בתחילת פגישתנו אני מחמיאה לעידית אהל, אמו של שורד השבי אלון אהל, על המאבק העיקש והחכם שניהלה לשחרורו. בתגובה, היא מתקוממת. "אני לא נאבקתי, המושג הזה לא מתחבר אליי", היא אומרת בנחרצות. "המילה מאבק יוצרת התנגדות ואנטגוניזם, וזה לא אני. עבדתי קשה, חיברתי והתחברתי, יצרתי מצב של מודעוּת, אבל לא נאבקתי. כשנפגשתי עם חברי כנסת לא באתי ממקום של מאבק וכעס, אלא ממקום מכבד שיעזור להם לראות את אלון. מעולם לא הרגשתי כעס, לא לפני שהוא חזר וגם לא אחרי".
אלון ועידית עונים על השאלון הכי ישראלי
(כתבת וידאו: מלי זיידמן / צילום: טל שחר)
במו עיניי ראיתי אותך כועסת בכמה הזדמנויות.
"לא בכמה אלא באחת, וזו הייתה סיטואציה מאוד לא אופיינית לי. זה קרה אחרי שאלי שרעבי יצא מהשבי. הייתי 20 דקות לפני שידור בערוץ 12, הגיעו לאולפן אנשים מהצבא שידעו שאני שם וסיפרו לנו את המצב האמיתי של אלון לפי מה שאלי סיפר. הבנו שהוא לא רואה בעין ימין. זה לא היה כעס אלא חוסר אונים, פחד אימים, מצוקה. זו הייתה זעקת אם, וזה יצא בשידור. הייתי חייבת לשתף במה ששמעתי, כדי שאנשים ידעו ויצאו לרחובות ויהיו שם בשבילו. כל השנתיים האלה בחרתי בצורה מודעת ושקולה לא לכעוס על אף אחד ועל שום דבר".
איך אפשר להיות שקולה ומודעת בנסיבות האלה?
"כי הבנתי שיש לי מסע ודרך, אבל לא הייתי לבד במסע הזה. היו סביבי הרבה מאוד אנשים טובים שדאגו שלא ישכחו אותו. העובדה שבחרתי בדרך של קירוב ולא של מאבק, לא אומרת שמי שבחר אחרת לא עשה נכון. אני באמת מאמינה שלכל אחד הייתה הדרך שלו".
עידית: "אני ממש לא חושבת שאני צריכה לחזור למי שהייתי, כי קיבלתי המון מתנות ב־7 באוקטובר. זה לא היה רק קושי. ידעתי לראות גם את הדברים הטובים"
זו הסיבה שהגעת פחות לכיכר החטופים?
"האווירה בכיכר הייתה מאוד חזקה ועוצמתית, אבל היא לא מתאימה לכל אחד. פתאום אני בן אדם מפורסם וכל האנשים עליי, היה לי מאוד קשה. במקום זה נסעתי בכל הארץ עם ההרצאה שלי, והגעתי דווקא למקומות שפחות הזדהו עם הכיכר - מגזר דתי, קהל ימני. התפקיד שלי היה לנסות לחבר אוכלוסיות שונות לסיפור שלנו. הייתי אחת מהאמהות שהקימו את 'משמרת 101', במטרה לתת אופציה לאנשים שקשה להם עם המחאות בכיכר. אני גם גרה בצפון והייתי צריכה לנהל את הבית ולהיות עם הבת שלי, שלמדה בבית הספר. חלק מהעניין היה גם לשמור על הבית בשביל אלון".
6 צפייה בגלריה
עידית, קובי ורונן אהל לצד הפסנתר שהוצב לכבוד אלון בכיכר החטופים, אפריל 2
(צילום: טל שחר)
לדעתך המחאה וההפגנות תרמו לשחרור של אלון?
"אני חושבת שכן. המחאות הגדולות ברחבי הארץ במשך שנתיים, זה מה שהביא למודעות העולמית. טראמפ אמר במפורש שזה השפיע עליו להיכנס לאירוע, וגם אלון אמר לי, 'אמא, ידעתי שנלחמים עליי וזה נתן לי כל כך הרבה כוח'. גם אם לקח שנתיים להוציא את אלון מהשבי, איזו עוצמה זה נתן לו, להרגיש שהוא לא יכול לוותר לעצמו כי אף אחד לא מוותר עליו".
טרקתי את הטלפון לכתבת
בבוקר 7 באוקטובר היא עוד הספיקה לטייל עם הכלבה ליד הבית ביישוב לבון שליד כרמיאל, כשאביה התקשר לשאול איפה אלון. "ידעתי שאלון נוסע למסיבת הנובה, אבל לא ידענו בדיוק איפה היא התקיימה. אלון הגיע לשם בשש בבוקר, הספיק להיות שם זמן קצר, ואז הכול התחיל. הוא לא רואה את עצמו כשורד נובה, הוא נחטף מהמיגונית וקורא לעצמו בצחוק 'שורד מיגונית'.
