הבוקר ד"ר רות זקס אוחיון ככל הנראה התעוררה בארבע לפנות בוקר, אולי בחמש אם היא נתנה לעצמה עוד זמן שינה. היא התאמנה - אולי רצה, אולי עשתה יוגה, פילאטיס או אימון כוח, ושתתה מים. באיזשהו שלב היא גם תשב 20 דקות בשמש. בלי טלפון, בלי מוזיקה, בלי לעשות שום דבר. פשוט תשב.
אצל רובנו, אפשר להניח, 20 דקות כאלה היו מסתיימות אחרי דקה וחצי בהצצה קטנה בווטסאפ. אצל זקס אוחיון, חוקרת מוח ומומחית לנוירופיזיולוגיה, מדובר כמעט באימון מוחי. היא יודעת, לדבריה, שדווקא כשאנחנו לא עושים כלום, המוח ממשיך לעבוד. "הרבה פעמים אלה הרגעים שיש לי בהם פתרונות לבעיות שעולות לי", היא אומרת. "יש במוח רשת נוירונים שנקראת 'רשת ברירת המחדל'. כשהמוח לא עושה שום פונקציה אחרת, הרשת הזאת מופעלת והיא מעורבת בתהליכים של עיבוד, קבלת החלטות ופתרון בעיות".
סיימה תיכון בלי בגרות
זקס אוחיון, שתציין בדצמבר הקרוב 40, היא ראש המכון הארצי לגרייה מוחית, ראש מחלקת נוירופיזיולוגיה בבית החולים הפסיכיאטרי בארות בבאר שבע, חברת סגל בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון ומנחה סטודנטים לתואר שני ולדוקטורט. היא מנהלת קליניקה בנתיבות, העיר שבה היא מתגוררת עם בעלה דוד ושלוש בנותיהם (12, 10, 4), וזכתה גם באות יקירת העיר. עכשיו היא מוסיפה לרזומה גם תפקיד טלוויזיוני: מנחת "כוח המוח", תוכנית חדשה בערוץ HOT MIND, העוסקת במוח, בתודעה, בגוף־נפש ובאיכות חיים.
זה קרה, היא מספרת, כמעט במקרה. "באתי להתארח בתוכנית אחרת בערוץ, לדבר על מה שקורה במוח בגיל ההתבגרות, ואז איכשהו נשארתי", היא צוחקת. "זה נחמד. אני באקדמיה הרבה שנים, ולדבר עם אנשים על הנושא שאני הכי אוהבת זה מה שאני עושה כל יום. אז עכשיו אני עושה את זה מול מצלמה ולא מול כיתה".
"לבת שלי אין טיקטוק או שורטס ביוטיוב. אם היא אומרת, 'לכל החברות יש', אני אומרת לה, 'כנראה אמא שלהן לא אוהבת אותן כמו שאני אוהבת אותך'"
המעבר למסך הגיע בתקופה שבה, היא אומרת, אנשים מתעניינים יותר ויותר בכל מה שקשור ל"מיינד". "פעם התחום היה שייך למדעני מוח", היא אומרת. "כיום המידע נמצא בחוץ, ואפשר למצוא המון דרכים לקחת מחקרים ולהפיק מהם מידע פרקטי. אנשים מבינים יותר איך המוח עובד ואיך אפשר להשפיע עליו לטובה".
אבל עם המידע מגיעה גם בעיה. "יש הרבה פוסטים פופולריים שמסלפים מידע ומספרים חצאי אמיתות, ויש תחומים מופרכים שלא מבוססים מדעית. אחרי 7 באוקטובר אנשים פנו גם לטיפולים לא מבוססים מדעית, שבמקרה הטוב לא מועילים ובמקרה הפחות טוב עלולים להזיק. אנשים בוחרים מטפלים לפי לייקים ברשתות. נחמד לקבל הרבה לייקים, אבל זה לא מעיד על היכולת שלך להיות איש טיפול".
מה המידע הכי מופרך ששמעת בהקשר של המוח?
"שאנשים מנצלים 7% מהמוח. מה זה השטויות האלה? אנשים מנצלים 100% מהמוח שלהם. אנשים בקומה, למשל, מנצלים 30% מהמוח שלהם. יותר מזה, תאים שלא מנוצלים מתים מהר מאוד. בגלל זה אנשים שיוצאים לפנסיה חווים הידרדרות קוגניטיבית מהירה".
