רווחה מינית היא נושא שלעתים קרובות נדחק הצידה במהלך ההחלמה מסרטן השד. הטיפול מסתיים, הבדיקות הופכות לחלק משגרת המעקב והסביבה מצפה לחזרה הדרגתית לשגרה. אבל עבור נשים רבות, החיים שאחרי המחלה מביאים איתם התמודדויות שפחות מדברים עליהן בתחום המיניות והאינטימיות. עם השיפור הניכר באחוזי ההחלמה, המחקר המדעי מתחיל בשנים האחרונות להתייחס ברצינות גם להיבט חשוב זה של החיים, בניסיון להבין את הקשיים ולמצוא דרכים לשפר את איכות חייהן של המחלימות. שני מחקרים שפורסמו לאחרונה חושפים עד כמה ההתייחסות לנושא צריכה להיות מקיפה - אישית, זוגית וגם חברתית.
חשש מדחייה
שלוש חוקרות מאוניברסיטת West of England בבריסטול, בריטניה, פרסמו בכתב העת המקצועי Body Image, מחקר שביקש לבחון את סרטן השד לא רק דרך גוף האישה, אלא גם דרך המקום שהמחלה תופסת בתוך מערכת היחסים שלה. החוקרות סקרו 24 מחקרים איכותניים שעסקו בחוויות של נשים ובני זוגן בשלבי קשר שונים, החל מדייטים ומערכות יחסים קצרות ועד זוגות שנמצאים יחד שנים רבות.
בתחילת מערכת היחסים:
על פי הממצאים, אצל נשים שנמצאות בתחילתה של מערכת יחסים חדשה, המחלה הופכת לחלק מהשאלה הגדולה של מתי וכמה לחשוף. מתי מספרים על הסרטן? האם לפני הדייט הראשון, אחרי שנוצר עניין או רק כשהקשר מתחיל להפוך לאינטימי? החשיפה אינה רק מסירת מידע רפואי אלא כרוכה בחשש מדחייה, בשאלות על הגוף המשתנה ובניסיון להבין כיצד האדם שמולך יגיב אליו. במובן הזה, האינטימיות מתחילה הרבה לפני המגע הפיזי: היא מתחילה ברגע שבו אישה מחליטה עד כמה היא מוכנה לחשוף את הסיפור שלה בפני אדם חדש.
במערכות יחסים ארוכות:
כאן אין צורך "לספר" לבן הזוג על המחלה, אבל יש צורך להתמודד עם השינויים שהיא מכניסה לתוך משהו שכבר היה קיים. הגוף שהיה מוכר הופך לאחר, הרגלי המגע עשויים להשתנות, ולעתים גם התפקידים בתוך הזוגיות מקבלים משמעות חדשה. הסקירה מצביעה על כך שסטריאוטיפים מגדריים, למשל, הציפיות מאישה להיות נשית, מושכת וזמינה מינית, עלולים להחמיר את הקושי דווקא כשהגוף כבר מתמודד עם שינויים בעקבות המחלה והטיפול.
אחת התובנות המעניינות של המחקר היא שאינטימיות אינה מתקיימת רק בין שני אנשים. היא מושפעת גם מהמסרים שהאישה מקבלת על הגוף שלה, מנורמות חברתיות וממקומה בתוך הזוגיות. לכן, הקושי המיני אחרי סרטן השד אינו בהכרח התמודדות של האישה בלבד, וגם לא בהכרח בעיה שבן הזוג יכול לפתור. לעתים מדובר בתהליך זוגי של הסתגלות: להבין מחדש מה נעים, מה השתנה, איך מדברים על מה שכואב ואיך יוצרים קרבה כאשר המיניות כבר אינה בדיוק כפי שהייתה לפני המחלה.
בתכלס: התובנה המעשית של החוקרות היא שכאשר אנשי מקצוע מדברים עם נשים על ההחלמה, הם לא צריכים להסתפק בשאלות על כאב, תפקוד גופני ותוצאות הבדיקות. צריך לתת מקום גם למיניות, לדימוי הגוף ולמערכת היחסים, ובמקרים שבהם מדובר בקושי זוגי, להתייחס גם לבן או לבת הזוג. המחקר מדגיש את הצורך בהתערבויות שיתחשבו במורכבות של סוגי מערכות היחסים השונים ולפתח פתרונות שמותאמים למצבים השונים.
2 צפייה בגלריה
יש נשים שמצליחות לבנות מחדש את תחושת הנשיות והמיניות שלהן
(צילום: Shutterstock/ASAP Creative )
שלושה מסלולי התמודדות
מחקר חדש של חוקרות וחוקר מאוניברסיטת גריפית' שבקווינסלנד, אוסטרליה, ואשר פורסם בכתב העת המדעי The Journal of Sex Research, מציע דרך נוספת להבין את המורכבות של ההסתגלות המינית אחרי סרטן השד.
