לי־שי ורות. "רצינו לנרמל את איבר המין הנשי"

מה גרם לבני זוג לצלם עשרות איברי מין של נשים ישראליות?

רות קורן גדלה בבית חרדי וחזרה בשאלה (פעמיים). לי־שי הרצוג עבד במשרד הביטחון והיה בדרך לדוקטורט. הם התאהבו, הפכו למטפלים הוליסטים בתחום המיני, ויחד עובדים על פרויקט צילומים של וגינות של נשים מכל הגילים והמגזרים: "נשמע כמו משהו סקסי, אבל האמת היא שאנחנו עוסקים בכאב"

פורסם: 30.11.21, 06:13
כאשר לי־שי הרצוג ורות קורן החליטו לצלם את פרויקט 100 הווגינות הישראלי, הם חיפשו נשים שמוכנות להצטלם בלי עכבות. בשלב מסוים הגיעה אליהם גם בתה של אישה טרנסג'נדרית שהפכה לגבר. "זה הסיפור שהכי נגע בי", אומר לי־שי. "המצולמת הזו סיפרה לנו שכאשר מלאו לה 20, אמא שלה החליטה שהיא הופכת להיות גבר. בעצם, מהיום שהיא נולדה היא גדלה עם אישה שלא רצתה את הגוף שלה. תחשבי על זה. היא נולדה מרחם של מישהי שלא רצתה את הרחם".
למה היא הגיעה אליכם?
"היה אפשר ממש לראות כמה שנאת הגוף והניכור של האמא עברו אליה, הילדה, בלי להתכוון בכלל. בזכות העבודה איתנו היא עברה מסע מדהים. לא מזמן פגשתי אותה באיזו סדנה, וראיתי כמה היא גדלה רוחנית ובאהבה לגוף שלה. היא הסתובבה בעירום ונראתה מאושרת".
הפרויקט של לי־שי ורות הוא מעין גרסה ישראלית למיזם של הצלמת הבריטית לורה דודסוורת', שפרסמה לפני שנתיים ספר ובו 100 צילומים של איברי מין נשיים. תהליך היצירה של הספר אף הפך לסרט דוקו מדובר, כשהמסר ברור: אין אף וגינה שדומה לשנייה, וכולן נורמליות. קדם לפרויקט שלה מיצב אמנותי של האמן הבריטי ג'יימי מקרטני, "חומת הווגינה הגדולה", יציקת גבס באורך שמונה מטרים המורכבת מ־400 יציקות קטנות של וגינות של נשים שהתנדבו לפרויקט. המיצב הוצג ברחבי העולם, ומטרתו הייתה למחות נגד האופן שבו מצפים מאיבר מין נשי להיראות.
3 צפייה בגלריה
 לורה דודסוורת'
 לורה דודסוורת'
בהשראתה. הצלמת לורה דודסוורת'
(צילום: Paula Beetlestone באדיבות yes דוקו)

