רבקה לוביץ. "היו דיונים שבהם רציתי לשכב על הרצפה ולצעוק"

טוענת רבנית: "אני די בטוחה שהיום הייתי מתחתנת בנישואים דתיים מחוץ לרבנות"

רבקה לוביץ, טוענת רבנית בכירה וממובילות המאבק למען עגונות וממזרים בישראל, אגרה את הזעם אודות הדרה נשית במשך 11 שנים ויצקה אותו אל תוך ספרה "לילה בבית הדין": "הרגשתי שאני מקיאה את כל פסקי הדין הנוראיים שנתקלתי בהם"

פורסם: 28.10.21, 08:04
כיצד הייתן מרגישות אם הייתן עובדות בתחום רגשי־תובעני, מקשיבות לעוד ועוד סיפורים קשים של נשים, מנסות בכל כוחכן לעזור להן אך ידיכן היו כבולות?
כך חשה רבקה לוביץ - טוענת רבנית בכירה, קול דומיננטי בפמיניזם הדתי וממובילות המאבק למען עגונות וממזרים בישראל - כשהתיישבה לכתוב את הספר "לילה בבית הדין" (הוצאת פרדס). "11 שנים הייתי טוענת רבנית, אורחת קבועה בבתי הדין הרבניים. הנשים שייצגתי יושבות בתוכי. הן ממשיכות בחייהן, אבל הסיפור שלהן הולך איתי. אני יכולה להיזכר פתאום במקרה קשה ולבכות. רציתי לספר את הסיפור שלי, לפרק את החוויה שלי כטוענת רבנית ולהבין איך היהדות שלי גרמה לכל כך הרבה טרגדיות לקרות".
גיבורת הספר היא חני, טוענת רבנית בת דמותה של לוביץ, לבושה בצניעות, חובשת כיסוי ראש מעל שיער קצוץ ומתייחסת לדיינים ביראת כבוד. בהתחלת הספר היא מקיאה את נשמתה בשירותי בית הדין ומתעלפת. היא מתעוררת כשהערב כבר ירד, בית הדין ננעל והיא מוצאת את עצמה לבד. מפה מתחיל מסע פנטסטי המערבב מציאות ודמיון. לאורך כל הלילה חני מהלכת במסדרונות החשוכים, נכנסת לאולמות הדיונים ונתקלת בדמויות שאיתן יש לה חשבון פתוח: אב בית הדין, הדיינים בתיקי הגירושים והנשים שניסתה בכל מאודה לעזור להן, לשחרר אותן מכבלי נישואים אומללים - ונכשלה. בחסות הלילה, הדמדומים והמצב ההכרתי המשתנה, חני מטיחה בדיינים מילים קשות. בשיאה של אחת הסצנות, היא מתפרצת ומכה את אב בית הדין.
מאיפה נולד הרעיון המצמרר להיתקע ללילה בבית הדין?
"זה הגיע מפנטזיה שלי, מה היה קורה אם הייתי נתקעת בבית הדין ללילה? האם הייתי יכולה לגרד את פני השטח ולמצוא שם דברים אחרים? לגלות מקום נשי יותר בתוך העולם הגברי הזה? לבטא את האמירה שלי? אם תשאלי את דייני בית הדין, הם יגידו לך שהם פועלים בשם האל. אני מתקשה לקבל את זה. אני מרגישה שזה לא מה שאלוהים רוצה. יש לי מה לומר בעניין, אבל מאחר שלא נותנים לי לדבר באור יום, בלילה, לבד, הדמות מאפשרת לי להתבטא".
"אחת הנשים הראשונות שייצגתי: בעלה ברח לחו"ל ולא נתן לה גט. הוא התחתן עם מוסלמית ונולד לו עוד ילד. היא לא רצתה ללדת ילד שייחשב ממזר ונשארה בלי ילדים. בעולם מתוקן הדיין היה מכה בפטיש ומודיע שהם גרושים. נשים תלויות ברצונו של הבעל וזה מעוות"
ההקאה בשירותי בית הדין מסמלת את תחושת הקבס שיש לטוענת הרבנית כלפי המקום?
"לחלוטין. כשכתבתי את זה הרגשתי שאני מקיאה את כל פסקי הדין הנוראיים שנתקלתי בהם. הדיינים קובעים משהו והגוף והנפש מתנגדים. הרבה אנשים שקראו טיוטות לספר אמרו לי לגנוז את סצנת ההקאה. גם בן זוגי אמר שלא נוח לו עם זה ושזה ירחיק אנשים. אבל הרגשתי שאם הקוראים לא יכולים לעבור את המשוכה הזו, הם לא יכולים לקרוא את הספר. אם הם לא מוכנים להיות ברגע הקשה שבו הדמות מתנגדת למה שמתרחש בבתי הדין הרבניים, שלא ייכנסו לעלילה. לא בטוח שכתבתי את הספר הזה כספרות נטו. זו הייתה עוד דרך להגיע לאנשים שלא קוראים את המאמרים או הטורים שלי (ללוביץ היה טור קבוע ב־ynet, ת"ב), שיידעו איך מתנהל המוסד הגברי הפטריארכלי הזה".
איזה תיק את זוכרת במיוחד?
"אחת הנשים הראשונות שייצגתי: בעלה ברח לחו"ל ולא נתן לה גט. כשהם התחתנו, היא גידלה את הילדים שלו מנישואים קודמים ולא הספיקה להרות בעצמה. הוא נסע לחו"ל, התחתן עם מוסלמית ונולד לו עוד ילד. השנים עוברות והיא לכודה בנישואים שנגמרו מזמן. יום אחד היא התקשרה אליי בוכה: המחזור שלה כבר לא סדיר והזמן שלה להרות אוזל. הפכתי את העולם ולא הצלחתי לשחרר אותה. היא לא רצתה ללדת ילד שייחשב ממזר ונשארה בלי ילדים. בעולם מתוקן הדיין היה מכה בפטיש ומודיע שהם גרושים. נשים תלויות ברצונו של הבעל וזה מעוות".
חרב הממזרוּת מרתיעה גם נשים חילוניות?
"הציבור בישראל, אולי חוץ ממיעוט בתל־אביב, מפחד מהמילה 'ממזר'. העונש הכי קשה לאישה הוא לקבוע שהילד שלה ממזר, זה אות קין".


