"את צריכה לשנות את כל הספר. אלה צרות של עשירים. לא מעניין אף אחד שלילדה המקובלת קשה. כשהיא מגיעה לבית ספר חדש, היא צריכה להיות שנואה". רותם ניר נחמיאס לא תשכח את המייל שקיבלה מעורכת ספרי נוער באחת ההוצאות הגדולות בישראל בתגובה לכתב היד ששלחה לה. המילים האלה השאירו אותה במיטה יום וחצי.
רותם (47), ביבליותרפיסטית, עורכת ואמא לשתיים (בנות 10 ו־8), לא רצתה לכתוב את הסיפור המוכר על הילדה הטובה והדחויה שמנצחת את מלכת הכיתה המרושעת. היא רצתה לכתוב את "כוכבת" (הוצאת "שתיים"), ספר נוער סוחף שמעז להביא את זווית הראייה של הילדה המקובלת. היא יודעת מניסיון אישי שמלכת הכיתה לא תמיד רעה. לפעמים היא ילדה עם עוצמות שאין לה מושג איך לתעל ושגם למעמד המלכותי שלה יש מחיר.
הדחף של רותם לכתוב את "כוכבת" נולד מתוך צורך עמוק כאמא וכקוראת. "הכוונה הייתה לכתוב ספר נעורים על החיים עצמם", היא מסבירה. "אין מספיק ספרים כאלה על הגיל הזה, שהוא דרמה אחת גדולה. למי שפחות מתחברת לפנטזיה, אין לאן לפנות. רציתי להביא לבנות שלי ספרים שמשקפים את המציאות שלהן. אומרים שילדים ובני נוער לא קוראים, אולי זה נכון, אבל אולי זה כי אין להם מה לקרוא אם הם לא חובבי דרקונים או עולמות סוריאליסטיים. רציתי לכתוב על התמודדויות בגיל ההתבגרות מעצם היותו כזה".
הגיבורה, ליאור, היא יפה, חכמה והכי מקובלת בכיתה. כל הבנות מקשיבות לה ועושות בדיוק מה שהיא אומרת, אבל אין לה אף חברה אמיתית. הספר נפתח בחרם. ליאור מודה בפני עצמה שהיא הייתה חלק ממנו: "זה היה עוד אחד מהמקרים האלה שהבנות עושות מה שאני אומרת".
במציאות שבה עולים עוד ועוד סיפורים על ילדים שעוברים חרמות, אחדים מהם מתאבדים, מעניין לקרוא על הנושא מזווית הראייה של מי שמניעה את המהלך.
"שאלו אותי איך ליאור יכולה להיות גיבורת הספר אם היא עשתה חרם, אני רוצה להראות שהיא דמות מורכבת", אומרת רותם. "רק כשכתבתי הבנתי למה לא הייתה גיבורה כזו עד היום. הרבה יותר קל לספר את הסיפור של הילדה הדחויה, שאף אחד לא רואה כמה היא נהדרת, ולעומתה מלכת הכיתה שהיא סנובית ורעה. בשביל ליאור, הרגע שבו היא עושה משהו וכולם עושים את אותו הדבר, הוא עוצמתי ומבהיל. היא לא קמה ואמרה, 'בואו נעשה חרם', זו דינמיקה קבוצתית שיוצאת משליטה.
"באתי לספר סיפור רחב ומורכב חברתית, גם על האופן שהמערכת לא יודעת לעבוד עם ילדות חזקות ומובילות. לחברה לא נוח עם ילדה שמשמיעה קול דעתני. אומרים לנו להעצים בנות, אבל כשילדה באמת תופסת מקום, מיד אומרים לה 'תהיי פחות'".
חוצפנית ודעתנית
התחושה של להיות "יותר מדי" ליוותה את רותם לאורך כל שנותיה. היא הייתה, לדבריה, תלמידה מצטיינת, מחוננת, משתתפת בהרבה חוגים ובולטת חברתית. "המורות לא תמיד אהבו אותי", היא מודה. "הייתי חוצפנית ודעתנית. כשהייתי בכיתה ה', המורה לגיאוגרפיה אמרה שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ והירח. לא יכולתי לשתוק. תיקנתי אותה מול כולם. תיקנתי אותה גם כשהיא אמרה שקולומבוס גילה את הודו במקום את אמריקה. בסוף אותה מורה עזבה את מערכת החינוך - זה היה רגע מבהיל, להבין שהכוח שלי גרם למבוגר לאבד את מקומו".
היא הכניסה לספר גם שיעור חברה בכיתה ד', שבו המורה הקריאה מול כל הכיתה פתק שכתבה עליה תלמידה אחרת. "זה היה אחרי משחק 'חבילה עוברת', שבו החבילה הגיעה אליי שוב ושוב, ואותה תלמידה נעלבה", היא מספרת. "המורה סיימה להקריא את הפתק וזרקה לפח, ואני הוצאתי אותו מהפח. הוא שמור אצלי עד היום. זה היה 'עליהום' שלא ציפיתי שיקרה. לא הייתי מניפולטיבית, היו ילדים שרצו את חברתי מתוך אינטרס, התאים להם להיות קרובים אליי כי הייתי מלכת הכיתה. זה לא תפקיד שבחרתי, כמו שאת לא בוחרת להיות השעיר לעזאזל".
"מכרה אמרה לי: 'עשית עליי חרם כשהיינו ילדות'. זכרתי שהייתי ברוגז איתה. זה טלטל אותי"
גם סיפור החרם מבוסס על חויותייך?