בני הזוג יושבים מולי ומראים לי איך נראים הצילומים שהנפיקה המצלמה המקצועית של לי־שי. התמונות, איך לומר בעדינות, לא קלות לעיכול. אמנם אין בהן שום דבר מיני או פורנוגרפי, אבל גם קשה למצוא את הזווית האמנותית שתאפשר להפוך אותן לתערוכה, כפי שהם מעוניינים. קורן והרצוג גאים לספר שנכון לרגע זה, 62 נשים ישראליות מכל הגילים והמגזרים הגיעו אל הקליניקה־סטודיו שלהם בירושלים, שם הם עוסקים בטיפול הוליסטי מיני דרך עיסוי ומגע, כדי לחגוג את הנשיות שלהן, ולהעביר מסר מעצים: הווגינה היא לא איבר שצריך להתבייש בו.
"חשוב לנו להדגיש", אומרת רות, "אנחנו לא סתם מצלמים וגינות. אנחנו מטפלים ועוסקים בריפוי, ביחד ובנפרד. כל אחת שמגיעה אלינו עוברת לפני הצילום כמה שעות של שיחה, ודרך הגוף עולה הטראומה. מי שבאה להצטלם אצלנו מפנה יום שלם לחוויה הזו".
רות: "אנחנו לא סתם מצלמים וגינות. אנחנו מטפלים ועוסקים בריפוי, ביחד ובנפרד. כל אחת שמגיעה אלינו עוברת לפני הצילום כמה שעות של שיחה, ודרך הגוף עולה הטראומה. מי שבאה להצטלם אצלנו מפנה יום שלם לחוויה הזו"
לי־שי: "אני יודע שזה נשמע כמו משהו סקסי, אבל האמת היא שאנחנו עוסקים בכאב. וכן, כשאתה מרפא את הכאב, הדיסנילנד בגוף נפתח".
בני הזוג הכירו לפני שלוש שנים וחצי, וקרה להם דבר מרתק: לא רק שהם התאהבו אחד בשני בעוצמה וגילו את חדוות המין מחדש, הם החליטו לוותר על העיסוקים הקודמים שלהם ולהקדיש את חייהם לריפוי מיני. להחלטה הזו תרמה העובדה שכל אחד מהם חווה בעבר פגיעה מינית טראומטית. שניהם גם עברו גירושים מסובכים וכואבים והקימו משפחה מחדש. לי־שי הביא איתו אל דירתם בירושלים את שני בניו (11, תשע). רות הגיעה עם בנה בן התשע.

