סיפורה של יעל פרימר־סביר (44) ממושב לכיש, שחקנית־יוצרת, משחקת במופע המוזיקלי "ערה", נשואה ואם לשלוש
זה קרה כשהייתי בכיתה ד'. גדלתי בראשון לציון, ובהפסקות החברות שלי ואני היינו יושבות במעגל גדול ומשחקות משחקי חברה. מדי פעם הייתי מריצה הערות הומוריסטיות על ילדים קטנים מאיתנו, ולא הבנתי שההומור שלי פוגע.
יום אחד עברה לידנו ילדה בכיתה א' או ב' שהייתה חברה של אחותי הקטנה. היו לה משקפיים חדשים, בזמנו לא היו משקפיים יפים כמו היום, ופתאום אמרתי מול כולם: 'מה זה הדבר הזה? זה מכוער!'. היא כל כך נעלבה, שהיא הלכה אחורה והשתבללה עד שנתקלה בגדר. אני די בטוחה שאם לא הייתה שם גדר, היא הייתה רצה ונעלמת.
רק אחרי שהחברות שלי אמרו: 'יעל, לא יפה', הבנתי שהייתי לא בסדר, אבל באותו רגע כל כך התבצרתי באגו שלי, שבכלל לא הייתי מסוגלת להתנצל. לא היו לי כלים להבין את ההשלכות של המילים שלי ולבקש סליחה. הלכנו לכיתה והמשכנו בשגרת יומנו, אבל הרגע ההוא נצרב אצלי.
שנה אחר כך עשו עליי חרם. היה לי אז חבר מהכיתה, ואחת הבנות נתנה לי פתק עם הצעת חברות מילד אחר מהכיתה, ממש בכתב היד שלו. אמרתי לעצמי: 'טוב, אז יהיו לי שני חברים'. הייתי תמימה, חשבתי שזה בסדר. אמרתי לה: 'תמסרי לו שאני מסכימה' – והיא ענתה: 'סתאאאם, עבדתי עלייך'. הייתי מאוד נבוכה. בעקבות זה הכריזו עליי חרם. הייתי השעירה לעזאזל התורנית. השיא היה כשכמה בנות הורידו לי את המכנסיים באמצע הכיתה ונשארתי בתחתונים. זה היה מביך מוות. המבוכה הכי גדולה שהרגשתי בחיים. נעלבתי, כעסתי ולא רציתי ללכת לבית הספר. נראה לי שהרגשתי את מה שהרגישה הילדה הקטנה עם המשקפיים. היום אני מבינה מה זה קארמה.
בשלב מסוים ההורים שלי קלטו שקרה משהו בבית הספר והגיעו לדבר עם היועצת, שהזמינה את הבנות הדומיננטיות לשיחה. הן ביקשו ממני סליחה על החרם וחזרנו לדבר כאילו כלום לא קרה (אגב, זו שעבדה עליי חברה שלי עד היום). אבל המטען הרגשי שהיה בתוכי נשאר.
כשהבנות שלי גדלו קצת, סיפרתי להן איך חוויתי את הצד הפוגע ואת הצד הנפגע בהפרש של שנה. ואז, כשאחת מהן הייתה זקוקה למשקפיים, שוב נזכרתי בסיפור ההוא מכיתה ד'. מאותו רגע זה ישב אצלי בראש ולא שחרר אותי. ראיתי שאני הולכת לישון עם זה וקמה עם זה. יום אחד אמרתי לעצמי: חאלס, אין ברירה, אני חייבת למצוא את הילדה הזאת ולבקש סליחה על מה שעשיתי.
"כשאחת הבנות שלי נזקקה למשקפיים נזכרתי בסיפור ההוא. זה ישב אצלי בראש ולא שחרר אותי"
לפני חצי שנה אזרתי אומץ וכתבתי פוסט חיפוש בקבוצת פייסבוק שמחברת בין אנשים מהעבר. תוך יום־יומיים נעשתה הצלבה ותייגו אותה בתגובות. נכנסתי לעמוד שלה ולא חשבתי שזאת היא. לא היה דמיון לילדה שזכרתי. היא כתבה לי הודעה: 'ראיתי שתייגו אותי, אשמח לדעת למה'. ביקשתי את מספר הטלפון שלה וצלצלתי אליה. כשהיא ענתה, פרסתי את כל הסיפור שיושב עליי כבר 35 שנה, והיא הגיבה: 'אין לי מושג על מה את מדברת, אני לא זוכרת שום דבר כזה'. הייתי בהלם. 35 שנה אני הולכת עם זה, והיא לא זכרה. זה היה קצת מביך. ליתר ביטחון שאלתי: 'היו לך משקפיים?', והיא ענתה שכן. אמרתי לה: 'תודה על האפשרות לדבר איתך על זה עכשיו, בלב פתוח' ותוך כדי שאמרתי את זה בכיתי מהתרגשות. בעיניי העובדה שהיא לא זכרה לא הורידה מהכוונה של הסליחה שנאמרה בקול רם.
כדי להפיג קצת את המבוכה עברנו לדבר על החיים, מה את עושה עכשיו וכו'. התברר שהיא עוסקת בליווי רוחני, ובהתאם לזה היא הגיבה בצורה מחבקת ומכילה. כשניתקנו את השיחה, הרגשתי הקלה מטורפת ושוב בכיתי. מה? זה לא רע לבכות.
למדתי שלפעמים משהו שנראה לנו גדול מהחיים בכלל עובר ליד האוזן אצל מישהו אחר. ואולי היא כן נפגעה והדחיקה את זה? אני לא יודעת. הבנתי שגם האדם הפוגע נפגע רגשית אם הוא זוכר את זה הרבה שנים".
שורה תחתונה: "למי שסוחב סיפור כזה, אמליץ לנסות בכל דרך לעשות סגירת מעגל. לא תמיד חייבים למצוא את האדם שבו פגענו, לפעמים הסליחה היא לא מול אדם אחר, אלא מול עצמך או מול הילדה שהיית. הלוואי שהסיפור שלי יעורר במישהו את הרצון לבקש סליחה או לסלוח".
