ב־5 במרץ 2014 השתנו חייה של משפחת מילר. ניו, בנם של ליאור וגלית מילר, אז בן שלוש וחצי, נפגע כשרכב טרנזיט פגע במכונית שבה ישב מאחור. חמישה ימים היה בין חיים למוות, וכשהתאושש מפגיעת הראש הקשה נזקק לשיקום ארוך שבו למד לדבר, לאכול וללכת מחדש.
צפו בווידאו
(צילום: עוז מועלם)
יעל אבקסיס, אשתו לשעבר של ליאור ואם בנם המשותף מורי (29), הייתה זו שקיבלה את הטלפון השני ממנו כשהתרחשה התאונה, אחרי גלית. היא הייתה שם איתם ברגעים הקשים. היא גם ידעה שליאור מצלם את כל תהליך השיקום, מתוך מחשבה שאולי יום אחד יהיה מזה סרט. סיפור פרטי, משפחתי, שיציע חמלה וריפוי והצצה על איך נראים הדברים מבפנים.
לפני ארבע שנים פנו בני הזוג אל אבקסיס, האישה שנראתה להם הכי מתאימה להוביל את הפרויקט. הם ביקשו שתהפוך 200 שעות צילום אינטימיות ליצירה שתיגע בלבבות אבל גם תשמור עליהם.
"אני ניו", סרטה השני של אבקסיס, כבר הביא לה את פרס סרט הדוקו הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים. שנה שלמה ישבה בחדר העריכה, כשלצידה העורכת שי בסקין. איש לא נכנס לצפות בחומרים. לאחר שנה יצאה החוצה. אז ראו את התוצאה גלית וליאור, ניו וסבתא אוריון, אמה של גלית. "הסרט הזה הוא התחקות, שנייה אחר שנייה, איך קמים מחורבן", אומרת אבקסיס. "זה סרט על איך נשארים בחיים אחריו וצומחים טובים יותר וחזקים יותר".
"ליאור הוא מורה לחיים"
שעת צהריים בדירה של אבקסיס ושל בן זוגה, המפיק והיזם צח בר (46), ברחוב קטן ליד שינקין בתל אביב. היא מקבלת אותי במשקפי ראייה, נקייה לגמרי מאיפור (גם לכתבה בחרה להצטלם באיפור מינימלי. היה לה חשוב להיראות טבעית).
כשאנחנו מתיישבות בפינת האוכל, היא שולפת מחברת שבה היא כותבת מחשבות ומילים. מעטים יודעים כי היא קוראת תהלים מדי בוקר כבר 15 שנה. קמה עם הזריחה ויושבת לקרוא וגם לומדת את פרשת השבוע על פי הזוהר עם דב אלבוים ובקבוצת נשים.
"ליאור נשאר חבר קרוב שלי והרווחתי את גלית, שהיא אמזונה. יש לנו ילד משותף ורציתי להראות לו מי זה אבא שלו, שהתאהבתי בו לפני 30 שנה"
״החיבור לתורה קרה לי במהלך ׳צוק איתן׳״, היא משחזרת. ״ישבתי ובכיתי את נשמתי כשקברנו את ילדינו. לא הצלחתי לזוז מהמסך. ערב אחד דיברה בטלוויזיה אמא בכיסוי ראש שקברה את בנה שבועיים לפני החתונה שלו. היא קראה משפט מתהלים: ״חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עליי׳. הסתכלתי עליה וחשבתי, אני לא רוצה לכעוס עלייך בגלל תפיסות עולם שונות. רציתי להתקרב. התחלתי לקרוא יום־יום תהלים, והתאהבתי בטקסטים. חילקתי תהלים לאנשים סביבי שהיו אבודים או במשבר. התחילו לקרות דברים מטורפים עם זה. יש לי סיפור אהבה גדול עם המקורות, אבל אני לא מתחזקת, כמו שחששו אנשים קרובים אליי. אני חילונית גאה, שמרגישה שהתורה היא גם שלנו וכדי להיבנות אני חייבת לקרוא בה".
6 צפייה בגלריה
"סבל וסבלנות הם חומרי החיים שאני יודעת אותם". מתוך הסרט "אני ניו"
(צילום: ליאור מילר, באדיבות דו בו גרסו פילמס)
"אני ניו", שישודר בנובמבר ב־HOT8 (וגם ב־HOTVOD ו־NEXT TV), נולד במוחו ובמצלמה של מילר. עשר שנים הוא וגלית צילמו. "חודשיים אחרי התאונה הוא התחיל לצלם את הכול, הרגיש שהוא צריך רגע את התיווך בין הטרגדיה ובין החיים. הוא אמר לי באיזשהו שלב, ׳אני לא רוצה לשכוח את מה שאני עובר ואני רוצה גם להראות לניו, אם הוא יבקש, מה עבר עליו'. ליאור הוא קולנוען ותמיד היה. בעבר, כמוני, הוא היה צריך לנצח את הדימוי החיצוני שהודבק לו, ולא להאמין לסיפור שאתה רק יפה וחתיך הורס. במובן הזה יש לנו מכנה משותף".