בתוכנית החדשה (בינתיים צולמו עשרה פרקים), היא מנסה לעשות סדר. "הקושי הגדול שלי היה דווקא לצמצם את המידע ולבחור רק עשרה נושאים. כל תוכנית עוסקת בנושא אחר: שינה והמוח, תזונה והמוח, מיניות והמוח ועוד. אני מראיינת אנשי מקצוע, נותנת טיפים שאנשים יכולים לעשות בבית וסוקרת מחקרים חדשים. זה מאוד דינמי".
העיסוק שלה במוח לא מסתכם בהסברים לטלוויזיה. בקליניקה שלה, Braining, היא עוסקת בטיפולים שאינם מתבססים על תרופות או על שיחות. אחד התחומים שבהם היא עוסקת הוא נוירופידבק. "אני שמה אלקטרודות על הראש של המטופל, מודדת את הפעילות המוחית ויכולה לשנות אותה", היא מסבירה. "המטופל לא צריך לעשות שום דבר. יש מטופלים, למשל, אנשים עם אוטיזם בתפקוד בינוני ונמוך, שאין להם מושג מה קורה בטיפול, והוא מצליח".
"בעלי אמר: 'הולכים לראות בית בנתיבות'. אמרתי: לא תכננתי לגור במקום שעשיתי בו ניווטים בצבא, זו עיר דתית, מה לי ולזה? ראינו את הבית ובאותו יום חתמנו"
מה זה הצלחה של טיפול מבחינתך?
"ההצלחה נבחנת באמצעות מדידה של הפעילות המוחית, כשפעילות שהייתה מחוץ לנורמה חוזרת לטווח הנורמה, וגם באמצעות שינויים התנהגותיים ותפקודיים. למשל, אנשים עם אוטיזם בתפקוד נמוך יכולים לעבור לתפקוד בינוני. אנחנו יכולים לראות שינויים בקשב, בפונקציות ניהוליות, בתפקודים חברתיים ובחרדה. רואים הבדלים מטורפים".
איך חרדה באה לידי ביטוי במוח?
"חרדה היא תוצר של עודף קורטיזול, שהוא תוצר של פעילות יתר באמיגדלה - אזור במוח שאחראי לרגשות. כשהאמיגדלה מופעלת, הפעילות החשמלית באזורים הרלוונטיים עולה משמעותית וזה מייצר במוח גל בטא גבוה. כשזה קורה, זה סימן לכך שיש תהליך של חרדה. אנחנו יכולים לזהות חרדה גופנית, פוסט־טראומה וחרדה פסיכולוגית באמצעות האזור במוח שבו מופיע הגל".
וזה מתאים לאבחנות הפסיכיאטריות?
"אנשים יכולים להגיד לי 'אני סובל מחרדה' או 'יש לי דיכאון'. אני זורקת את האבחנה. לא מעניין אותי מה אתה חושב שיש לך, מעניין אותי מה קורה בפעילות המוחית. הרבה פעמים יש פער גדול בין האבחנה הפורמלית ובין מה שקורה במוח, ויש טעויות אבחון בין הפרעות קשב לחרדה. אני סורקת את המוח, ואם אני רואה שכל האזורים שקשורים לקשב תקינים ושיש הפרעת חרדה, מטפלים בזה".
מה הבשורה של הגרייה המוחית?
"שאפשר לקום ממצבים שעולם הפסיכיאטריה מלמד אותנו שאי אפשר לקום מהם. אנשים שסובלים מחרדות לא צריכים לסבול מחרדות ולא חייבים לקחת תרופות. טיפולים נוירופיזיולוגיים עובדים כמו שיקום למוח. הם מלמדים את המוח לעשות את מה שהוא אמור לעשות ואיכשהו התפקשש לו".
האישה שהיא היום, עומדת בניגוד כמעט מוחלט לילדה שהייתה. זקס אוחיון נולדה בליטא ועלתה לישראל ב־1990 עם הוריה. המשפחה גרה תחילה בראשון לציון ובהמשך עברה למודיעין. "פחות התחברתי לקונספט של לימודים", היא מודה. "הייתי ילדה מרדנית, בוחנת גבולות, חוצפנית, פחות בעניין של ללמוד ויותר בעניין של להתנסות ולחפש את עצמי".
היא סיימה את התיכון בלי תעודת בגרות. "כשהגעתי לעשות בגרות בלשון לא הבאתי תעודת זהות, וקראו למורה שתזהה אותי. היא לא זיהתה אותי, כי לא הגעתי לאף שיעור".
