"הקשר שלי עם אבא שלי התנתק כשהייתי בת תשעה חודשים. גדלתי כבת יחידה, הוא היה אמריקאי שעבד בחברת תעופה ונפגש עם אמא שלי כשהוצב בארץ. הם הכירו בבנק שבו אמא שלי עבדה, והפכו לזוג. ואז הוא קודם בעבודה והיה צריך לעבור לגרמניה. הוא הציע לאמא שנבוא איתו, אבל היא רצתה להישאר. התשובה שלו הייתה 'הכול או כלום'. הייתה לו ילדה מנישואיו הראשונים, שהוא ראה פעמיים־שלוש בשנה, והוא טען שקשה מדי להיות בקשר רחוק. הוא עזב והקשר ניתק.
לאורך השנים ידעתי שיש לי אבא, סבתא ואחות גדולה שמעולם לא פגשתי. אמא שלי לא הסתירה אותם, אבל לא ידעתי כלום עליהם. ידעתי שיש לי עיניים כחולות כמו של אבא שלי, ששמו רוג'ר, אבל הייתה לי רק תמונה אחת שלו, שבה הוא אפילו לא מביט למצלמה.
אמא שלי הצליחה למנוע ממני תחושות של חוסר, כעס ונטישה. באיזשהו מקום אם הייתה לי תרעומת, היא הייתה עליה - 'למה לא נסעת איתו?'. בכל שנה היינו מבקרות את המשפחה שלה בניו יורק, ותמיד שאלתי למה אנחנו לא מבקרות אותו. היא ענתה: 'כשתהיי בת 16 ובשלה יותר להתמודד עם האמת, אעזור לך למצוא את אבא שלך'. ובאמת, ביום הולדתי ה־16, הגיל שהוא הכי קרוב להיות מבוגר בלי להיות מבוגר באמת, הודעתי לה שאני רוצה לעשות את זה.
2 צפייה בגלריה
"היא הצליחה למנוע ממני תחושת נטישה". דנה בילדותה, עם אמה, גליה כהן
(צילום: אלבום פרטי)
אמא מצאה את מספר הטלפון האחרון של אבא שלי שהיה לה ונתנה לי אותו. עברו כמה שבועות עד שאזרתי אומץ, ויום אחד, כשהיא לא הייתה בבית, התקשרתי. ענתה לי אישה, שאלתי אותה אם רוג'ר נמצא והסברתי לה שאני בתו מישראל. היא שתקה ואז אמרה, 'אין פה שום רוג'ר ואל תתקשרי יותר', וניתקה. בדיעבד הבנתי שזו הייתה אשתו. זה היה כל כך משפיל, שלא סיפרתי על כך לאף אחד. אפילו אמא שלי שמעה על כך לראשונה רק בהרצאה על סיפור החיים שלי, שהפך אותי לבלשית גם במציאות וגם בכתיבה.
אחרי הצבא החלטתי לחפש את סבתא שלי, איירין, ומצאתי בגוגל מודעת אבל בת שלושה שבועות בלבד. הרגשתי החמצה עצומה, אבל באותה מודעה מצאתי גם את הפרטים של בתו הגדולה, מישל, שהתחתנה ושינתה את שם משפחתה. הייתי בת 21, והבנתי שאם לא אעשה את הצעד, אני יכולה להגיע גם לגיל 81 בלי ליצור קשר.
בעזרת בן דוד אמריקאי השגתי את מספרה דרך אתר אמריקאי בתשלום. עד שהיא לא ענתה לא הייתי בטוחה שזה המספר הנכון. כשענתה, סיפרתי לה מי אני. היא הייתה בהלם ואמרה משהו שלא הבאתי בחשבון: שהיא לא ידעה על קיומי. הייתי סוד. היא ביקשה תמונות שלי, ואחרי שעה חזרה אליי במייל וכתבה שהיא עם דמעות בעיניים. בהמשך היא סיפרה לי שאני כל כך דומה לאבא שלנו, עד שהיא הבינה באותו רגע שהסיפור שלי נכון.
"אשתו ענתה לטלפון, ואמרתי לה שאני הבת שלו מישראל. היא אמרה, 'אל תתקשרי יותר' וניתקה"
למחרת מישל דיברה עם רוג'ר, שהודה באמת. הוא לא רצה להיפגש איתי, אבל מישל נתנה לי את המספר שלו. התקשרתי והייתה לנו שיחה לא פשוטה שבה הוא ניסה להצדיק את עצמו וטען שאמא שלי עשתה את הבחירה שלה. אמרתי לו שהוא בחר, שאמא שלי בחרה, אבל שלי לא ניתנה הזכות לבחור. באיזשהו שלב הוא אמר שהוא צריך לסיים את השיחה והבטיח לחזור אליי, אבל היה ברור לי שזה לא יקרה.
מישל אמרה לי בהמשך שהוא ביקש לא לקבל עדכונים עליי. זה לא היה קל, אבל הבנתי ממנה שגם הקשר שלה איתו לא היה קרוב. היא אפילו אמרה לי, 'אני לא יודעת אם הרווחת או הפסדת מזה שהוא לא היה בחיים שלך'.
אז הקשר עם אבא לא חודש, אבל הרווחתי שני דברים גדולים. המסע שלי הפך אותי לאישה חזקה יותר. מישל אמרה לי, 'אם הצלחת למצוא אותי, את יכולה לעשות הכול', ובאמת, תוך שנה יצא בארץ הספר הראשון שלי בסדרת הבלשית שרון דיוויס, ובהמשך הוא אף תורגם לאנגלית ונהיה רב־מכר באמזון. הגשמתי את החלום להיות סופרת. הדבר השני שהרווחתי הוא את אחותי. אנחנו בקשר עד היום.
השלמתי את הפאזל, אבל הסוף עוד לא נכתב. אבא שלי, כיום בשנות ה־70 לחייו, עשוי להחליט ליצור קשר מתישהו. מי יודע? אני העזתי ועשיתי מה שיכולתי.
היום אני עומדת על במות ומספרת את הסיפור שלי בגאווה: עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בלימודי נשים ומגדר, אני עוסקת בתחום שאני אוהבת, ובן זוגי הוא האבא הכי טוב שיכולתי לחלום עליו לבת שלי.
שורה תחתונה: אולי לא מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי, אבל כנראה מצאתי את מה שהייתי צריכה".
