זה היה אמור להיות עוד יום עבודה שגרתי בגובה 30 אלף רגל אצל ענת שוורץ־פרידמן. כפרסרית (מנהלת שירות בטיסה) ותיקה באל על היא כבר רגילה לראות הכול, אבל יש נוסעים שאי־אפשר להתעלם מהם. קוונטין טרנטינו הוא אחד מהם.
"הוא טס איתי כבר כמה וכמה פעמים", היא מספרת, רגע אחרי שחזרה לביתה ברמת השרון מטיסה שהתארכה מעבר לכל תכנון. "כל הטיסה הוא קורא ספרים, לא ישן ולא רואה סרטים. באחת הפעמים ניגשתי אליו. הסרט שלו 'היו זמנים בהוליווד' מתרחש בלורל קניון, בדיוק באותה תקופה ובאותו אזור שעליהם כתבתי בספר שלי. אמרתי לו שהסרט שלו נתן לי השראה. הוא התחיל לשאול שאלות וממש התלהב".
אבל ההתרגשות הגדולה התרחשה שנה לאחר מכן. טרנטינו שוב על המטוס, וענת, בתפקיד מנהלת השירות, ניגשת לברך את האורחים. "אמרתי לו: 'אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל אני כותבת ספר על ג'וני מיטשל'. הוא מיד אמר: 'בטח!', ושאל איך הכתיבה מתקדמת. עכשיו אני רק מחכה להזדמנות לתת לו עותק".
"לחפש את ג'וני מיטשל" (הוצאת שתים), שיצא לאחרונה, הוא הרבה יותר ממחקר מוזיקלי על אייקון הפולק־רוק. זה רומן בשני קולות שנע בין לוס אנג'לס הסוערת של הסבנטיז לחיים המודרניים, לאקדמיה ולחיפוש הבלתי פוסק אחר אמת, נושא שענת מכירה מקרוב, אולי קרוב מדי.
זרות צורבת
חייה של ענת שוורץ־פרידמן (49), נשואה לאבנר ואמא לשלושה בנים (11, 9, 7), נראים בעצמם כמו תסריט הוליוודי. היא שחקנית שהייתה מועמדת לפרס אופיר ("שישה מיליון רסיסים"), מוזיקאית שכתבה לשירי מימון ("תאהבי קצת את עצמך"), בוגרת בית הספר למשחק של לי שטרסברג בלוס אנג'לס ובעלת תואר שני במשפטים. את 7 באוקטובר היא חוותה בבנגקוק, שם התגוררה המשפחה במשך שלוש השנים האחרונות בשל עבודתו של בעלה, טייס במטוסי מטען. "זו הייתה חוויה קשה להיות רחוקים מהארץ בתקופה כזו", היא אומרת. "הייתה לנו קהילה ישראלית מקסימה, גרנו בפאתי בנגקוק, בשכונה מהממת, ליד בית הספר האמריקאי, שם למדו הילדים, אבל פתאום חווינו תחושת זרות צורבת, הרגשת תלישות שאני מאמינה שחווה כל מי שגר בחו"ל. לא ידעתי אם האנשים החמודים שהזמנתי לארוחת הערב הם בצד שלי. פתאום מופיעים פוסטים של 'פרי פלסטיין' בפייסבוק שלהם, ושאלתי על מי אני יכולה לסמוך ואיפה אני בסיפור הזה".
"היה לי סוכן שטען שהשם ענת שוורץ 'יהודי מדי' לשחקנית ראשית. לאחר שאבא שלי נפטר מיד החזרתי את שוורץ"
התחושה הזאת הכריעה את הכף. למרות הנוחות של תאילנד, בקיץ האחרון ענת ובעלה החליטו לחזור הביתה. "רצינו שהילדים יגדלו עם הערכים שיש פה, למרות שישראל היא מקום מסוכן". אבל לחזרה יש מחיר. בתחילת המלחמה הנוכחית עם איראן נתקעה בטוקיו במשך כשבועיים בשל ביטולי טיסות, בזמן שילדיה היו בבית עם אמה, ובעלה היה בטיסה אחרת בסין. "הילדים לא היו מיומנים באזעקות, פחדתי שזה יבהיל אותם, אבל אמא שלי הייתה איתם והם היו בסדר".
המתח הביטחוני לא הסתיים בבית. כפרסרית, היא מנהלת טיסות תחת אזעקות ונהלים קשוחים. "היו סיפורים על מטוס שעמד לנחות, עשה סיבוב באוויר בגלל אזעקה ורק אז נחת. כיום, כשנוחתים בנתב"ג ורואים את השדה כמעט ריק מאדם, זה עצוב".
מצפן ושמו ג'וני
הרומן שלה עם ג'וני מיטשל התחיל הרבה לפני המלחמות והטיסות, עוד כשהייתה נערה בת 15 ברחובות, כשכולם סביבה שמעו "מטאליקה" ו"רד הוט צ'ילי פפרס". "אמא של חברה אמריקאית שלי עשתה סדר בעליית הגג והוציאה קופסת תקליטים", היא מתארת. "ראיתי תקליט שנקרא Blue של ג'וני מיטשל. לא ידעתי מי זו בכלל, אבל אמרתי לעצמי: 'זה בטח תקליט מדהים'".