המרדנות נמשכה גם בצבא. "הפה הגדול שלי סיבך אותי בצרות", היא אומרת. "חטפתי עונשים, סגרתי שבתות. הייתי תצפיתנית והתקדמתי להיות לוחמת איסוף קרבי במודיעין. שם משהו קרה. התחלתי לחבר בין מעשים להשלכות והתאפסתי על עצמי".
לקראת סוף השירות השלימה בגרויות, עשתה פסיכומטרי וקיבלה ציון גבוה. "כשהשתחררתי החלטתי שאני לא נשארת בעיר. מודיעין הרגישה לי משעממת מדי בגיל 20. נסעתי ליום פתוח באילת של אוניברסיטת בן־גוריון ונרשמתי ללימודי פסיכולוגיה וביולוגיה".
במהלך התואר הראשון עבדה כבודקת ברשות שדות התעופה. בעיר פגשה את דוד, בעלה לעתיד, שעבד אז בנמל אילת. "אחרי הלימודים נרשמתי לתואר שני במדעי המוח באוניברסיטת בן־גוריון. תחום המוח תמיד עניין אותי, גם כשכלום לא עניין אותי", היא אומרת. "מתוך מאה מועמדים התקבלו שבעה. התלבטתי בגלל הנסיעות, אבל אז אמרתי לעצמי שאם כבר התקבלתי אני חייבת להירשם".
"אנשים יכולים להגיד לי 'אני סובל מחרדה' או 'יש לי דיכאון'. אני זורקת את האבחנה. לא מעניין אותי מה אתה חושב שיש לך, מעניין אותי מה קורה בפעילות המוחית"
היא נסעה בין אילת לבאר שבע, עד שדוד קיבל משרה בשירותי הכבאות והם עברו לבאר שבע. כיום הוא ראש מדור הנדסת אש באשקלון. כשהייתה בהיריון ראשון חיפשו בית לקנייה. היעד הבא בכלל לא היה בתוכנית.
"בעלי התקשר אליי יום אחד ואמר: 'בואי, הולכים לראות בית בנתיבות'. אמרתי לו: 'מה לי ולנתיבות?'. בצבא עשינו שם ניווטים בשטח בנוי ולא תכננתי לגור במקום שבו עושים ניווטים. אמרתי לו שאבוא איתו כי לא נעים, הוא כבר סגר עם המתווך, אבל שאני לא אגור בנתיבות. עיר דתית, מה לי ולזה? הגענו לבית באחת בצהריים, ובחמש כבר חזרנו לחתום. אני לא יודעת מה קרה. נכנסתי לבית ואמרתי: 'זה הבית שלי'".
זה היה ב־2014. מאז היא שם. "מערכת החינוך החילונית לא הייתה מושקעת, אז התנדבתי לוועד ההורים, רק כדי לדאוג לילדות שלי, לא מתוך גדלות", היא אומרת. "אחר כך חיברתי בין כל הוועדים, גם הדתי והחרדי. אמרתי: 'כולנו הורים, בואו נעבוד יחד'. נשארתי בתפקידים בוועד רק כי אף אחד אחר לא רצה לקחת את זה על עצמו. כיום החינוך בעיר ממש התקדם".
היא נשארה בפעילות הציבורית גם לאחר מכן, בניסיון לגשר בין התושבים לעירייה. לאחרונה קיבלה את אות "יקירת העיר". "הרבה לפני גיל 80, שזה בערך הגיל הממוצע שבו מקבלים את התואר", היא אומרת בחיוך. "כיום אני לא רואה את עצמי גרה במקום אחר".
נראית פצצה ולא מתנצלת
אם יש משהו נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו כשפוגשים את זקס אוחיון, זה המראה שלה. יש לה עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם, שם היא מפרסמת תכנים על המוח לצד תמונות שלה בבגד ים. לפעמים המראה שלה מסיט את תשומת הלב מהעבודה החשובה שהיא עושה, כמו באותו ריאיון באתר גדול שכולו התמקד אך ורק במראה שלה ואיך אנשים לא מאמינים שהיא חוקרת מוח.
"פעם זה עצבן אותי נורא. הייתי נסערת, הרגשתי שאני צריכה עוד הישג ועוד מרדף. היום אני לא שם. אני יודעת שאני ראויה ואני יודעת שאני נראית פצצה. אני לא מתנצלת", היא אומרת.
יש בזה יתרונות, מן הסתם.