במחקר, שבו השתתפו 31 נשים בגילאי 72-32, בנו החוקרים מודל של שלושה רבדים, שמחבר בין החוויה הגופנית, הזוגית והסביבתית ומראה כיצד הם משתלבים זה בזה לאורך תהליך ההחלמה.
הרובד הראשון הוא הגוף: כאב, יובש, צלקות, ירידה בחשק המיני ושינויים בדימוי הגוף - כל אותם שינויים פיזיים ורגשיים שיכולים להפוך את המגע, שבעבר היה טבעי, למשהו שצריך ללמוד מחדש.
הרובד השני הוא הדינמיקה הזוגית: האופן שבו בן או בת הזוג מגיבים לשינויים, היכולת לדבר עליהם, התמיכה והחיבור הרגשי.
הרובד השלישי הוא הסביבה שבה כל זה מתרחש: הציפיות החברתיות מנשים להיות נשיות, מושכות וזמינות מינית; הסטיגמה והמבוכה סביב דיבור על מיניות; וגם השאלה עד כמה מערכת הבריאות בכלל מאפשרת לשיחה הזאת להתרחש.
נשים רבות הרגישו שאין להן למי לפנות כדי לקבל עצה בנוגע לסקס כואב, אובדן חשק, חששות בנוגע לדימוי הגוף או קשיים במערכת היחסים
אחד הממצאים המעניינים במחקר הוא שנשים שעברו חוויות טיפול דומות עשויות להגיע לתוצאות שונות מאוד בכל הנוגע להחלמה המינית שלהן. החוקרים זיהו שלושה מסלולים אפשריים:
המסלול המשובש: יש נשים שחוות תחושת שיבוש מתמשכת, הכוללת בושה, בידוד וקשיים באינטימיות. כך למשל סיפרה אישה בת 42 שהחזה שלה מרגיש לה זר מאז הניתוח. היובש והכאב ביחסי המין הוסיפו קושי, ובן זוגה הפסיק ליזום כי חשב שאינה מעוניינת.
המסלול ההסתגלותי: אחרות עוברות תהליך הדרגתי של הסתגלות, באמצעות תקשורת ותמיכה. אישה בת 36 סיפרה לחוקרים שלאחר הניתוח בן זוגה כבר לא ידע איך לגעת בה כפי שהיה רגיל, אך במקום להתרחק, השניים התחילו ללמוד מחדש מה נעים לשניהם ולמצוא דרכים אחרות לקרבה.
המסלול הטרנספורמטיבי: יש נשים שמצליחות לבנות מחדש את תחושת הנשיות והמיניות שלהן בדרך שמתאימה להן. אישה בת 44 תיארה בפני החוקרים כיצד האינטימיות הפכה עם הזמן לפחות קשורה למין עצמו ויותר לחיבור, לפגיעוּת ולתחושה שהיא עדיין מושכת ורצויה. מבחינתה, המיניות לא חזרה בדיוק למה שהייתה, אלא קיבלה משמעות חדשה.
בכל המסלולים, תגובתו של בן או בת הזוג התגלתה כאחד הגורמים המשמעותיים בתהליך ההסתגלות. החוקרים מצאו כי אמפתיה, גמישות ותמיכה רגשית נקשרו למסלולי הסתגלות חיוביים יותר, בעוד שהימנעות, שתיקה ואי־נוחות נקשרו למסלולים של קושי מתמשך. "בני הזוג אינם רק צופים מהצד", מדגישים החוקרים. "הם יכולים לשמש גורם שממתן את המצוקה, או דווקא להגביר אותה באמצעות הימנעות, שתיקה או אי־נוחות. בן זוג תומך עזר לנשים להרגיש רצויות, לבנות מחדש את הביטחון שלהן, לפתח צורות חדשות של אינטימיות ולשמור על קשר רגשי".
בתכלס: המחקר מדגיש גם עד כמה הרובד הסביבתי, ובכללו התייחסות מערכת הבריאות, קריטי להחלמה. "המשתתפות דיווחו שוב ושוב שהרופאים התמקדו בטיפול ובהישרדות, אך כמעט שלא שוחחו איתן על מיניות, אינטימיות או תופעות לוואי מיניות", מדגישים החוקרים. "נשים רבות הרגישו שאין להן למי לפנות כדי לקבל עצה בנוגע לסקס כואב, אובדן חשק, חששות בנוגע לדימוי הגוף או קשיים במערכת היחסים. הממצאים מצביעים על צורך ברור בשינוי האופן שבו אנשי מקצוע בתחום עוברים הכשרה. בריאות מינית צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהשיחות המקובלות במסגרת הטיפול בסרטן, ולא נושא אופציונלי שעולה רק אם המטופלת היא זו שמעלה אותו. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים ללמד את הדור הבא של הרופאים".
