מי שצופה בסדרה "המעברה" (רשת 13), ודאי מתקשה להאמין שהשחקנית הראשית, רובי פורת־שובל, כמעט ויתרה על התפקיד המופתי שהיא מגלמת מחשש לטייפ־קאסטינג. "כבר עשיתי את 'סוף העולם שמאלה', סרט שמאוד מזוהה איתי, ולא רציתי להפוך בטעות לשחקנית מעברות", היא צוחקת. "בסוף הסכמתי לקרוא את התסריט וגיליתי סדרה אותנטית, מקורית, מרתקת וחשובה, להבדיל מאפרים קישון למשל".
רובי פורת שובל מדברת על הנתק מהבת
(כתבת וידאו: מלי זיידמן)
תסבירי.
"אני הולכת לשחוט פה פרה קדושה ולהגיד שקישון לא היה יכול להביא נרטיב של מישהו אחר בלי להפוך אותו לנלעג, אז תסלחי לי שאני אומרת את זה, אבל 'סאלח שבתי' הוא סרט נלעג. האבא לא יודע את שמות ילדיו, מתנדנד כמו קוף ולאישה שלו אין בכלל שם. ב'המעברה' לאישה יש שם, חיים ודעות נחרצות משלה, ולכן החלטתי לקחת את התפקיד בשתי ידיים. בסדרה אני מגלמת את סולנג', אישה פמיניסטית בנשמתה, עצמאית ודעתנית, ממש התאהבתי בה. בניגוד למקובל היא מתעקשת לצאת לעבוד, ומדובר בשנת 1955, כן? וכשבעלה אומר לה 'אבל את אישה', היא עונה לו 'אישה אישה, אבל לאכול צריך'".
"המעברה", שכתבו שלום אסייג, דניאל אסייג ואור כהן, מגוללת את סיפורם של אליהו בן שמחון ואשתו סולנג', שעלו לארץ מהעיר רבאט שבמרוקו עם ארבעת ילדיהם, היישר למעברה ליד אשדוד. בהגיעם לארץ הקודש חטפו בני הזוג הלם מהתנאים במעברה, בייחוד אחרי חיי העושר והכבוד שהיו להם בניכר - אליהו היה ראש הקהילה היהודית ברבאט ומקורב למלך. הסדרה מלווה את ההתמודדות וההסתגלות של המשפחה לתנאים ולהשפלות בחיי המעברה, כשהם מנסים לשמור על כבודם בכל דרך.
4 צפייה בגלריה
עם שלום אסייג בסדרה "המעברה". "כשצילמנו את הסדרה בכיתי את נשמתי"
(צילום: באדיבות רשת 13)
ממרומי הקומה ה־12 במגדל היוקרתי בתל אביב שבו היא גרה, פורת־שובל מודה שהתקשתה בהתחלה להתמודד עם נושא הסדרה. היא עצמה גדלה במעברה, אחרי שעלתה לארץ עם משפחתה ממרוקו בהיותה בת שלוש. "כשצילמנו את הסדרה בכיתי את נשמתי, למרות שאני לא זוכרת הרבה", היא מספרת. "הסתובבתי על סט הצילומים בסף ריגוש גבוה מאוד, גמר אותי לחשוב שאבא ואמא שלי עברו את הדברים האלה. בצילומים כאילו ניצת אצלי משהו, לא ידעתי שכל זה קיים בתוכי. הייתי חלק מהמפעל הציוני הזה, גם אותי שפכה משאית בלב מדבר. לא יכולתי שלא להשוות. שלחתי תמונות לאחים שלי וכולם בכו, כי אני נראיתי כמו אמא שלי, ושלום גבוה ורזה כמו אבא שלי".
ילדה מהממת, כפרה עליה
פורת־שובל, מחזאית ושחקנית, נשואה לד"ר ישי שובל, אורולוג בעל קליניקה פרטית, ואם לשניים: הגר, נשואה ואם לשלוש בנות מתל אביב, ונדב (35), נשוי ואב לבן, איש הייטק שחי בניו יורק, שמאחוריו הצלחות כמו "ספוטים" (Spot.IM) ו־OpenWeb שנהפכו ליוניקורן (שווי של יותר ממיליארד דולר).
יותר משש שנים שפורת־שובל לא בקשר עם בתה הגר. למרות געגועיה העזים היא שמרה את העניין בסוד וסירבה לדבר על הנתק שמכביד על לבה. הסיפור עלה לכותרות בספטמבר האחרון, לאחר פרסום סרטון שמתעד איך הורחקה על ידי בעלה של הגר בלובי הבניין שבו הוא גר. הסרטון הודלף לרשתות החברתיות, ומשם הדרך לאתרי החדשות הייתה קצרה. רק כשכל המדינה דיברה על התקרית, פורת־שובל נאלצה "לצאת מהארון".