"אומרים שיופי פותח דלתות. אני אגיד שלא. כל החיים הייתי צריכה לעבוד קשה יותר מאנשים אחרים כדי להוכיח שאני נמצאת איפה שאני נמצאת בזכות ולא בחסד, שלא הגעתי לכאן בגלל שאני יפה. המראה שלי גרם לא פעם לאנשים להניח שאני פחות רצינית או פחות חכמה.
"גם העובדה שאני לא מנסה לצנזר את זה שאני יפה לא עוברת טוב אצל חלק מהאנשים. לא מסתדר להם סטריאוטיפית שאני יכולה להעלות תמונה בביקיני ולהיות ד"ר למדעי המוח. כשאנשים שומעים 'רות, ד"ר לחקר המוח שגרה בנתיבות', יש להם בראש דמות של אישה מבוגרת.
"פעם, כשהייתי מקבלת מחמאה, הייתי מתכווצת ומרגישה צורך לציין במה אני פחות טובה. היו אומרים לי: 'את יפה וחכמה', והייתי אומרת בצחוק: 'אבל יש לי אופי חרא'. כיום אני אומרת: 'נכון, תודה'. אם אני חכמה, אסור לי להיות שווה?".
"אני לא רוצה להרוס את הרומנטיקה, אבל כל דבר שקשור לאהבה ולתשוקה מתחיל במוח - הוא מגיב לאנשים שיש סבירות גבוהה ליצור איתם צאצאים בריאים"
אומרים שקנאה עושה קמטים.
זה נכון. כשאנחנו עושים השוואה חברתית ממקום לא מפרגן, זה יוצר אצלנו סטרס שגורם להפרשת קורטיזול, שפוגע בייצור הסרוטונין, שבתורו פוגע במעגלים שמייצרים קולגן בעור. סטרס והתמקדות בשלילי הם דברים שבאים לידי ביטוי גם ברמה החיצונית".
לא נוגעת בטלפון בבית
לאחרונה, בעקבות חשיפת מצבו של מיקי ברקוביץ, עלתה לכותרות ההתמודדות עם דמנציה. כשהיא נשאלת אם יש דרך למנוע ניוון של המוח, היא מסבירה: "דמנציה היא בלאי טבעי שקורה לכולם, בשלב זה או אחר. ההתבלות האיטית מגיעה בסביבות גיל 50 ומגיעה לשיא בגיל 70 פלוס. היא מתחילה בדברים קטנים, בזיכרון עבודה, כמו למשל לא לזכור איפה החניתי את האוטו או להגיע לסופר ולא לזכור מה רציתי לקנות. זה דבר שיכול לקרות גם כתוצאה מסטרס או משינה לא טובה. אבל הבשורה הטובה היא שזה בר מניעה. קודם כול בהפחתת סטרס, שהוא הגורם הראשון להתבלות תאי המוח. ספורט חשוב, עדיף ספורט שמערב כמה שיותר אזורי מוח כמו יוגה או ריקוד. מחקרים כיום מעידים על כך שתזונה ים־תיכונית הכי טובה למניעת דמנציה וגם הימנעות מאלכוהול וקנאביס וכמובן ממסכים".
בעיה.
"הבעיה הכי פחות חמורה היא החשיפה לאור הכחול, שפוגעת באיכות השינה, כי כבר יש לזה פתרונות. הבעיה הקשה היא האופן שבו צורכים את התוכן: שורטס, רילס, גלילה אינסופית - זו מלכודת דופמין. מערכת של ציפייה־תגמול שיוצרת עוררות גבוהה במוח. מחקרים מראים שיש הבדל מזערי בין מוח של נער שמכור לטלפון ובין מוח של גבר בן 30 שמכור לקוקאין. זה פוגע בשינה, גורם לייצור מופרז של קורטיזול, גורם לסטרס בלי סיבה ולהפרעות חרדה. וזה עוד לפני שדיברנו על התוכן עצמו, שגורם למצוקה: חדשות, רכילות. דימוי גוף".
"אנשים משקיעים הון במראה החיצוני אבל לא משקיעים בדבר שהכי חשוב להם - המוח. מה זה שווה אם תהיי כוּסית ולא תזכרי איך קוראים לילדים שלך?"
יש לך ילדה בת 12. מה את אומרת לה?
"אין לה אינסטגרם ולא טיקטוק ואני מונעת ממנה חשיפה לשורטס ביוטיוב. אם היא אומרת, 'לכל החברות יש', אני אומרת לה, 'כנראה אמא שלהן לא אוהבת אותן כמו שאני אוהבת אותך'. לא אכפת לי להיות האדם הרע, כי צריך לעמוד על הגבולות".