"ביסודי רבתי עם חברה ובגלל זה היא עזבה את בית הספר. רצו להעיף אותי. אמרו לי: 'את מושעית, כי ילדה עזבה את בית הספר בגללך'. עוד ילדה שפגשתי שנים אחרי שסיימנו את הלימודים, אמרה לי: 'עשית עליי חרם כשהיינו ילדות'. זכרתי שהייתי ברוגז איתה, אולי דיברתי עליה ואליה לא יפה, אבל לא עשיתי חרם. זה טלטל אותי, להבין שמישהי מסתובבת בעולם עם פצע שאני גרמתי לה. הכאב הזה לא עובר בחיים. אני רואה נשים שמגיעות לטיפול בגיל מבוגר והכאב מהיסודי עדיין שם".
בדיעבד, איך את חושבת שנכון לטפל במקרים כאלה?
"ליאור, הגיבורה שלי, לא משתלטת על הכיתה, היא מנהיגה כריזמטית שנושאים אליה עיניים. המערכת צריכה לדעת לעבוד עם העוצמות החברתיות של המנהיגות - לא לדרוש מהן להיות פחות, אלא ללמד אותן להיות אחראיות על הכוח שלהן ולהשתמש בו נכון. המערכת נוטה להתמקד רק בקורבן ובמתעלל, וכשבאים לעשות בירור לא סופרים את המבצעים, אבל בתווך יש קבוצה גדולה של ילדים שממשיכים לגלגל את האירוע כמו כדור שלג. בסופו של דבר חרם הוא אסון לכולם".
הפצע שעדיין מנהל
היא נולדה בנתניה, בת אמצעית. "ההורים שלי מעולם לא אמרו לי שאני 'יותר מדי', הם עמדו לצידי אבל לפעמים אמרו, 'נסי להיות פחות, כדי לא לעורר אנטגוניזם'. מעולם לא אמרו לי, 'את פוטנציאל לא ממומש', תפקידי היה לממש את הפוטנציאל. זה עול והוא מלווה אותי לאורך כל החיים. אני כל הזמן צריכה לייצג משהו, להיות מה שמצפים ממני להיות. כשהעורכת כתבה לי שליאור צריכה להיות שנואה בבית הספר החדש, הבנתי שהיא פספסה את כל העניין. היא לא יכולה להיות שנואה - היא רוצה לעבור מתחת לרדאר, אבל אין לה אפשרות כזו".
אחרי הצבא, שם חוותה משבר עמוק ("הייתי פקידת לשכה, הרגשתי שאני מבזבזת את חיי והייתי בדיכאון אמיתי"), רותם פנתה ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב. "מבחינתי העולם חיכה לי. ידעתי שהבמה היא המקום שלי". היא עבדה קשה, הלכה לאינסוף אודישנים, קיבלה תפקידי אורח בסדרות כמו "רמזור", הופיעה בתיאטרון ילדים, אבל הפריצה הגדולה לא הגיעה. לדבריה, "זו הייתה הפעם הראשונה שהחיים העמידו אותי באתגר שלא יכולתי לנצח רק בעזרת כריזמה".
"לחברה לא נוח עם ילדה שמשמיעה קול דעתני. אומרים לנו להעצים בנות, אבל כשילדה באמת תופסת מקום, מיד אומרים לה 'תהיי פחות'"
הקושי המשיך גם למישור האישי. במשך שנים רותם ובעלה אז, תומר, עברו טיפולי פוריות מתישים. "אומרים שאם משהו לא קרה, סימן שהוא לא צריך לקרות, אבל אמרתי שזה ממש צריך לקרות ואעשה הכול כדי שזה יקרה, שמה שלא יהיה, אני אהיה אמא. זה שינוי פנימי שהמשיך איתי הלאה".
בזמן הנישואים שלה למדה ביבליותרפיה, טיפול רגשי באמצעות כתיבה, והייתה מטפלת רגשית בבית ספר לילדי שילוב: "שם נשבעתי שהילדות שלי לא ילכו לבית ספר רגיל אחרי שראיתי איך צועקים על ילדים ואיך יש מורות שממש לא סובלות את התלמידים". כיום, כשהיא מתגוררת בכרכור, הילדות שלה לומדות בבית ספר דמוקרטי בפרדס חנה.
היא השתתפה בסדנת כתיבה של עומר ברק ורענן שקד, שזיהו מיד את הכישרון שלה. "בסיום הקורס רענן אמר לי, 'את משלנו, את חייבת לכתוב ולערוך'". שנה אחרי שסיימה את הקורס קיבלה מהם שיחה עם הצעת עבודה. הם חיפשו מישהי שתנהל את הקורס הדיגיטלי שלהם. היא התחילה, ודי מהר קיבלה את האחריות להיות "ממשבת", מי שנותנת משובים לטקסטים של התלמידים. לימים, גם עומר התגרש, והשניים נהיו זוג - מקצועי ואישי. יחד הם מנחים את הקורס החדש לתכנון ספרים ואת הפודקאסט "מדברים כתיבה".
כעת היא מרגישה שסגרה מעגל. "כשעלה לי הרעיון לספר חשבתי שזה יהיה קל, אבל לא היה קל לחזור לנעורים ולראות את הפצע שעדיין מנהל אותי". היא מחפשת את הנערה שתקרא את הספר ותזהה את עצמה: "אני רוצה לתת לילדות החזקות והמוכשרות מקום בעולם, בלי שהן יצטרכו להתנצל עליו".
