אני לא יודעת איך זה קרה, אבל לילה אחד הילדה הקטנה שלי הלכה לישון והתעוררה נערה. ואין ספק, יש לזה יתרונות. למשל, שאנחנו יכולות לחלוק בגדים. כלומר, להגיד לעצמי שמוצדק ואף ראוי לקנות את הסוודר הזה כי שתינו נלבש אותו לסירוגין, כשבפועל רק אני אלבש אותו, אבל היי, ככה עושים שופינג בלי רגשות אשם. בונוס נוסף: היא צופה איתי בסדרות שלי. שלום ולא להתראות אלנה מאוולור, דורה מיערות הגשם וסופיה שאין לי מושג מאיפה באת. בונז'ור ואנשנטה, אמילי בפריז.
כן, בחופשת חנוכה בתי הספיקה לעשות בינג' לכל ארבע העונות הקודמות, והצטרפה אליי לצפייה בעונה החמישית של מה שהפך, מתברר, לאמילי ברומא. ובעוד שזה מהנה ומרגש, גיליתי שמדובר באליה וקוץ גדול בה. אמרתי גדול? אמרתי. כי פתאום מצאתי את עצמי מול סצנה שבה אמילי וחברתה מנהלות שיחה ערה על החבר הקטן, שכנראה לא כל כך קטן, של החבר האיטלקי של אמילי. וכמובן, בתי בת ה־13 שאלה למה הן מתכוונות, ואני האדמתי, גמגמתי ואמרתי לה שזו שיחה שננהל כשהיא תגיע לגיל 18, ואה, תראי, הנה השף גבריאל, הוא כבר לא חתיך כמו שהיה, ואם כבר, מה בא לך לארוחת הערב? מלפפון עם גבינה במיני־בגט? עזבי, אני מכינה לך שניצל בפיתה.
לרגע תהיתי אם זה בכלל בסדר שאני מרשה לה לצפות בסדרה הזו. נכון, לא רואים שם סצנות סקס בוטות, אבל בהחלט יש שיח. הרבה שיח. רק שאז נזכרתי שכשאני הייתי בגילה צפיתי ב"בוורלי הילס 90210" שגם אותה יצר דארן סטאר, סדרה שלא הפסיקה לטחון את דמותה של דונה הבתולה, ומנגד את ברנדה, שעשתה את זה כבר בגיל 16 עם דילן ו"גרוע יותר" - נהנתה מזה.
בעצם, אם מקלפים את הפילטרים, את הגרדרובה המשגעת ואת הכתובת החדשה, "אמילי בפריז" היא סוג של אותה גברת עם פריזורה קצת אחרת. ולא, אני לא מתכוונת לקארה.
ועדיין, הבנתי שמשהו מפריע לי עמוקות בסדרה. העובדה שבעולם של אמילי הכול קורה בלי מאמץ. מהעונה הראשונה, גברים פשוט נוחתים עליה בזה אחר זה. וכל אחד מהם רק יותר חתיך, עשיר, טוב לב ומוצלח מהשני. אין המתנה, אין החמצה, אין רגע אחד שבו מישהו לא בוחר בה. לא מסתדר עם אחד? מיד יגיע אחר.
וכשמחברים את זה לעידן הרשתות החברתיות והאפליקציות, שגם ככה מוכרות לנו אשליית שפע אינסופית, תהיתי כיצד זה ישפיע על בתי כשתגדל. אם אפילו אני, אישה בוגרת, לפחות לפי תעודת הזהות, מתקשה לפעמים לתת צ'אנס אמיתי לזוגיות בעולם שמכושף בפומו, איך ייראו מערכות היחסים שלה?
"אמא, את לא מאמינה", דמיינתי אותה אומרת. "התעטשתי והוא לא אמר לי לבריאות!", ואז היא תספר איך היא נפרדה ממנו מיד, אבל שזה ממש לא נורא, כי ברור שתכף תפגוש יורש עצר חכם ורגיש, שגם נראה כמו ג'ונתן ביילי גרסת הסטרייט ושמכל הנשים בעולם, ירצה רק אותה.
אלא שכמעט באותה נשימה הבנתי שאין לי ברירה אלא לשחרר. היא תצטרך ללמוד את השיעורים שלה לבד. בדיוק כמו שאני למדתי את שלי. כמו בטיול אחרי הצבא לניו יורק, כשחברה שלי נקעה את הרגל והתעקשתי שנלך לבית החולים, לא כי דאגתי במיוחד, אלא כי הייתי בטוחה שהרופאים שם ייראו כמו ב"אי־אר". ואז, מעוצמת ההלם והאכזבה, כמעט אני הייתי זו שזקוקה לטיפול.
