חברה שלי, בת 47, בהיריון. ואם תהיתן, כלומר ברור שתהיתן, זה מהביצית שלה. אבל הביצית היא בת 41. לפני שש שנים חברתי נכנסה למסע מתיש של טיפולים שכלל גם שאיבת ביציות, וייתכן מאוד שהביצית שמצאה את עצמה נשאבת לאותה מבחנה לא הבינה מה לעזאזל רוצים ממנה: איך שלפו אותה פתאום מהדיור המוגן במחלקת "שחלה א'" ודרשו ממנה, ככה בגילה, לצאת לעבוד. בעיקר כי שנתיים קודם, המוח של החברה הוציא תזכיר ברור לכל הביציות: "תודה רבה על השירות המסור, אבל המפעל נסגר. אני גרושה עכשיו, כבר אמא לבן ובת מתבגרים ואין לי צורך בעוד ילדים".
אך הנה, להפתעתה, הביצית מ"שחלה א'" מצאה את עצמה יושבת בדייט עם זרע מתלהב מ"אשך ב'", והשניים עומדים בקרוב להפוך להורים. כלומר, החברה שלי ופרק ב' שלה.
הם הכירו בטינדר קצת לפני שמלאו לה 40. הוא היה בן 35, רווק בלי ילדים. האמת? היא התלבטה אם כדאי לה בכלל לצאת איתו, אבל כששוחחו בטלפון הוא נשמע חכם ומצחיק ובתמונות שלו באפליקציה הוא נראה חתיך. ממש־ממש חתיך.
כבר בדייט הראשון היא החליטה לשים את הדברים על השולחן, או יותר נכון על הבר, ואמרה לו שהיא מאחלת לעצמה שוב זוגיות, אבל אין לה שום כוונה להביא עוד ילדים לעולם ושאם הוא מעוניין להפוך בעתיד לאבא, היא לא הבחורה הנכונה עבורו. הוא אמר לה בביטחון כובש שאין לו כל רצון לילדים משלו וזו בדיוק הסיבה שהוא מעדיף לצאת עם גרושות פלוס מאשר עם רווקות מינוס. וחברה שלי? היא מאמינה לאנשים, במיוחד כשהם נשמעים חכמים ומצחיקים ונראים חתיכים. ממש־ממש חתיכים.
אלא שאחרי שנה של זוגיות שכללה מגורים משותפים והרבה אהבה, הוא התחיל לזרוק הערות כמו "אני חושב שיכולתי להיות אבא טוב", עד שיום אחד הוא פשוט אמר לה שהוא "משתוקק לילד משלו". זה לא שהוא שיקר לה כשהכירו. לפני כן הוא פשוט לא אהב מישהי כמוה, ולכן הניח שאינו מעוניין במשפחה. אבל איתה הוא רוצה ואפילו מרגיש שהוא חייב.
לבסוף חברתי הסכימה, כי היא אוהבת אותו מאוד ולא רצתה למנוע ממנו משהו שהוא כל כך רוצה. וכן, היא הודתה בפניי שחלחל בה גם הפחד שבסוף הייתה מאבדת אותו אם הייתה אומרת "לא", ומאז ההיריון היא שמחה ונרגשת, אבל פעמים רבות גם עצובה וחוששת. היא חוששת מכל ההורמונים שנאלצה להכניס לגופה בשנים האחרונות, מהעובדה ששוב תצטרך להתמודד עם ערימות חיתולים ולילות ללא שינה, והיא בעיקר מבינה שבמקום לבלות עם חברות בבית קפה, יהיה עליה להתרועע עם אמהות צעירות בגינה, שאולי עוד ישאלו אותה אם היא הסבתא, ובזה היא בטוח לא תעמוד. מספיק שאתמול היא מיררה קשות כשהירקן קרא לה "גברתי".
ואני? אני עוד יותר שלמה עם ההחלטה שקיבלתי אחרי שהתגרשתי: לא לצאת עם גברים בלי ילדים. תמיד היה לי את החשש הזה שאותו כיניתי בשם "תסמונת דמי מור ואשטון קוצ'ר", הדוגמה המצוינת בעיניי למה יכול לקרות כשאת כבר אמא, לא הכי צעירה, שפוצחת בזוגיות עם מישהו שהוא בלי. את לא מצליחה להביא לו ילד, משתכנעת לעשות איתו שלישיות כפיצוי ובסוף הוא בכל זאת עוזב אותך. ומילא ילד, אבל שלישיות? בהתחשב בגיל שלי ושל הביציות שלי - זה כבר יותר מדי בשבילי.