איזה קשר יש ביניכם היום?
"זו חברות אמת. ליאור נשאר חבר קרוב שלי והרווחתי את גלית, שהיא אמזונה. כשאנחנו בוחרים, מתוך התאהבות, ללכת עם אדם, הזמן שלנו כזוג יכול להיות קצוב, אבל אלה עדיין חיים שלמים. יש לנו ילד משותף ורציתי להראות לו מי זה אבא שלו, שהתאהבתי בו לפני 30 שנה. תמיד ידעתי שליאור הוא מורה לחיים, ולא רק בשבילי. ליאור הלך בעצם להציל את הילד הקטן שלו, והיו שנים משמעותיות למורי שבהן, מן הסתם, ליאור לא יכול היה להיות נוכח באופן מלא. לטרגדיה יש תמיד אדוות. גם אני אפשרתי לעצמי לעבור טרנספורמציה במהלך העבודה ולהתאבל על אבא שלי שמת מאותה פגיעה מוחית שעבר ניו, שהוא היום נער בן כמעט 16".
על בנה אריאל, שמשרת כלוחם: ״זה קושי שאי אפשר לדבר עליו. אין ימים ולילות, אין שינה. כשיש לי התקף חרדה אני שותה מים, נושמת ומחכה שזה יעבור"
כבמאית, מה רצית להביא?
"רציתי להביא אמת גם אם היא לא פוטוגנית. ניסיתי להתחקות אחרי השאלה, איך ילד חווה את החזרה שלו לחיים בגוף שבור, בגוף שלא יהיה מה שהיה. רציתי שהכול יהיה דרך העיניים של ניו ולקחת את הסצנות שבהן הוא כואב. הסרט הזה הוא ניסיון לספר מה זה להיות פגוע ראש או גפיים, או ללמוד מחדש לאכול. יש הרבה נפגעים מ־7 באוקטובר שנשארים בתור ידיעה בעיתון או סטטיסטיקה, ואנחנו חייבים לא לעבור הלאה. אנשים נראים שלמים, אבל הם לא. בכל פינה יש פגוע, אם שכולה, אחות, חברה. בכל יציאה שלי מהבית אני פוגשת מישהו שצריך אוזן קשבת ונותנת את הטלפון שלי".
איך שמרת על ליאור וגלית?
"נשארתי נאמנה להם. אין פיפס בסרט שהוא לא הם. הם צילמו. הם הגיבורים. ביחד הם נהיו היוצרים של הגאולה שלהם. רציתי להתחקות אחרי איך שהם הצליחו לעמוד בזה רגשית, נפשית ופיזית, ולהביא את ניו, שהיה עם פגיעה מוחית קשה וכמעט חסרת סיכוי, למקום שבו הוא נמצא היום. בעבודה כירורגית עמוקה הבאתי את הסצנות שניו עדיין לא מדבר ברור, והם, ההורים, לא ממהרים להבין. הרגע שאני הכי אוהבת בסרט הוא כשניו אומר, 'סבלנות לא קונים בשום חנות'. סבל וסבלנות הם חומרי החיים שאני יודעת אותם".
הסרט מסתיים בבר המצווה של ניו.
"רציתי להביא את ניו עשר שנים אחרי התאונה. ברגע שעוברים כזה שבר, תהליך ההחלמה כל כך איטי וסיזיפי, שזה משנה אותך. בסרט אפשר לראות איך הבחירה של ליאור וגלית הייתה תמיד בחיים של שמחה, ואיך הבחירה הזו עיצבה את הילד שלהם. אני חושבת שניו פשוט מסתכל אחרת על החיים, כי הוא יודע מה זה להיות כפסע ממוות".
אין לי בעיה עם ההתבגרות
שנה חגגה אבקסיס יום הולדת 59, או כפי שהיא קוראת לו: "60 פחות שנה". בימים אלה תמצאו אותה על המסך בתפקידים ששוברים את הדימוי שלה כמי שנבחרה במשך שנים לאישה היפה בישראל. היא אמא בדיכאון בתפקיד קטן אבל עוצמתי בסרט ״כי את מכוערת״ של שרון אנגלהרט, והיא עקרה מרת נפש ב״ברית עולם״, הסרט הקצר של חנה אזולאי־הספרי.
