ד"ר סיגל אופנהיים שחר (59), מרצה למגדר ולחינוך באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת אונו, נשואה, אמא וסבתא, גרה בקיבוץ פלמחים
היי סיגל, שמעת ש"אמני הפיתוי" חזרו?
"חזרו?"
כן, אבל היום הם קוראים לעצמם "מדריכי פיק־אפ לגברים" או "מדריכי ביטחון עצמי" והפעילות שלהם עברה לרשת. הבעיה היא שהשיטות הן אותן שיטות כמו לפני עשור והסרטונים שלהם ויראליים מאוד בטיקטוק. הם מתייחסים לנשים ולנערות כאל מטרות שיש להשיג ומלמדים צעירים שקל מאוד "להתחיל עם בחורות".
"אני נורא עצובה לשמוע, אבל לא לגמרי מופתעת. אנחנו חיות בחברה שמעודדת שיח כוחני ואלים, שדמויות המודל שלה הן בין היתר גברים שמייצרים או מעודדים את תרבות האונס".
מה זה אומר, "תרבות האונס"?
"זאת תפיסה שמעודדת לראות בנשים ובנערות אובייקט ושבה יש רק היבט אחד של נשיות - ההיבט המיני. המטרה של מי שמגדיר את עצמו כאמן פיתוי או מדריך פיק־אפ היא 'לצוד', 'לפתות', 'לסגור עסקה' או 'לחתור למגע', כפי שהם קוראים לזה. עבורם נשים הן רק שלב בדרך, כשהמטרה הגדולה יותר היא להתקדם בסולם הגבריות".
להתקדם בסולם הגבריות?
"ה'קורסים' שלהם התאפיינו, בעבר לפחות, במדרג של גבריות שהחניכים שואפים להגיע אליה. יש 'גבר־גבר', 'חצי גבר', 'חנון' ו'הומו'. אם בתרבות שבה אני חי להיות 'גבר־גבר' משמעו 'לזיין' כמה שיותר ולא להיות נחמד או עדין ולראות את האישה, אז אני אשתף עם זה פעולה".
ב־2017 פרסמת מחקר על הגברים הצעירים שהולכים לקורסים של 'אמנות הפיתוי', אחרי שאחד ממובילי הקורסים האלה למד אצלך.
"אותו בחור פנה אליי ואמר לי שהוא רוצה להשתנות. הוא טען שהוא התפכח הודות לשיחות שניהלנו. החלטנו לכתוב ביחד קורס חלופי לחניכים שלו, שהמטרה שלו הייתה לשחרר אותם מהתפיסות המסורתיות בקשר למה זאת גבריות. בהמשך, התהליך ממש הפך למחקר אקדמי. כמובן, היו גם נחקרים שרבו איתי ואמרו לי, 'את לא מבינה בזה בכלל. למה את מתערבת? את לא גבר'".
היו גם תגובות חיוביות?
"בהחלט. היו גברים שאמרו לי, 'וואו, אף פעם לא חשבתי על נשים באופן הזה, אני לא מבין איזה עבד הייתי לתהליך הנוראי הזה'. חלקם ממש ראו את החולשה והפגיעות שלהם ואת המחיר שהם שילמו. אחת התובנות מהמחקר הייתה שגם גברים נמצאים במצבי פגיעות מינית. מוליכים אותם שולל והם מוציאים על זה הרבה מאוד כסף ואנרגיה לשווא. לא שזה משחרר אותם מהאחריות לפגיעה בנשים".
בעצם מוכרים להם אשליה שהם יכולים, אם רק ישלמו כסף רב (דרך רכישת קורסים של ה"מאמנים" האלה) להפוך ל"גבר־גבר" הזה שהם שואפים להיות.
"בדיוק. וכל זה יושב על ארכיטיפ עתיק יומין שמעודד אותנו להסתכל על האישה כפאסיבית, כמו היפהפייה הנרדמת שרק מחכה לנשיקה הגואלת של הגבר האביר, החזק והאקטיבי. על הנישה הזאת יושב העיקרון של הפיק־אפ – תפקיד הגבר הוא לפתות ולכבוש את האישה, כי זה מה שהיא רוצה ומצפה לו לכאורה. הדוגמה הקיצונית ביותר לתפיסה הזאת נמצאת אצל האינסלים בארצות־הברית. אלה גברים שמאמינים שהסדר החברתי 'הבטיח' להם שהם ישיגו נשים, וכשהם מתקשים בכך, הם מרגישים שרימו אותם. זה מוביל לתסכול, זעם ושנאה, ומשמש אפילו כסיבה לרצח".
איך אמהות לנערים יכולות לוודא שהבנים שלהן לא ילכו שולל אחר "מאמני פיק־אפ" כאלו?
"אני מציעה להזמין את המתבגרים לשיחות על מיניות ועל פגיעוּת מינית, לייצר איתם שיח שמעודד הסכמה והדדיות בקשר ולדבר איתם על היכולת להגיד 'לא'. כמו שאנחנו מצחצחות שיניים משאריות האוכל, עלינו לעשות בדיוק את זה - להניח שיש במוחם שאריות של סקסיזם, הומופוביה, גזענות ופגיעות מיניות ועל כן יש להיאבק בזה כל הזמן".