הגילוי הזה שינה את חייה. "חזרתי הביתה, שמתי אותו בפטיפון ואמרתי 'וואו'. גדלתי באייטיז על הפופ של רשת ג' וערוץ 1, לא הייתה פתיחות לדברים מיוחדים, אבל בזכות ג'וני גיליתי את עצמי. למדתי לנגן על גיטרה, למדתי אנגלית מהמילים שלה. היא הייתה המצפן שכיוון לי את הדרך".
מיטשל, זמרת קנדית־אמריקאית, נחשבת לאחת ממוזיקאיות הפולק הגדולות של דורה. היו אף מי שהגדירו אותה כיוצרת הכי חשובה ומשפיעה במוזיקה של המאה ה־20. הכתיבה שלה הייתה אישית, נאיבית, פוליטית, חשופה ונוגעת, והחיים האישיים שלה מלאי תהפוכות. ענת, שבעצמה היא זמרת ששרה את השירים שהיא כותבת ומלחינה, סינגר־סונגרייטרית, ביצעה תחקיר מקיף על מיטשל בספרה. "ג'וני שנאה את תעשיית המוזיקה", היא אומרת. "היא הרגישה שכל הזמן לוקחים לה את הקול, מקטינים אותה כי היא אישה. בזמן אמת צחקו עליה, אמרו לה, 'תשאירי משהו לעצמך, את לא צריכה להתוודות בפני כולם', אבל היא העזה להגיד בדיוק את מה שהיא מרגישה. לפניה נשים היו רק מבצעות שירים שגברים כתבו להן מנקודת מבט פתיינית. ג'וני שינתה הכול. התקליט החושפני שלה היה פורץ דרך ונתן השראה למוזיקאים ולמוזיקאיות שבאו אחריה. רק לאחרונה הוא הגיע למקום ה־30 ברשימת מאה האלבומים הטובים של כל הזמנים במגזין 'רולינג סטון'".
משתיקים אותי
בגיל 21, אחרי שירות בלהקה צבאית, טסה ענת להגשים את חלומה, ללמוד בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בלוס אנג'לס. כדי לממן את חלומה מילצרה ושרה בחתונות וגם במועדונים עם הגיטרה שלה. היא הייתה שותפה לכתיבת התסריט לסרט הישראלי "שישה מיליון רסיסים" על בת לניצולי שואה שחייה מתנהלים בצל זיכרונות המלחמה של אמה. בנוסף, גילמה את התפקיד הראשי, שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר, וגם שרה את שיר הנושא.
מי שיבדוק את הקרדיטים של הסרט מאותה תקופה ימצא אותה תחת השם "ענת לירי". "היה לי סוכן שטען שהשם ענת שוורץ 'יהודי מדי' לשחקנית ראשית", היא אומרת. "לאחר שאבא שלי נפטר מיד החזרתי את השם המקורי".
"אחרי 7 באוקטובר הרגשתי תלישות בתאילנד. לא ידעתי אם האנשים החמודים שהזמנתי לארוחת הערב הם בצד שלי. פתאום מופיעים פוסטים של 'פרי פלסטיין' בפייסבוק שלהם, ושאלתי על מי אני יכולה לסמוך ואיפה אני בסיפור הזה"
לפני כשנתיים גולשים רבים התבלבלו בינה ובין ענת שוורץ אחרת, עיתונאית שפרסמה ב"ניו יורק טיימס" תחקיר מקיף על הפגיעות המיניות שביצעו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר ואחר כך עשתה לייק לציוץ שקרא "להפר כל נורמה בדרך לניצחון". "אנשים חיפשו בטיקטוק את השם שלה ואני עליתי. אם מסתכלים על התמונות שלה, אנחנו די דומות. התחלתי לקבל תגובות נאצה, גם על סרטונים ישנים שיש לי בחשבון, על הילדים והמשפחה. הייתי בהלם, לא הבנתי את השנאה שהופנתה כלפיי. עד שמישהי כתבה לי שהתכוונו בכלל לעיתונאית ולא אליי. לא יכולתי לדמיין מה היא עוברת, כתבתי לה בפייסבוק 'לבי עלייך'. אף אדם לא יכול להתמודד עם התגובות האלה".