אלון היה בין אחרוני החטופים ששוחררו מעזה, ב־13 באוקטובר 2025. "כתבת התקשרה בשתיים בלילה להגיד לי שיש עסקה ואלון חוזר הביתה", נזכרת עידית. "היא העירה אותי משינה. אני זוכרת שאפילו קצת כעסתי, אמרתי לה שלא קיבלתי מידע על כך וטרקתי לה את הטלפון. באותו הלילה כבר לא חזרתי לישון, אבל לקח זמן עד שאיש הקשר שלנו התקשר להגיד לנו את זה רשמית".
איך היה המפגש הראשון ביניכם?
"זה היה פשוט וואו, ממש ככה. כל הגוף היה בהיי מטורף. נכנסתי ראשונה לחדר וחיבקתי אותו, ואז קובי, ענברי ורונן (אחותו ואחיו של אלון. ד"ח) נכנסו, ופשוט ישבנו איתו על המיטה והתחבקנו כולנו. לא הפסקתי להסתכל עליו, לגעת בו, לראות שהוא בסדר".
לפני שבנה נחטף אהל (51) הייתה מורה לאמנות ומחנכת כיתה בחטיבת הביניים בכפר ורדים. ב־7 באוקטובר הפסיקה ללמד ומאז לא חזרה. בעלה קובי חזר לעבודה רק לפני חודש. "יש לנו זוגיות טובה מאוד, אנחנו ממש משלימים אחד את השני, וזה עזר לנו מאוד כל השנתיים האינטנסיביות האלה שבהן אלון היה בשבי", היא אומרת. "היינו כל הזמן בסינק, השתדלנו להיות על אותו וייב. כשאני הייתי קצת בדאון הוא היה מרים אותי, ואני הייתי מרימה אותו בתורו. למזלי לא היה מקרה ששנינו נפלנו".
עידית: "המילה 'מאבק' יוצרת התנגדות ואנטגוניזם, וזה לא אני. כל השנתיים האלה בחרתי בצורה מודעת ושקולה לא לכעוס על אף אחד ועל שום דבר"
איזה ילד שלחת למסיבה ואיזה ילד קיבלת בחזרה אחרי שנתיים?
"יש לי ילד שלמד המון על עצמו ועל היכולות ועל הכוחות שלו. הוא הבין שיש לו חוסן בלתי נגמר להתמודד עם החיים. אני רואה כמה הוא חזק. הוא מדבר כאילו הוא בן 40, בוגר מאוד לגילו. הוא היה ילד מאוד צנוע, ופתאום הוא מפורסם, לכל מקום שהוא הולך אנשים מתקבצים סביבו, אבל הוא לא על טריפ מזה, זה לא עולה לו לראש. אדם אנונימי לחלוטין שהופך בעל כורחו למפורסם, זה קשוח לכל אחד, בטח למי שהיה איפה שהוא היה, אבל אני רואה שהוא מנהל את זה יפה מאוד".
עברנו עכשיו 40 יום של מלחמה, ובצפון היא עדיין נמשכת. עד כמה ההפצצות מהוות טריגר בשבילו?
"הוא בסדר. זה לא טריגר בשבילו כי הוא לא חווה את זה בשבי, הוא היה במנהרות ולא שמע את הבומים בעזה. הטריגרים שלו אחרים לגמרי. היה פחד, אבל אחר".
מה אלון עושה בימים אלה?
"הוא עושה את מה שהאמין שיעשה, וזה לנגן. הוא מוכשר בטירוף. הוא התחיל לנגן בגיל תשע, עשה בגרות רסיטל קלאסי בפסנתר והצטיין בזה. המוזיקה היא ממש חלק ממנו, היא בתוך הגוף שלו, הוא כל הזמן זז ומתנועע. אלי שרעבי תיאר את זה מאוד יפה כשסיפר איך אלון ניגן בשבי על הגוף שלו את המוזיקה שהתנגנה לו בראש. כשאלי שמע אותו מנגן הוא אמר לו, 'לא הבנתי שאתה עד כדי כך'.