פתחתי את הלב שלי

לכל אחד מהם סיפור חיים מרתק בפני עצמו. רות (34), שמגדירה את עצמה כמטפלת הוליסטית בתחום המיני, גדלה בבית חרדי בשכונת בית ישראל בירושלים. כשהייתה בת 14 התגרשו הוריה, והיא נותרה לחיות עם אמה. כל מה שהיא זוכרת זה "כמה שנאתי את הדת. חשבתי שאין אלוהים".
לדבריה, היא עברה חוויות לא פשוטות כשהחלה להתבגר מינית, הראשונה בכיתה. "היה יום שהבנות בכיתה הפכו לי את התיק, ניערו אותו ונפלו משם כל התחבושות ההיגייניות שלי", היא נזכרת, "הפכתי למושא ללעג וצחוק בכיתה. כנערה לבשתי ארבע שכבות כדי שלא יראו שהשדיים גדלו. הן היו עוברות מאחוריי ומושכות לי את החזייה. בנות, חברות, נשים! וזאת אחת הסיבות שפרויקט הווגינות נולד, כי לא יכול להיות שאנחנו, נשים, לא נדע מה קורה אחת לחברתה ולא נהיה ידידותיות אחת לשנייה. אם אני יודעת איך נראית הווגינה של החברה שלי וגם הווגינה של החברה של החברה שלי, גם אני יכולה להרגיש נעים עם עצמי ולעזור למי שזקוקה לעזרה. לי לא היה עם מי לדבר".
בגיל 18 היא עזבה את הבית, בין היתר בעקבות החלטתה לספר לבני המשפחה על קרוב משפחה שפגע בה מינית. "נידו אותי וזרקו אותי", היא אומרת. היא נחתה בתל־אביב בלי כסף ועבדה בעבודות מזדמנות. "לא הכרתי אף אחד, ישנתי בתוך מגלשות ורעדתי מקור. במשך שנתיים חייתי בדמות שאולה של עולה חדשה ממקסיקו ודיברתי עם מבטא, כי התביישתי לספר שאני באה מרקע חרדי. חייתי בסרט.
"באותה תקופה השתמשתי במין כדי להשיג כסף. אם גבר שכב איתי, אחר כך הוא קנה לי אוכל והיה יכול לתת לי 200 שקל לסיגריות כי אמרתי שאין לי. הייתי בהישרדות. מהר מאוד יצאתי מזה, נגעלתי ושנאתי כל רגע. עברתי הרבה גברים. אני בטוחה שזה קשור לפגיעה המינית שעברתי. זו הייתה הדרך שלי לרכוש אהבה. כל דבר שרציתי עבר דרך הווגינה שלי. זה מה שהכרתי מגיל שלוש".
בגיל 23 היא חזרה לירושלים כחילונית, למדה משחק בניסן נתיב וחזרה שוב בתשובה. בתוך חודשיים נישאה לגבר דתי שהכירה בפייסבוק ועברה לגור איתו בבאר־שבע. היא למדה חינוך לגיל הרך והקימה גן ילדים מונטסורי. בגיל 30, כשהיא כבר אם לילד, התגרשה, חזרה שוב בשאלה והחלה לחפש את דרכה בעולם החילוני.
עוד שלב בתהליך שלה היה ניתוח לקיצור קיבה שעברה לפני חמישה חודשים, ובעקבותיו כבר השילה 40 קילו ממשקלה. "פתאום אין לי לאן לברוח יותר. אני חייבת להתמודד", היא אומרת. "נתתי לאוכל להיכנס ולהרגיע בי את הכאב. היום אני עוברת דרך הכאב".
רות: "יחסי המין איתו היו מדהימים ועוצמתיים, ואחרי ששנינו גמרנו בכיתי את החיים שלי. הוא הכריח אותי להסתובב ולהסתכל לו בעיניים. זה היה רגע מכונן בחיים שלי"
לי־שי (42), צלם העוסק בפוטותרפיה, נולד בקריות וגדל במצפה־הילה. אחרי שירות צבאי בנח"ל השלים תואר ראשון בקולנוע ותואר שני מהחוג לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, וכבר היה על המסלול לדוקטורט. הוא עבד ככתב לאיכות הסביבה ברשת ב׳ וסיקר בין היתר את חטיפת גלעד שליט (״כתבים גרו אצל ההורים שלי בבית"). בהמשך עבד כמ״מ דובר משרד התרבות והספורט וכדובר רשות החירום הלאומית במשרד הביטחון. כאשר הכיר את רות, הוא היה גרוש כשמונה חודשים ואחרי מערכת זוגית קצרה שהותירה אותו מאוכזב וכואב. המפגש אירע לאחר שהחליט להיכנס לטינדר: "היא הייתה השלישית שעלתה מולי, ועשיתי לה לייק".