בגיל 24 החלום האמריקאי הגיע לסיומו, כשאביה חלה והיא חזרה לשהות לצידו ולסעוד אותו, עד שנפטר. "לפני שהוא נפטר הבטחתי לו שאלך ללמוד באוניברסיטה, והייתי חייבת לקיים", היא מספרת. "למדתי לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וגם לתואר שני במשפטים". את המשחק זנחה. "לא רציתי להיות שם יותר, הרגשתי שזה עולם קשה לנפש. אודישן אחד שבר אותי. זה כבר היה אחרי שחזרתי לארץ. נבחנתי לתפקיד בסדרה והרגשתי שהוא נכתב בשבילי. המלהקת אמרה לי, 'כמה חיפשתי אותך', ובסוף לקחו מישהי מפורסמת לתפקיד. לקחתי את זה קשה כל כך. התקשרתי לסוכן שלי ואמרתי, 'די, אני לא רוצה יותר'. הוא ניסה לשכנע אותי אבל אמרתי 'לא', הפסקתי לשחק".
היא התמקדה במוזיקה, השתתפה ב"כוכב נולד 4", וקיבלה את הכינוי "ענת הדיילת". "באודישנים צביקה הדר, שהיה המנחה, התלהב מזה שאני דיילת וביקש ממני לשיר את הוראות הבטיחות, אלתרתי במקום. עברתי את האודישן אבל לא נכנסתי לנבחרות". היא כתבה שירים עבור זמרות אבל גם תעשיית המוזיקה הפנתה לה עורף. "עבדתי על תקליט בסגנון פולק־רוק, כשאמרו לי, 'למה את שרה באנגלית? תשירי בעברית'. היו כאלה שטענו שהחומרים שלי מאוד אמריקאיים והציעו לי לנסוע לנאשוויל". במקרה אחר חתמה בחברת תקליטים על עבודה ככותבת שירים, וכשרצתה לכתוב לעצמה, אמרו לה: "עדיף לך לכתוב לאחרות". "זה סירס אותי", היא מודה, "הרגשתי שמשתיקים אותי".
האכזבה מהמשחק ומתעשיית המוזיקה הובילה אותה למצוא נחמה באל על. "אחרי שאבא שלי נפטר, אל על הייתה הסיבה לקום בבוקר, היא אומרת. "העבודה מאפשרת לי להיות בסביבה של אנשים וגם משאירה מקום ליצירתיות ולעיסוק במוזיקה ובכתיבה".
הספר, שהתחיל להיכתב בקורונה ולוטש בסדנאות של אשכול נבו ואורית גידלי, נהפך למפלט שלה בתקופת המלחמה. "אחרי 7 באוקטובר לא יכולתי לגעת בו. אמרתי לעצמי: 'את מי מעניינת לוס אנג'לס בשנות ה־70?'. היה לי קשה מאוד, אבל בזכות העורכת שלי חזרתי לעבוד. זו הייתה נחמה ובריחה ממציאות קשה. הכתיבה היא כמו הישאבות למקום אחר".
בהתחלה גיבורות הסיפור שלה היו אמריקאיות. "אשכול נבו אמר לי: 'אם הגיבורות אמריקאיות והספר מתרחש בארצות־הברית, למה לכתוב בעברית?'. הלכתי עם המחשבה הזו עד לניו יורק, שם הוזמנתי לארוחה עם אמנים. כשסיפרתי להם על הספר, כל מה שעניין אותם לדעת היה איך ילדה ישראלית התחברה למוזיקה הזו. ברגע שהבנתי שזו השאלה, הפכתי את אחת הגיבורות של הספר לישראלית וזה נתן לי המון עומק. ככה הכנסתי לספר שאלות של זרוּת ושל זהות. עשה לי טוב שהפכתי אותה לישראלית".
בחירות אמיצות
בלי ספוילרים, הגיבורות של ספרה ממציאות את עצמן מחדש. "גם אם עברתי הרבה תחנות בדרך, אני אותו בן אדם", היא אומרת. "השיר שכתבתי לשירי מימון, 'תאהבי קצת את עצמך', מדבר על נשים שבוחרות בחירות אמיצות כשהן מבינות שהן אוהבות את עצמן. בגלל זה קראתי לספר 'לחפש את ג'וני מיטשל', כי ג'וני היא האמת. יש ביטוי כזה באנגלית: 'ג'וני מיטשל לעולם לא משקרת'. וזה מה שחיפשתי, את האמת".
הגיבורות שלה משלמות מחיר על הבחירות שלהן. "כשאת צעירה, את מוכנה לשלם מחירים כי את רואה רק את התוצאה. כשמתבגרים, מבינים שלא תמיד מוכנים ללכת עד שם. אבל כל עוד אני באלמנט של היצירה, אני מוצאת את החופש שלי", היא אומרת.
כיום, כשהספר מככב ברשימות רבי־המכר של "עברית", ענת סוגרת מעגל. היא משלבת בין עולמות הטיסה לכתיבה, ומחכה לרגע שבו תעניק לטרנטינו את הספר. ומה לגבי המוזיקה? היא עדיין שם, עוטפת הכול. "כתבתי והלחנתי שיר לספר שנקרא 'סייל אוויי'. השיר הזה הוא כמו דמות בסיפור. בדרך כלל אני כותבת מהר, אבל דווקא עליו עבדתי שוב ושוב. הוא הכי שנות ה־70 שיש".