"בתי גרה כמה מאות מטרים ממני, אני יושבת במרפסת שלי וצופה על הבית שלה בחוסר אונים. אני אומרת לאלוהים, אני אמא. אתה יודע מה זה אמא?"
האירוע התרחש חודש לפני שפורסם, כשפורת־שובל, ברגע של געגוע בלתי ניתן לריסון, הגיעה לבניין היוקרתי שבו מתגוררים הבת ומשפחתה כדי לשאול את השומר בכניסה לשלומה. רצה הגורל ובדיוק באותו הרגע יצא חתנה מהמעלית. כשראה את חמותו הלא קרואה, הגיב כפי שהגיב.
לאחר הפרסום שמרה פורת־שובל על שתיקה וסירבה להגיב, בין היתר כדי לגונן על בתה, ש"היא ילדה נפלאה ונהדרת ועשו לה שיימינג נוראי", היא אומרת. "שש שנים שתקתי, יש דברים שלא מוכרחים לחשוף ואלה ממש דיני נפשות. אני לא חשובה פה - בשביל הילדים שלי אני אכנס להר געש בוער ואחצה אוקיינוסים - ואני לא יודעת לשחות. כואב לי שכתבו על הבת שלי דברים נוראיים בטוקבקים, זה לא מגיע לה. כתבו לה, 'כבד את אביך ואת אמך'. אני לא מאחלת לאף אמא לעבור דבר כזה. השתלחו בבת שלי וזה הרס אותי, כי היא ילדה מהממת, כפרה עליה. אין טובה ממנה ואין יפה ממנה. חבל שאנשים כותבים דברים בלי להבין את הדקויות".
אז תסבירי.
"הגר לא בקשר איתי כבר כמה שנים ואני אפילו לא יודעת למה. הייתי רוצה לדעת איך יכול להיות שיום אחד הבת שלי, שאותה גידלתי בהרבה אהבה, הפנתה לי עורף. אני אם שכולה לילדה חיה. היא גרה כמה מאות מטרים ממני, אני יושבת במרפסת שלי וצופה על הבית שלה בחוסר אונים. אני אומרת לאלוהים, אני אמא. אתה יודע מה זה אמא? אתה בעצמך לא היית מסוגל לבוא לשרה אמנו ולהגיד לה, 'קחי את בנך יחידך והעליהו לעולה'. הלכת לאברהם, כי נראה אותך מעז לבוא לאמא עם בקשה כזו. אתה קשרת אותנו ככה לילדים שלנו. להפריד בין אם לבת זה בניגוד לחוקי הטבע".
לא היה קל לשכנע את פורת־שובל לדבר על הסיפור הזה, אבל בסופו של דבר התרצתה, בעיקר כדי לדבר על ניכור משפחתי שבמסגרתו נותק קשר בין סבים וסבתות לנכדיהם, תופעה חברתית נרחבת שעוברת פה מתחת לרדאר.
יש לך השערות למה היא ניתקה איתך קשר?
"חוקרים שכותבים על ניכור הורי מצביעים על שלוש תשובות אפשריות: פחד, רגשות אשם ובושה. אני מאמינה שבודדו אותה, גרמו לה להרגיש ככה".
"'סאלח שבתי' הוא סרט נלעג. האבא לא יודע את שמות ילדיו, מתנדנד כמו קוף ולאישה שלו אין בכלל שם. ב'המעברה' לאישה יש שם, חיים ודעות נחרצות משלה"
מי?
"מקורבים שאני קוראת להם 'קופים מעופפים', מונח בפסיכולוגיה שלקוח מ'הקוסם מארץ עוץ'. אלה אנשים שהם כביכול אנשי שלומנו, אבל למעשה מביאים לניכור ביני ובין הבת שלי. בשש השנים האלה גיליתי את הפרצוף שלהם. פתאום צצו להם כל יפי הנפש שהיו בני בית אצלי, כביכול כדי לעזור, אבל בעצם תרמו להנצחת הניכור. אנשים שחשבת שאת אוהבת ושהם אוהבים אותך, שנתת להם ועזרת להם, לקחו את כל הנתינה שלך והפכו אותה עלייך. תפסו כוח ברגע שאני נפלתי והתמוטטתי".
מה הכוונה התמוטטתי?