"הוא הגבר השני שיצאתי איתו אחרי הגירושים", מעדכנת רות. "עברתי מסע מטורף עד שהכרתי אותו. היה אחד שרציתי ולא רצה אותי, ובמשך חצי שנה הייתי יושבת ומחכה למשיח שיבוא ויגאל אותי והוא לא בא. בוקר אחד אמרתי לעצמי שמגיע לי גבר שיאהב אותי במינימום כמו שאני אותו. באותו ערב הכרתי את לי־שי. דיברנו יומיים בטלפון והוא הצחיק אותי בטירוף".
הדייט הראשון שלהם היה בבית קפה בבאר־שבע. ממנו המשיכו לאנדרטת הנגב, שם ישבו על הקרקע והביטו בכוכבים. "פתחתי את הלב שלי באותו ערב", מספרת רות. "על ההתחלה סיפרתי לו שנפגעתי מינית פגיעה קשה מאוד. הוא היה הגבר הראשון שאי פעם סיפרתי לו על זה. לא יודעת איך זה קרה".
לי־שי: "קפאתי מהסיפור שלה. גם אני סיפרתי לה את כל מה שלא העזתי לספר אף פעם על הכאבים שלי. זה היה ערב של ניקוי ג'יפה" (צוחק).
לי־שי: "סיפרתי לה על חוויה מינית טראומטית שעברתי בצעירותי עם אישה מבוגרת ממני, שקברתי כל השנים. פשוט התפרקתי. רות הייתה איתי שם כמו איזה מגדלור"
רות: "קיימנו יחסים כבר במפגש הראשון. הפתיחות שבה דיברנו גרמה לי לשחרור. יחסי המין איתו היו מדהימים ועוצמתיים, ואחרי ששנינו גמרנו בכיתי את החיים שלי. הוא הכריח אותי להסתובב ולהסתכל לו בעיניים, ונשאר לישון איתי פנים מול פנים. זה היה רגע מכונן בחיים שלי. זו הייתה פעם ראשונה שמישהו רואה אותי מעבר לגוף. שם הבנתי שיש לנו מסע משותף לעבור ביחד".
על הפגיעה המינית שלו סיפר לי־שי לאהובתו בהמשך. "ישבנו יום אחד באוטו, וסיפרתי לה על חוויה מינית טראומטית שעברתי בצעירותי עם אישה מבוגרת ממני, שקברתי כל השנים. כשסיפרתי לה את הדברים פשוט התפרקתי ברמה שלא הייתי מסוגל לנהוג. לא הצלחתי לישון באותו לילה, הייתי בסערה. רות הייתה איתי שם כמו איזה מגדלור. אז הבנתי שמתוך הפגיעות שלנו והגירושים הכואבים ששנינו עברנו, אם אנחנו רוצים לחיות, אנחנו צריכים לקחת את עצמנו למסע שיש בו יכולת להתרסק ולהיות חלש".
ואכן, בעקבות היכרותם חישבו בני הזוג מסלול מחדש: הם החליטו ללמוד יחד טיפול בעיסוי ומגע בבית הספר למיניות של אלינור אור כהן, "ומהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לפתח את הקריירה הזו". לפני שלוש שנים הם הקימו קליניקה לריפוי וטיפול מיני בירושלים. כיום הם מטפלים בטכניקת "איזון חיים" (Life Alignment). "הרבה פעמים אנחנו מוצאים בושה או כאב במקום כלשהו בגוף", מסביר הרצוג, "ועולה משם סיפור שבו במודע או לא במודע, ננטשת, נפגעת, עברת משהו. כשמנקים את הדבר הזה, נפתח השער לריפוי".
הקהל שלהם מגוון וכולל גם לא מעט נשים חרדיות שמגיעות אל רות בדיסקרטיות כדי ללמוד איך להפוך את יחסי המין מעניין הכרוך בבושה, כאב וסבל - לעונג. "חלק נכבד מהנשים בקליניקה שלי הן עם מודעות של בנות שלוש", היא אומרת. "אין להן מושג מה זו וגינה, בכל הקשור למיניות יש ניתוק מטורף".