אז כמה זמן עדיף להיות ברשתות?
"כמה שפחות, טוב יותר. מה שחמור הוא השעה הראשונה אחרי שאנחנו קמים, כשהקורטיזול מזנק כדי שנצליח להתעורר כמו שצריך ולקום מהמיטה. אם בשעה הראשונה אנחנו נחשפים למסכים, אנחנו מגבירים את ייצור הקורטיזול פי שניים וזה תורם למעגלי חרדה. גם שעתיים לפני השינה צריך להימנע. לטלפון יש השפעה שיוצרת יותר צורך כשאת רואה אותו. כשאני חוזרת הביתה אני שמה אותו בחדר ולא נוגעת בו. ארוחות אנחנו עושים בלי טלפון, זה עניין של דוגמה אישית. אני אומרת לחברות שאני לא מדברת איתן בלי קשר עין. זה הופך אותי לאדם בלתי נסבל, אבל אני לא מתפשרת על זה, גם עם בעלי".
לידע שלך על המוח יש השפעה על הקשר שלך עם בעלך?
"כל דבר שקשור לאהבה, למיניות ולתשוקה מתחיל במוח. אני לא רוצה להרוס את הרומנטיקה, אבל המוח שלנו מגיב לאנשים שרבייה איתם תיצור צאצאים שבסבירות גבוהה יהיו בריאים. ההתאהבות של ההתחלה מובילה לפגיעה קוגנטיבית משמעותית, יש פגיעה בתהליך קבלת ההחלטות. יש עלייה באדרנלין ובגלל זה לא ישנים טוב. אנשים אומרים, 'יש לי פרפרים בבטן', אלה הכיווצים במעיים בגלל האדרנלין. השאיפה של המוח היא להיות באיזון, ואז יש תהליך של התרגלות. אין ריגוש, אז יש מי שמייצר ריגוש על ידי ריבים או מעבר לקשר אחר.
"בזוגיות ארוכת טווח נכנס לתמונה הורמון הווזופרסין. הוא קשור לתחושות של שייכות, הגנה וביטחון. ברמה המוחית מערכות יחסים ארוכות ויציבות נותנות לך שלווה ומונעות ייצור מוגבר של קורטיזול. במערכת יחסים כזו צריך להקפיץ את הדופמין כדי לנער את המערכת ולשבש את השגרה. דופמין אוהב הפתעות, אז כל דבר שמשבש את השגרה יכול לעבוד. לא חייבים לטוס לחו"ל בשביל זה, מספיק לשלוח הודעה באמצע היום, לקרוא לו בשם חיבה חדש, לצאת לדייט שבועי זוגי במקום חדש".
מה את עושה כדי לשמור על המוח שלך?
"אני יודעת ששינה היא הבסיס לכול - איכות השינה, לאו דווקא הכמות. אני נכנסת למיטה בשעה תשע בערב, זה ברזל, וקמה בארבע או חמש להתאמן. אימון בבוקר יותר טוב גם ברמה הגופנית וגם ברמה המוחית.
"אני גם מקפידה על שתיית מים, לפחות שני ליטרים ביום. מים חשובים לריכוז ולקוגניציה, ואפילו התייבשות קלה יכולה להשפיע על המשאבים שיש למוח. אנשים משקיעים הון במראה החיצוני אבל לא משקיעים בדבר שהכי חשוב להם - המוח. מה זה שווה אם תהיי כוּסית ולא תזכרי איך קוראים לילדים שלך?".
אנחנו בערב ראש השנה. חלק מהטיפים שנתת כאן בטח ייכנסו לרשימת ההחלטות שלנו לשנה הבאה. איך נדאג ליישם אותן?
"כדאי לפרק החלטות גדולות לקטנות. לא רק לכתוב 'אני רוצה לפתח את עצמי', אלא להפוך את ההחלטות למעשים קטנים ולקבוע להן לוח זמן הגיוני. למשל, בתוך שנה אני לומדת ספרדית, לכתוב מה אני עושה כל יום ולעקוב אחר ההתקדמות בטבלאות מעקב ואז פשוט להתחיל. מחקרים מראים שעד שפעולה הופכת להרגל צריכים 28 חזרות, ועד שהרגל הופך לדרך חיים נדרשים שישה חודשים. בסוף משמעת לא באה ממוטיבציה או מרצון - היא באה מפעולה, גם ברמה המוחית".
