סיפורה של נטלי ארביב (40), גרושה ואמא לשלושה, תסריטאית, במאית, משוררת וקוסמטיקאית, גרה בצור יצחק:
"הפעם הראשונה שהוא נגע בי הייתה בסביבות גיל 11. הוא היה בן הזוג של אמא שלי, וזה קרה כמה חודשים אחרי שהוא נכנס אלינו הביתה. לא הבנתי מה קורה. הוא שאל אותי: 'התנשקת פעם?', אמר לי 'תוציאי לשון' והתחיל לשאוב אותי. הייתי קפואה, המומה, אבל לא אמרתי לא. נתתי לזה לקרות פעם אחר פעם, וככה זה היה חמש שנים. ידעתי בתוך תוכי שזה אסור, בגלל זה לא סיפרתי לאמא. הוא אמר לי: 'ממילא היא לא תאמין לך וסתם תפרקי לנו את הבית'. מה אני אמורה להגיד על זה? כבר התפרק לי בית אחד.
נולדתי וגדלתי ביפו ד', והמשפחה שלי התפרקה כשהייתי בת עשר. אבא עזב לצפון ותוך שלושה חודשים לאמא כבר היה בן זוג חדש. הכול היה על אוטוסטרדה, עוד לא עיכלנו את הפרידה מאבא וכבר היא הכניסה גבר אחר הביתה. באותו זמן זרמנו איתה, עוד לא ידענו איזה אסון הוא יביא איתו.
הייתי בת בין שני בנים, טום בוי שמשחקת כדורגל בשכונה, ואמא אף פעם לא התייחסה אליי כאל בת. כשבן הזוג שלה עבר אלינו פתאום מישהו התייחס אליי יפה. הוא היה אומר לי, 'את יפה', קונה לי שמלות וסיכות, דברים כאלה שמחברים אותך לנשיות, למרות שעוד לא היה לי ציצי. הערצתי את אמא שלי, ואם בן הזוג שלה, שהיה כריזמטי ושרמנטי, מעריץ אותי, זה עושה לך משהו בתור ילדה, אבל זו הייתה פשוט מלכודת דבש.
"כשבן הזוג של אמא עבר אלינו פתאום מישהו התייחס אליי יפה. הוא היה קונה לי שמלות וסיכות, דברים שמחברים אותך לנשיות"
במשך שנים אף אחד לא שם לב למה שעובר עליי ואף אחד לא הציל אותי. למדתי בתיכון עירוני י"א ויצו צרפת בצפון תל אביב, והמורות יכלו לראות שעובר עליי משהו. שנים חייתי בתוך הסיוט, ראו אותי באי־שקט, מאופרת להחריד, מעשנת סיגריות. במקום לבדוק מאיפה זה בא, רשמו לי הכי בטבעיות הפרעה, לפעמים אפילו השעיה.
בגיל 15 הפסקתי לשתף איתו פעולה, והוא כמובן לא קיבל את זה. יום אחד הוא שתה המון אלכוהול וכשאמרתי לו 'לא', הוא הכה אותי. רצתי יחפה עם חולצה קרועה וראש חבול לתחנת המשטרה. הוא נשפט על זה, הורשע ונשלח למאסר. כשהוא השתחרר אמא שלי כבר עברה הלאה, היה לה בן זוג אחר. כשהתגייסתי לצה"ל הוכרתי כחיילת בודדה.
כשהשתחררתי, גרתי בדירה שכורה בתל אביב ורציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא יכולתי לממן גם שכר דירה וגם לימודים. דפקתי על דלתות הרווחה של עיריית תל אביב והם ממש הצילו אותי וסידרו לי דיור בפרויקט 'דירת מעבר' במימון תורמת בשם אדית רוזנפלד. הפרויקט מיועד לנערות מבתים קשים שיש להן פוטנציאל. הייתה שם עובדת סוציאלית בשם ליעד שקלטה שבתוך כל הצבעוניות שלי מסתתרת ילדה קטנה במצוקה שרוצה לספר לה משהו. היא קילפה אותי כמו בצל, שכבה אחרי שכבה, עד שהגענו לאמת שהדחקתי כל השנים. הגילוי היה קשה, התחלתי לבכות, רעדתי בכל הגוף, ואחרי זה אזרתי אומץ וסיפרתי לאמא שלי. זו הייתה פתיחת הסכר, הרמזור הראשון שעברתי. אמא שלי כמובן שאלה 'למה לא סיפרתי לי?', ואני שאלתי בחזרה 'למה לא ראית?'.
