לפני חמש שנים התרחש אסון בבית משפחת אזרן: אלעד, בנם הבכור של דקלה ודודו, נפטר בהיותו בן שנתיים ושמונה חודשים. דקלה (38) מקריית־חיים, מתפעלת בחברת שליחויות, אמא לארבעה ילדים - שבהם אלעד ז"ל - מספרת על הימים האחרונים לפני מותו: "לאלעד היה חום וניגשנו איתו לרופא. הרופא אמר שזה וירוס ושלח אותנו הביתה. נתנו לו סירופ לשיכוך כאבים והכנסתי אותו לאמבטיה. יצאתי להביא לו מגבת וכשחזרתי, אחרי שתי דקות, מצאתי אותו עם ראש שמוט בתוך המים. בדיעבד נאמר לנו שמשהו גרם ללב שלו לעצור. הזמנו אמבולנס ובמקביל בעלי ניסה להנשים אותו לפי הנחיות טלפוניות ממד"א. כשהפרמדיקים הגיעו הם לא הצליחו להחזיר לו את הדופק. אלעד הובהל לבית החולים רמב"ם, שם החזירו את הדופק, אבל הוא היה בלי חמצן בדם במשך חמש דקות.
"אלעד היה בטיפול נמרץ במשך שבועיים. רציתי להאמין שיהיה נס, אבל מההתחלה הרופאים לא נתנו לו סיכוי גבוה. בשבוע השני לאשפוז כבר לא זרם דם למוח והודיעו לנו שהוא במצב של מוות מוחי. הרופאים ביקשו ממני לתרום את האיברים שלו. חשבתי לעצמי שאם לנו לא היה נס, יהיה לאחרים".
עוד על הנושא בערוץ לאשה
האיברים הושתלו בגופם של חמישה אנשים: קרנית הושתלה אצל ילד בן חמש; נערה בת 15 קיבלה כליה; ילד בן שנה ושמונה חודשים קיבל את הכליה השנייה; מסתם לב נתרם לאדם נוסף והכבד של אלעד הושתל בגופה של בת 72. "כל הנתרמים כתבו לי ודיברו איתי", אומרת דקלה. "אני עדיין בקשר עם הילד שהיה אז בן שנה ושמונה חודשים - אנחנו נפגשים איתו ואמא שלו מגיעה בכל שנה לאזכרה של אלעד. תמיד יש את המחשבות האלה, הלוואי שזה לא היה קורה, אבל כשאני רואה את הילד הזה אני רק רוצה לחבק אותו ולא לעזוב. אני בוכה וגם שמחה. לראות אותו רץ וקופץ בזכות הבן שלי, זה מדהים. אני מעודדת אנשים לחתום על כרטיס אדי. זה חשוב כל כך ויכול להציל חיי אדם".
הטראומה של מורן
בת דודתה של דקלה, מורן סמואל - ספורטאית ומדליסטית פרלימפית - הוציאה כעת את ספר הילדים "סבתא ואני" (הוצאת "ספר לכל") לזכר אלעד. גם היא חוותה על בשרה טראומה. היא הייתה שחקנית בנבחרת ישראל בכדורסל והשתתפה במשחקי גביע אירופה, ובגיל 24 הפכה בן־ליל למשותקת בפלג גופה התחתון. "הלכתי לישון בריאה וקמתי בבוקר עם כאב גב שהפך מהר מאוד לבלתי נסבל", היא נזכרת. "הזמנתי אמבולנס ובדרך לבית החולים הבנתי שאני לא יכולה להזיז את הרגליים. התברר שעברתי שבץ בעמוד השדרה והפגיעה הייתה בלתי הפיכה. הרגשתי שזה סוף העולם כי כל החיים שלי הייתי ספורטאית. הייתי מרוסקת מכך שכל החלומות שלי כבר לא יתגשמו".
מורן סמואל: ""הלכתי לישון בריאה וקמתי בבוקר עם כאב גב שהפך מהר מאוד לבלתי נסבל. התברר שעברתי שבץ בעמוד השדרה והפגיעה הייתה בלתי הפיכה"
מורן לא ויתרה. אחרי שיקום של ארבעה חודשים, חזרה למגרש הכדורסל - הפעם כשחקנית נבחרת נשים בכדורסל כיסאות גלגלים. "שיניתי את דרך החשיבה שלי והבנתי שאני צריכה להסתגל לחיים החדשים. ברגע שחזרתי לספורט, חזרתי לעצמי", היא אומרת. "בעקבות מה שעברתי, למדתי שאחרי שאדם חווה אובדן, גם אם הוא רק של היכולת ללכת, נוצר ריק. את רוצה לקום בבוקר ולגלות שזה היה רק סיוט, אבל אי־אפשר לשנות את המציאות. העצב והשמחה תמיד חיים זה לצד זה. כשדקלה איבדה את בנה, הרגשתי שחייבים למלא את הריק שנוצר. עשיתי זאת דרך הספר".
סמואל (40) מתל־אביב, אמא לשלושה, העפילה ב־2011 לאליפות אירופה עם נבחרת הנשים לכדורסל כיסאות גלגלים. לאחר מכן הצטרפה לנבחרת הגברים, שאיתה זכתה באליפויות רבות. ב־2013 ייצגה את ישראל באליפות אירופה בכדורסל כיסאות גלגלים ונבחרה לאחת מחמש שחקניות כדורסל כיסאות הגלגלים הטובות באירופה.
ב־2010 החלה להתאמן בענף החתירה בסירת יחיד. גם בתחום זה רשמה הישגים כבירים, כשזכתה בשש מדליות באליפויות עולם, כולל מדליית זהב ב־2015 ומדליית כסף במשחקים הפרלימפיים בטוקיו ב־2020.
יחף בקיבוץ
"סבתא ואני" מאגד את הזיכרונות של אלעד עם סבתו נורית, אמא של דקלה, שמתגוררת בקיבוץ יסעור: "אלעד היה ילד חייכן ושובה לב, שאהב מוזיקה, לרקוד ולטייל", נזכרת מורן. "הוא אהב לבקר את נורית בקיבוץ. זה היה המקום האהוב עליו. הוא נהנה להשקות את הצמחים, לנסוע על הטרקטור, לפגוש את הפרות ולרוץ יחף במדשאות של הקיבוץ. ישבתי עם נורית ושמעתי ממנה את הסיפורים והזיכרונות שלה מאלעד וכך יצרתי את הספר. תהליך הכתיבה היה שמח כי הסיפורים היו שמחים וזאת הייתה הזדמנות להיזכר באלעד. המאיירת יעלי סיגל איירה את הספר לפי תמונות של אלעד ושל נורית ואפשר לראות את הדמיון ביניהם. אין הרבה ספרים שעוסקים בקשר בין הנכד לסבתא. היה לי חשוב להעביר בספר את הקשר הזה".
הסבתא, נורית בר־לוי (67, אמא לשלושה וסבתא לשבעה), מספרת: "אלעד היה מחובר אליי מאוד. היה בינינו קשר מיוחד. אהבנו לאפות יחד עוגות ופעם אחת הוא שפך על אחיו התינוק שקית קמח. לא יכולתי שלא לצחוק. כשהוא אושפז שכבתי לידו במיטה ושרתי לו. כשהוא נפטר הרגשתי שעולמי חרב, כאילו שמשהו נקרע מהגוף שלי. איבדתי את התיאבון והגעתי למשקל של 48 ק"ג. הזמן לא מרפא, אבל הייתי חייבת לחזור לתפקד בשביל המשפחה".