״אני לא חיה את החיים ככוכבת״, היא אומרת. ״היום גם אם יש לי סצנה אחת, אני מביאה בה את סך הצבעים שלי. זה יכול להיות גם בסרט סטודנטים. הצטלמתי למשל ל'חדר תשע', סרט קצר של שי בסקין, על אישה שרצחה את בעלה, וכך בחרתי בה להיות העורכת של 'אני ניו'. מי שבחר להיות בקולנוע צריך כוחות כי זה הדבר הכי קשה בעולם, ואני רוצה להיות שם בשבילו".
איך קיבלת את גיל 59?
"בשמחה גדולה. אין לי בעיה עם ההתבגרות. סוף־סוף יש לי קמטי הבעה שאני אוהבת. ככל שהזמן עובר, אני מרבה שנים ומרבה דעת. אני משתחררת מהתלות שלי בגוף ומאיך שאני נראית. המסע שלי היה מעניין. הייתי ילדה שגדלה בתוך מערכת והפכה להיות מרַצה. הלכתי בתלם ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, אבל כל הזמן שברתי ימינה ואמרתי, אני כן יכולה לעזוב את האקדמיה ולפתוח מעיל (בפרסומת האייקונית ל"קסטרו"), אני כן יכולה להתחתן בגיל מאוחר, אני כן יכולה להיפרד כי אנחנו כבר לא מסתנכרנים, כי אנחנו חברים טובים ולא בא לי לחיות עם חבר, אני כן יכולה לשחק בתפקידים שלא מצפים ממני.
"יש לי סיפור אהבה גדול עם המקורות, אבל אני לא מתחזקת כמו שחששו קרובים אליי. אני חילונית גאה, שמרגישה שהתורה היא גם שלנו ואני חייבת לקרוא בה"
"קיבלתי את השינויים בטוב. אני מאמינה במעברים. כן, היה לי חם, הזעות, התקפים אמוציונליים ובכי. כשהגוף שלי הפסיק להיות מסוגל לייצר (ילדים), הוא הקנה לי את היכולת לייצר את עצמי, את המהות. לכן חוויתי את המנופאוזה אחרת לגמרי".
מה בכל זאת את עושה כדי לטפל בעצמך?
"אני מאמינה בטבע שהוא החכם מכל תרופה, ובהקשבה לגוף. אני עושה רפלקסולוגיה, ניקויים של מיץ אלוורה חודש בשנה. לצערי אני מעשנת המון, את זה אני לא מצליחה להפסיק, אבל מחפה על זה בשתיית הרבה מים. אני ישנה חמש שעות בלילה וממש משתדלת לישון יותר. לא לוקחת תרופות אם לא חייבת ולא הורמונים. גם אמא שלי ממעטת לראות רופאים. ברוך השם, היא בת 84, אישה יפהפייה".
"קיבלתי את הגיל בשמחה גדולה. סוף־סוף יש לי קמטי הבעה שאני אוהבת. ככל שהזמן עובר, אני משתחררת מהתלות שלי בגוף ובאיך שאני נראית"
לקראת יום כיפור ובמלאת שלוש שנים למלחמה, יש לאבקסיס מחשבות על המקום הזה. לפני שנה פגשתי אותה עם דואק בבית קפה בשבת בבוקר, בדרכם לבקר את אריאל (21), בנם הלוחם, בעיצומם של ימי לחימה. לא קל לה להתבטא בנושא, אבל כשמתחממת הגזרה, היא עוברת לילות ללא שינה. שלוש שנים סירבה לצאת מהארץ.
״להיות הורים ללוחמים ולוחמות, אי אפשר להחזיק את הדבר הזה. רוני ואני ביחד בתוך זה, הוא מחזיק אותי ואני אותו, אחרת היינו מתפרקים לגמרי. אנחנו שכנים, גרים ממש אחד מול השני, הקשר בינינו נצחי ומזלנו שאנחנו עוברים את זה ביחד. יש לי גם חברות נפש שהולכות איתי וקבוצת הורים של היחידה. וכשיש לי התקף חרדה אני שותה הרבה מים, נושמת ומחכה שזה יעבור".
* הכתבה המלאה עם יעל אבקסיס מתפרסמת בגליון "לאשה" החדש, מיום שני בדוכנים
סגנון: ראובן כהן | שיער: לירז אגם | ע. סגנון: ליאור בוחבוט | הפקה: לבנת סולימני, תכשיטים: אוסף פרטי, ייצוג: שלי אלוני, סוכנות פרי כפרי
בגדים: חולצה לבנה מכופתרת: מרג'יאלה ל"בוטיק ורנר", מכנסיים: עמנואל, קימונו: בוטיק ורנר, קומבינזון: וורדה, חזייה: ג'ק קובה