הצעד הבא היה הגשת תלונה במשטרה. הבאתי איתי תצלומים שהוא צילם אותי בבגדים מינימליים ומכתבים שהוא כתב לי עם מילות אהבה ולבבות. בהתחלה הוא הכחיש, היה לנו עימות בבית המשפט ושם הוא נפל על הברכיים, ועם האזיקים בידיים ביקש ממני סליחה. הוא אמר 'סליחה, נטלי, אהבתי אותך, לא יכולתי לעצור את עצמי'. הוא הורשע בגילוי עריות בתוך המשפחה ובבעילת קטינה מתמשכת וריצה 16 שנות מאסר. לפני כמה חודשים הוא נפטר.
אחרי שהשלמתי בגרויות, עזבתי את בית המעבר ולמדתי קולנוע באוניברסיטת אריאל. סרט הגמר שלי, 'מתיר אסורים', עוסק בניצול של נערות ונשים במשפחה וזכה במקום הראשון ובתואר 'חביב הקהל'. בזכותו סיימתי את התואר בהצטיינות. המרצים אמרו שאני קולנוענית עם שפה ברורה ואמיצה.
כחלק מתהליך הריפוי שלי חזרתי בתשובה. השחקן זבולון מושיאשווילי ז"ל (ששי מהסדרה 'שמש'), שיחק בסרט הגמר שלי והכיר לי את בעלי לשעבר, קולנוען חב"דניק. התחברנו דרך דיבורים על קדושה וקולנוע. התחתנתי בהפרדה, שמרתי נידה ושבת והיה לי טוב בעולם החרדי. התפרנסנו מיצירת סרטוני פרסום לעסקים.לוודא שנה אחרי החתונה נולד הבן שלנו, ואחרי עוד שנתיים התגרשנו.
כשהייתי נשואה, חרדית לפי הספר, הקמתי מיזם בשם 'קול באישה שירה' לחרדיות. היינו מתקבצות בגלריה לאמנות במקלט השכונתי ומדברות על שירה. זה לא נמשך כי התכנים פחות התאימו להגדרה ההלכתית, ולי פחות התאים לצנזר אותם.
לצערי אי־אפשר להתפרנס רק מאמנות, וכיום יש לי בבית קליניקה לקוסמטיקה והסרת שיער לצמיתות. אני כבר לא אדוקה כפי שהייתי, אני עדיין שומרת שבת, אבל אני לובשת מכנסיים, עושה הסרת שיער בלייזר גם לגברים, הולכת לחוף מעורב ויוצאת לברים לפעמים. הבן הגדול שלי הולך לבית ספר ממלכתי־דתי ולא חרדי. כשהוא היה בן ארבע הכרתי מישהו, ותוך חודש נכנסתי להיריון עם תאומים. היום הם כמעט בני ארבע ואבא שלהם לא בתמונה.
לפני חודש יצא ספר השירה הראשון שלי, 'ילדה גבוהה לאלוהים' (הוצאת פיוטית, עריכה: שושנה ויג ולורן מילק). השירה היא האור וגם הצל, צד אפל שלא רואים עליי וגם כלי תרפויטי שעזר לי להשתקם מהדברים שעברתי בילדות. קיבלתי מקק"ל מענק תמיכה של עשרת אלפים שקל. יותר משאני שמחה על הכסף, אני גאה שהם קראו והעריכו. אני מקווה שהספר הזה יגיע לכמה שיותר נערות, שידעו שאפשר לצאת גם מהסיוט הכי גדול בתנאי שלא שותקים יותר".
שורה תחתונה: "הבחירה לא להיות קורבן היא ניצחון החיים".