אלון: "יש לפניי שיקום ארוך. אני מתמודד עם טראומות שכותבים עליהן בספרים וגם עם זה שאני לא רואה בעין אחת"
"אלון ידע שהמוזיקה היא חלק ממנו, אבל לא חשב שזה משהו שהוא יעשה כל כך בפומבי. אם היית מספרת לו לפני השבי שבגיל 24 הוא ירים מופע בהאנגר 11 עם אמנים כמו שלומי שבן, אלון עדר, עידן עמדי ומוניקה סקס, הוא לא היה מאמין. כולנו ידענו שהוא פסנתרן מחונן לפני שהוא ידע. המופע הזה קרה כי הוא רצה להגיד תודה לכולם, וכיוון שזה מרפא אותו, נותן לו תחושה של עוצמה ושל ניצחון, וזה משהו מדהים".
מה שלומו פיזית?
"הוא משתקם מיום ליום, מחזק את הגוף ומטפל בנפש, וכל הזמן יש שיפור. ביום החטיפה הוא נפגע בעין ימין, וכשחזר לארץ עבר ניתוח, אבל הוא לא ממש רואה בה וזה לא בר תיקון. זה היה בר תיקון ב־7 באוקטובר, אבל היום זה כבר אבוד, זה נזק לכל החיים".
איך השבי של אלון שינה אותך?
"היום אני יותר מודעת לכוחות וליכולות שלי. לפני כן הייתי אדם אנונימי, אולי השפעתי על תלמידים שחינכתי פה ושם, והיום אני מרגישה שאני משפיעה על מעגלים הרבה יותר רחבים. זה דבר שעשיתי במהלך השנתיים האלה שבהן אלון היה בשבי, ואני רוצה להמשיך לעשות – לפזר את האור והטוב, לייצר את התקווה, להאמין שאפשר לצאת מחוזקים מכל משבר. אנשים איחלו לי לחזור להיות אנונימית, אבל זה לא משהו שאני מאחלת לעצמי. יש לי עכשיו מחויבות להראות לעולם את מה שלמדתי ולהעביר את זה הלאה. אנחנו יכולים לנצח כל דבר אם אנחנו באהבה, בנתינה ובחמלה. על זה אני מדברת בהרצאה החדשה שלי. אני ממש לא חושבת שאני צריכה לחזור למי שהייתי, כי תכלס קיבלתי המון מתנות ב־7 באוקטובר. זה לא היה רק קושי. ידעתי לראות גם את הדברים הטובים וגם את המתנות הקטנות שאלון שלח לי דרך כל מיני מסרים שקיבלתי מהיקום.
"יש לי ילד שלמד המון על היכולות ועל הכוחות שלו. הוא הבין שיש לו חוסן בלתי נגמר להתמודד עם החיים. הוא מדבר כאילו הוא בן 40"
"בתוך כל השמחה הפרטית שלנו על שובו של אלון הביתה", היא מוסיפה, "אנחנו לרגע לא שוכחים את כל האנשים שאיבדו את חייהם ואת החיילים שהקריבו את חייהם או את בריאותם הנפשית והפיזית. אני חושבת על המילואימניקיות, המילואימניקים ונשותיהם שנושאים בנטל הכבד. הם הגיבורים והגיבורות שלי. בליל הסדר חשבנו עליהם והזכרנו אותם. הם בלבנו תמיד, בכל יום, לא רק במועד מיוחד".
"היה לי ברור שאמא נלחמת עליי כמו לביאה"
"יש לפניי שיקום ארוך. אני מתמודד עם טראומות שכותבים עליהן בספרים וגם עם זה שאני לא רואה בעין אחת", מספר אלון אהל. "אני חושב שעצם זה שאני מספר את הסיפור שלי עוזר לי להתמודד עם אותן טראומות. אני זורם עם המצב ומשתדל לזכור את הדברים החשובים בחיים - העובדה שאני בכלל יכול לפתוח את המקרר ולהוציא מה שמתחשק לי לאכול, שאני יכול לצאת לאן שאני רוצה. אני חופשי".
איך הגבת כשנחשפת למאבק שאמא ניהלה לשחרורך?
"היה לי ברור שאמא שלי נלחמת עליי כמו לביאה. הקשר בין אמא לבן הוא חזק ויכול לשרוד הכול. הערכים והעקרונות שאמא השרישה בי מאז שהייתי קטן גם עזרו לי להתמודד עם הסיטואציות בשבי".
- הראיון המלא עם עידית ואלון אהל מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
איפור ושיער: אביטל מנחם
בגדים ואביזרים: עידית: חולצה וגי'נס, קסטרו, חגורה, אוסף אישי; אלון: טי־שירט ומכנסיים, אתא | עידית: ז'קט, גופייה וחצאית, משכית, חגורה, אוסף אישי. אלון: חולצה, Pattern, מכנסיים, אתא | עידית: חולצה וחצאית, HAIA, חגורה, אוסף אישי; אלון: ז'קט ומכנסיים, אתא, טי־שירט, משכית