"ממש פיזית. בשנה שעברה הגעתי לאיכילוב, הרגשתי שאני מתעוורת והגוף שלי השתתק, לא יכולתי לזוז. עשו לי את כל הבדיקות ולא מצאו כלום. באיזשהו שלב הרופא ניגש אליי ושאל, 'רובי, את עוברת משבר?'. לא עניתי, רק נאנחתי, והוא אמר: 'האנחה הזאת מסבירה הכול, את סובלת מתסמונת הלב השבור. תיזהרי, זה הורג'".
החיים שלי נגמרו
לפני שמונה שנים, שלושה שבועות אחרי שנכדתה נולדה, התראיינה פורת־שובל בביתה לתוכנית "אנשים" בקשת 12. בתוכנית התראיינה גם הגר, וסיפרה כמה היא קרובה לאמה וכמה הלידה של בתה קירבה ביניהן עוד יותר. בתחילת הכתבה רקדה פורת־שובל עם נכדתה כשבתה צופה מהצד ומתמוגגת מאושר. בהמשך נשאלה הגר איך היה לגדול עם אמה המפורסמת, וענתה: "היא תמיד הייתה אומרת לי, 'תהיי מיוחדת, אל תהיי כמו כולם, אל תלכי בתלם'. היא תמכה בכל השיגעונות שלי כל הזמן". פורת־שובל זוכרת היטב את היום שבו התהפכו עליה חייה, משחזרת אותו בראשה כבר שש שנים ומחפשת רמזים והסבר למה שעתיד לקרות. זה היה ב־4 בפברואר 2020, "היום שבו הפסקתי לצחוק", היא אומרת בצער.
באותו יום הגר ביקשה ממנה לשמור על בתה. "זה לא היה חריג, באותו זמן היא הייתה עסוקה מאוד, ואני תמיד שמחתי לבלות עם נכדתי", היא מספרת. "הלכנו למוזיאון ואז אכלנו צהריים. שלחתי לה תמונה של הילדה אוכלת, כולה אושר, והיא כתבה לי, 'איזו אמא מדהימה את, כל החברות שלי מקנאות'. אני לא יודעת מה קרה באותו יום, אבל בשבע וחצי בערב, כשהיא באה לקחת את הילדה, הפכתי למפלצת. מאז לא ראיתי אותה יותר והחיים שלי נגמרו".
איזה מסר היית רוצה להעביר לבתך ולבעלה בכתבה הזאת?
"אני רוצה להגיד להם שלמרות מה שקרה אני מושיטה יד לשלום, מבקשת ומתחננת – שימו מול עיניכם רק את טובת הילדה. ילדה צריכה סבתא, וסבתא צריכה נכדה, ללא ניכור וחרמות. ואם מחר יעשו עליה חרם בבית הספר, מה תגידו לה אם אתם עושים חרם על סבתא שלה?
"אני רוצה להגיד להם שאני אוהבת אותם, שיש לי כאבי פנטום, שהחלל הזה שהם הותירו מתמלא בגעגוע וזה כואב לי בכל הגוף; שהם המשפחה שלי ואני מאחלת להם חיים טובים; שהיום המאושר בחיי לא היה היום של ההריונות והלידות שלי, אלא היום שבו הבת שלי שלחה לי באמצע הצגה תמונה של סטיק עם שני פסים של היריון, והבנתי מה זה נקרא לרחף על עננים, הבנתי מה זה אושר. אני רוצה להיות שוב מאושרת, והאושר שלי נמצא בידיים שלהם".
העברנו להגר, בתה של פורת־שובל, את עיקרי הדברים שאמרה אמה בריאיון. היא בחרה להגיב בקצרה: "אין לי עניין לדבר בתקשורת רעות על אמי ואני רוצה לשמור על טובת הבנות שלי. אם אתם נוגעים בסיפור הזה של הנתק ונותנים לרובי במה - אתם הולכים לפרסם שקרים. היא כמובן יודעת למה כל המשפחה לא בקשר איתה, אחרת לא הייתה מקבלת בבית המשפט צו הרחקה. לסיום אגיד בזהירות שמי שלא הכיר אדם 'מסוג זה', לעולם לא יבין את הסבל שאנחנו עוברים".
הריאיון המלא עם רובי פורת שובל מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
- הפקה: לבנת סולימני, איפור: אלכס סיבקוב, שיער: גדי עמר
- חולצה ונעליים: מנגו, מכנסיים: זאדיג אנד וולטר, תכשיטים ושלייקס: אוסף אישי חליפה: Lunafash, שרית לוי, חולצה ועניבה: זארה, טוטאל לוק: Maydresss, תכשיטים: פדני
