שוב נמלטנו לבארי. כמו באיראן הקודמת, גם הפעם נסענו להתעטף בעוטף. עשינו את זה כבר ביום הראשון, בנסיעה מלחיצה בכבישים ריקים, ולקחנו איתנו חצי בית. אנחנו כבר רגילים, ידענו שלא נחזור למחרת. לא עצרנו אפילו כדי לנקות את הדירה לפני הנסיעה. הכיור נותר מלא בכלים עם שאריות גולאש, סיר עם אורז על השיש, בגדים רטובים במכונת הכביסה שלא הספקנו להעביר למייבש. באחת ההפוגות של הצהריים יצאנו סוף־סוף מהמקלט, ארזנו, השארנו מפתח לשכנה כדי שתאכיל את החתולים והסתלקנו. בתא המטען של האוטו נדחסו יותר מזוודות ממה שלקחנו פעם לחופשה באמריקה. בגדים, הכריות שהילדים אוהבים, אפילו את המחשב הנייח של גוני לקחנו. עד כדי כך. הוא ביקש ואפילו לא התווכחנו. עטפנו את המסך הגדול בשמיכה והתפללנו שלא תהיה אזעקה בדרך והופתענו כשבאמת לא הייתה.
במלחמת המפרץ עדיין גרתי בקיבוץ בגולן. לא ידעתי להעריך את השקט שהיה לנו שם, כפי שלא ידעתי להעריך את פרצופי המתוח וגופי המשגע. זה לא קשור, אבל זאת עובדה. על כל פנים, אני זוכרת שחדר האוכל שלנו התמלא אז בעשרות רבות של פליטי גוש דן שנמלטו מהחדרים האטומים. ומה שעוד זכור לי, אמנם במעורפל וייתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שהם התביישו בבריחה שלהם מהבית, שזו הייתה פדיחה לנטוש את מרכז הארץ. תל אביב התמלאה אז בסטיקרים של "נשארתי בתל אביב", עבור כל אלה שתקעו יתד באדמת העיר והתעקשו להעביר את החוויה עם מסכת אב"כ על הפרצוף. היום זה לא ככה. מתחילה מלחמה? יאללה, ביי. מי שיכול – מתחפף. נחמד שפיתחנו חמלה כלפי נוטשים, ונחמד שזה קרינג' לכנות אותם "נוטשים". חבל שבנוסף לכל השינויים, לא נגמרו גם המלחמות.
בינתיים בארי שקט ויפה. הוא אמנם אתר בנייה, ועדיין. כבישים הפוכים שיסללו תכף, יסודות של בתים חדשים, שבילי חול שפעם היו מדרכות. יש אזעקות מדי פעם, אבל בבית של ההורים של אבנר יש ממ"ד, מה שאין אצלנו בדירה בגבעתיים, אז לא צריך לדפוק ספרינט למקלט בקצה הרחוב בכל פעם שיש התראה. האם הייאוש יותר נוח? לא יודעת, כנראה. אני מתגעגעת לחתולים, למיטה שלי, לרובוט השואב־שוטף. יומיים וחצי לתוך איראן 2 אני קמה מוקדם ויוצאת לבדי לביקור בדירה של עצמי. הנסיעה מלחיצה בכבישים ריקים, תוך כדי שהטלפון שלי מתמלא בהוראות מאבנר ומהילדים: "תביאי עוד בגדים, תביאי את הכינור, תביאי את האוכל שנשאר מהמקרר, ותחזרי מהר. ותשלחי תמונות של החתולים. ותחזרי מהר. אבל תשטפי את הכלים. ותחליפי חול לחתולים. והכביסה, אל תשכחי. ותביאי כמה מהלחמניות הטובות של המכולת בפינה. אבל תחזרי מהר".
הטקסט הזה יתפרסם כמה ימים אחרי שאני כותבת אותו, אז כמו בכל מלחמה, אני כותבת לכן מהעבר הרחוק שבו הכול עדיין היה מעורפל ולא ברור. מצד שני, בטח כשתקראו אותו המצב עדיין יהיה מעורפל ולא ברור, אז מה זה משנה? הלוואי שאני טועה ואתן קוראות את זה בזמן של שלום עולמי, כשאתן אוחזות בקוקטייל מתקתק, ופרפר נוחת בשערכן. אבל אם לא, אני מקווה שאתן לפחות במצב סביר. ושאני במצב סביר. ושהמלחמה תיגמר בזמן סביר ותשאיר את כולנו במצב סביר. זה מה יש. שפע של הסתברויות לתרחישים סבירים. בינתיים אסתפק בזה, ואחר כך נראה מה הלאה. תשמרו על עצמכן!