3 צפייה בגלריה
רות קורן ולי שי הרצוג
רות קורן ולי שי הרצוג
"מצולמות מגיעות אלינו כי הן מרגישות שליחות"
( צילום: אלכס קולומויסקי)

תראו, אנחנו נשים!

פרויקט צילומי הווגינות התחיל בכלל ממשהו אחר: לי־שי רצה לצלם בעירום גברים שעברו גירושים קשים וניכור הורי, רעיון שלא הצליח להתרומם. "לחלק מהגברים היה קשה אפילו רק להוריד חולצה", הוא מודה. "עם נשים זה יותר קל, אולי אתן יותר אמיצות".
למה החלטתם לצלם פרויקט כזה?
רות: "רצינו לנרמל את איבר המין הנשי. מצולמות מגיעות אלינו כי הן מרגישות שליחות, כמונו. בא להן להגיד לעולם, תראו, אנחנו נשים. כל אחת שהגיעה, זו מישהי שאכפת לה. רובן אקטיביסטיות, כאלה שאכפת להן מהעולם. אין מישהי שהצטלמה ואין מאחוריה סיפור. הן עוברות אצלנו תהליך עמוק".
לי־שי: "זו לא חוכמה להגיד למצולמת, תגיעי עם שמלה, שלוש־ארבע, תרימי אותה, והופ סיימנו. הרעיון הוא להראות שמסביב יש גוף של אישה".
לי־שי: "זו לא חוכמה להגיד למצולמת, תגיעי עם שמלה, שלוש־ארבע, תרימי אותה, והופ סיימנו. הרעיון הוא להראות שמסביב יש גוף של אישה".
תנו דוגמאות לנשים שהצטלמו.
לי־שי: "הגיעה אלינו רווקה בת 40 שהחליטה להקפיא ביציות, אז הצילום שלה יהיה עם שעון חול, כי היא מרגישה שהזמן הולך ואוזל לה. הגיעה מישהי אחרת שלא אהבה את הגוף שלה והשחיתה אותו, עשתה הגדלת חזה והקטנה ושאיבת שומן והיא כולה צלקות. במהלך הצילום עלתה בה היכולת לעמוד מול המראה ולהסתכל על הגוף עם הכאב שיש בו. מישהי אחרת סיפרה על תקיפה מינית שעברה ועל כך שמשהו במיניות שלה נסגר. היא בחרה להביא לצילום מנעול ענק שאותו הניחה על הווגינה שלה".
מתי היה לכם רגע קשה לצילום?
"הגיעה אלינו אישה בת 78, המצולמת הכי מבוגרת שלנו, סבתא לנכדים. מסיבות רפואיות היא עברה לפני שנים כריתה של השדיים, הרחם והשחלות שלה. מצד אחד עמד מולי גוף פצוע, בלי פטמות, עם צלקות. מצד שני היא הגיעה עם שמלה והייתה כל כך מרהיבה, הלסת שלי נשמטה.
"להבדיל, הגיעה אלינו מישהו שעברה טיפולי בוטוקס בווגינה. היה לי קשה. אני חושב מה התעשייה הזו עושה לנו, וסליחה על הביטוי, כמה אתן משוגעות. המאבק הזה להישאר ילדות בנות 12, זה נורא".
"יש לנו מטופלת שמנחה סדנאות צחוק־אורגזמה, אישה מאוד משוחררת, שיודעת לצחוק דרך הווגינה שלה. היא שולטת בשפתיים של הווגינה שלה, וזה מדהים לראות איך היא ממש צוחקת משם"
מצולמת בלתי נשכחת?
"יש לנו מטופלת שמנחה סדנאות צחוק־אורגזמה, אישה מאוד משוחררת, שיודעת לצחוק דרך הווגינה שלה. היא שולטת בשפתיים של הווגינה שלה, וזה מדהים לראות איך היא ממש צוחקת משם. שאגנו מצחוק בלי הפסקה כל הצילום. מטורף".
יש קשר בין אישה ואופייה ובין הווגינה שלה?
רות: "בטח שיש קשר. נשים שמקיימות יחסי מין או מאוננות, הווגינה שלהן אחרת לגמרי. הדגדגן נראה שונה, המבנה והמרקם של השפתיים מקבל צורה אחרת, כי את מזרימה לשם דם, יש שם חיים, התאים מתחדשים, העור מתחדש. זה כמו מישהי שעושה ספורט. נשים שלא נוגעות בעצמן, הווגינה שלהן נראית ממש ילדית, מאוד סגורה. גם הווגינה שלי נראתה בצורה מסוימת לפני שבע שנים, והיום היא נראית אחרת לגמרי. אגב, אני עושה לנשים שמגיעות לטיפול עיסוי וגינה, ובכל פעם אני מופתעת מחדש. זה כמו לפגוש פרצוף חדש".
רות: "נשים שמקיימות יחסי מין או מאוננות, הווגינה שלהן אחרת לגמרי. את מזרימה לשם דם, יש שם חיים. מי שלא נוגעות בעצמן, הווגינה שלהן נראית מאוד סגורה"

איך את עם זה שבן זוגך מצלם וגינה של נשים אחרות? אין קנאה?
"כולם שואלים אותי את זה. התשובה היא לא".
זה השפיע באיזה אופן על יחסי המין שלכם?
"האנרגיה המינית שלי מגיעה מריפוי. כשאישה מגיעה לפני צילום במצב אחד ויוצאת במצב אחר בסוף היום, זה מדליק אותי. לקבל ממטופלת הודעה: גמרתי, נהניתי - זו שליחות מבחינתנו, הידיעה שהחיים יכולים להשתנות. זה שאנחנו חוגגות את הגוף שלנו זה מדליק אותי מאוד".
אתם לא רק עובדים יחד, אלא גם גרים יחד ומנהלים משפחה יחד. אינטנסיבי!
רות: "יש לנו כמה כללים בבית, ואחד מהם הוא שאנחנו לא מדברים במיטה על העבודה".
לי־שי: "עברתי עולם שלם כדי למצוא את הדבר המופלא הזה שקוראים לו רות, לא הייתי רוצה לפגוע בזה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.