בתחילת מלחמת "חרבות ברזל" גויסה תא"ל דפנה הררי בצו 8. גם במלחמת "שאגת הארי" היא התייצבה לשירות, וביום הזיכרון היא תהיה אחראית על מפקד הקברים. "בחרתי להיכנס תחת האלונקה הלאומית", היא מספרת, "לפני שנתיים חזרתי למדים והקמתי את מרכז הקשר למשפחות שכולות בחירום. קיבלתי החלטה שכל משפחה תקבל יחס כאילו היא המשפחה היחידה. הייתי כמעט שנתיים בצו 8 ועד היום אני עושה מילואים יומיים־שלושה בשבוע".
מה פתאום מילואים בגילך? "כבר בבוקר 7 באוקטובר הבנתי שזה לא אירוע רגיל, עליתי על מדים ונסעתי לחמ"ל בשלישות הראשית, כשבדרך הזעקתי את כל מי שאני מכירה מהתקופה שהייתי מפקדת מחלקת נפגעים בצה"ל. הגעתי ל־80 אנשים, כולם פחות או יותר בגילי, וכולם אמרו 'הנני כאן'. באותו ערב הגעתי למוקד 'קשר עד' בתל השומר שנותן מענה טלפוני. ישבו שם מש"קיות נפגעים בסדיר שענו למשפחות, מבוהלות ובוכות, הסתכלתי על הקטנות האלה ואמרתי 'זה לא בשבילן, צריך פה אנשים מנוסים יותר'. הצבא הבין שהוא צריך פה את זקני השבט וגייס למשימה 147 עובדות סוציאליות".
שאמורות היו להיות בקשר רק עם משפחות החיילים? "לא, הצבא קיבל על עצמו להיות בקשר עם כלל המשפחות, כולל משפחות הנרצחים האזרחיים, הפצועים, השבויים והנעדרים. מההתחלה החלטנו שכל משפחה תקבל את כל מה שהיא רוצה, החל מהקלטות הקשר של התצפיתניות ועד החזרת חפצים שנמצאו בשטח, כי כל פריט הוא עולם ומלואו".
"הגעתי למוקד שנותן מענה טלפוני. ישבו שם מש"קיות נפגעים, מבוהלות ובוכות, הסתכלתי על הקטנות האלה ואמרתי 'זה לא בשבילן, צריך פה את זקני השבט'"
אילו פריטים מצאתם? "למשל, יומן של חייל שבו הוא מתאר שהוא לא מצליח לצאת מהארון מול משפחתו. זו שאלה אתית - האם להוציא אותו מהארון אחרי מותו, או להעלים מהמשפחה את קיום היומן. בסופו של דבר קצינת הנפגעים הבינה שהם יודעים, שיתפנו אותם שיש יומן והם בחרו שלא לפתוח אותו".
המלחמה נגמרה, למה את ממשיכה לעשות מילואים? "עכשיו אנחנו מטפלים בתחקירים ובנושא הצל"שים ואני נציגת הצבא בוועדה של קרן מגבית מלוס אנג'לס שמעניקה לכל פצועי צה"ל ונפגעי נובה טיפולים נפשיים. אני בעצם חובשת ארבעה כובעים: לוחמת, חולמת, מוחלת וחומלת. זה מה שגורם לי לקום בהיי כל בוקר".
"מצאו יומן של חייל שבו הוא מתאר שהוא לא מצליח לצאת מהארון מול משפחתו. התלבטנו אם להוציא אותו מהארון אחרי מותו או להעלים מהמשפחה"
מהם התפקידים שמילאת בצה"ל? "גדלתי בתפקידי פיקוד והדרכה, הייתי מפקדת מחנה 80, מפקדת בית ספר לקצונה והמפקדת האחרונה של בה"ד 12, עד לסגירתו. יש לי שני תארים, ראשון במנהל עסקים ושני במדעי המדינה וביטחון לאומי. בתפקידי האחרון ביקשתי להיות ראשת מחלקת נפגעים, כי היה לי פחד מוות מהמוות. שתי חברות טובות שלי נפטרו מסרטן, הייתי מבוהלת והחלטתי שזו הדרך להתמודד עם הסיפור".
במה את עוסקת כשאת לא במילואים? "אני מנהלת את תוכנית "מיתרים" בבית הספר המרכזי להכשרת עובדי רווחה ומובילה שם את תחום האובדן ,שכול טראומה וחוסן. בנוסף אני שותפה בקרן מגבית, המסייעת למשפחות שכולות, פצועים ושורדי נובה. לפני המלחמה רציתי להיכנס לפוליטיקה המקומית בראשון לציון, אבל אז פרצה המלחמה והיום אני שמחה שלא נכנסתי".