
מעבר להיבט המשפטי, היא רואה בדו"ח גם שליחות היסטורית: "אני מרגישה שאספנו את הראיות לדורי דורות. המטרה שלנו באמת היא להנגיש את זה לדורות הבאים ולתת לזה קול כבר עכשיו, שזה ישמש בהליכי צדק”.
אלקיים־לוי התייחסה לעומס הנפשי הכבד הכרוך בחשיפה לעדויות הקשות ולשאלה אם הציבור הרחב צריך להיחשף לדו"ח המלא, נוכח עוצמת התוכן שבו. "חיינו ביקום מקביל מתוך שליחות עמוקה. הבנו שאם אנחנו לא ניתן קול ושם לנשים האלו או לגברים האלו שלא יכולים לדבר יותר - אף אחד לא יעשה את זה. פנינו למומחיות מהטובות בעולם, ומעטות מאוד רצו לצפות. הן כנראה הבינו הרבה יותר טוב מאיתנו את הטראומה הכרוכה בכך. אם מחר יפנו אליי לצפות בעוד סרטונים, אני לא חושבת שהנפש שלי מסוגלת יותר”.
את בעצם נותנת "פטור" לנשים ישראליות מקריאת הדו"ח. את אומרת להן לא לקרוא אותו כי הוא קשה מדי, כי הן כבר בתוך הסיפור הזה.
כוכב: "קודם כול, יש חובה מוסרית ומקצועית למקבלי החלטות בממשלה ובעולם לצפות, לקרוא ולהכיר כל פרט שכתבנו. לא כל ישראלית וישראלי צריכים לקרוא את הדו"ח הזה, ובטח שלא לרדת לפרטי פרטים. זה דו"ח שמיועד לאנשי מקצוע, למשפטנים ולמשפטניות.
"חשוב להדגיש שכל חומרי המקור שמורים בארכיון סגור בינלאומי, שעומדת בראשו אחת מהבכירות בארכיון השואה העולמי של ספילברג. מה שמופיע בדו"ח עצמו הוא רק שבריר מתוך עדויות ארוכות מאוד של שורדי ושורדות שבי ושל אנשים שהיו עדים לתופת הזאת".
כש־AI נותנת קול למי שלא יכולה להיחשף
שירן מלמדובסקי סומך, מייסדת ומנכ״לית Generative AI for Good, הסבירה כי הפרויקט שלה עושה שימוש בבינה מלאכותית כדי לאפשר לנשים שנפגעו מינית באזורי סכסוך לספר את סיפורן מבלי לחשוף את זהותן, בשל סכנת חיים ממשית.
"אנחנו כבר כמה שנים טובות משתמשים ב־AI לעשייה חברתית, וראינו את הכוח שלו", אמרה. "אחרי 7 באוקטובר וגם בזירות נוספות ראינו שנשים שורדות מתקשות לדבר בגלל בושה, סטיגמה ופחד ממשי מהמשפחה או מהשלטון".
לדבריה, הפתרון שנבנה הוא יצירת שכבת הגנה באמצעות דמות דיגיטלית: "הבנו שיש לנו אפשרות להשתמש ב־AI כדי לייצר פנים עבור אותן נשים, כדי להגן עליהן - אווטאר מבוסס AI שמאפשר להן לדבר לעולם ולשתף במה שעברו".
על הטענות סביב אמינות הסרטונים בעידן של דיפ־פייק היא ענתה: "כל אחד יכול לייצר לכאורה עדויות, אבל אנחנו עובדים בצורה אתית עם חמישה עקרונות, ובראשם שקיפות. חשוב להסביר מה בדיוק AI בסרטון ומה אמיתי - המילים אמיתיות, העדות אמיתית, לפעמים גם הקול אמיתי — רק הפנים מבוססות AI. אין לנו דרך אחרת לאפשר לנשים האלה לדבר בלי לסכן אותן".
בהמשך הדיון תיארה ד"ר סאוסן ח'יר, מרצה וחוקרת באוניברסיטת חיפה , את המחיר של חשיפת נפגעות באזורי סכסוך. לדבריה, באזורים כמו סואיידה בסוריה, עצם הדיבור על פגיעה מינית עלול לסכן חיים, במיוחד בחברה שמרנית שבה הנושא נחשב לטאבו. "אנחנו מדברים על עריפת ראשים ועל מקרי אונס, כולל אונס של קטינות לעיני אימותיהן. רק לאחרונה, ממש בשבוע האחרון, החלו סוף־סוף לעלות עדויות - בין השאר בזכות הפרויקט של מלמדובסקי סומך. במסגרת הזו הוצגה בז’נבה עדות ראשונה של אישה שנאנסה, וכך לראשונה נשמע באופן ישיר סיפורה של מי שעברה את הפגיעה. מדובר בחברה שמרנית מאוד, שבה עצם הדיבור על הדברים האלה כמעט ואינו אפשרי".