4 צפייה בגלריה
"היו דיונים שבהם רציתי לשכב על הרצפה ולצעוק"
"היו דיונים שבהם רציתי לשכב על הרצפה ולצעוק"
"רק כשהגעתי לעבודה בשטח הבנתי את עומק הבעיה"
(צילום: גיל נחושתן)


כלי לסחיטה

לוביץ מספרת שכשזוג נמצא בהליכי גירושים או שהתגרש ותוך פחות משנה נולד לאם תינוק ממערכת היחסים החדשה, על פי חוק, הילד יירשם כבנו של הגרוש כדי לחסוך ממנו את התואר "ממזר". "המשמעות של זה נוראית", אומרת לוביץ, "זה ילד שגדל אצל אביו הביולוגי, אבל רשום על שם הבעל הקודם של אמו. משפחות חיות את הגיהינום הזה. יש גברים שלא מוכנים שילד שאינו שלהם יירשם על שמם, ואז התינוק הופך לממזר. לפעמים זה הופך כלי לסחיטה. הייתה לי לקוחה שביקשה מהגרוש להגדיל את המזונות על הילד המשותף. כדי לנקום בה, הוא הגיש בקשה לבית המשפט לתת לו הסדרי ראייה על הילד הקטן של גרושתו, שנולד ממערכת היחסים החדשה שלה".
פתאום המכות שהדמות שלך נותנת לאב בית הדין נצבעות באור חדש.
"היו דיונים שבהם רציתי לשכב על הרצפה ולצעוק, לעשות משהו מטורף. כשכתבתי את הספר, זה חלק שעלה בי, התפרץ מבפנים. איך אפשר לא להתפוצץ מזה שהעיקרון הכי חשוב הוא שהגט יהיה 'כשר', כלומר, שיינתן מרצונו החופשי של הבעל. כל הזמן עסוקים ברצון של הבעל ובאיך לשמח אותו. זה אומר לאפשר לגבר לבקש כסף או רכוש מהאישה ולדחוק בה לתת לו את מה שהוא מבקש גם אחרי הסכם חתום בבית משפט אזרחי. מזכיר בית הדין אמר לי פעם: 'זה עושה את הגט טוב יותר'".

תתרחק ממנה

לוביץ (60) נשואה לרב רונן לוביץ, רב היישוב ניר־עציון בחוף הכרמל, שבו הם מתגוררים. יש להם שלושה ילדים ושבעה נכדים. "אני לא קוראת לרונן 'בעלי' אלא 'אישי' או 'האיש שלי'. הכרנו בשידוך בגיל 21 והתחתנו בגיל 22. כבר בפגישה הראשונה סיפרתי לו שאני עוסקת במעמד האישה ביהדות ורוצה בית שוויוני. לפניו יצאתי עם מישהו שביטל את השידוך בגלל האמירות שלי. אחרי כמה דייטים אותו אחד הלך להתייעץ עם רב שאמר לו 'תתרחק ממנה'".
לוביץ נולדה למשפחה דתית בארצות־הברית. תחילה התגוררו בפילדלפיה ואז עברו לניו־יורק. בגיל תשע עלתה לארץ, לפתח־תקווה. אביה, פרופ' ישעיהו (צ'רלס) ליבמן, היה חתן פרס ישראל למדעי המדינה. "אבי עסק בזהות יהודית וגדלתי על זה. עברתי את אבני הדרך הקלאסיות של הציונות הדתית, לימודים באולפנה ושירות לאומי. נרשמתי ללימודי תנ"ך ותושב"ע במכללה דתית, כי אוניברסיטה הייתה שיקוץ בשבילי. הייתי נורא דוסית. הלכתי עם גרביים ושרוולי שלושת רבעי והתפללתי שלוש פעמים ביום".

"כיתה ד': אני יושבת עם אבי בעזרת גברים, ומתפללים מעירים לי שאני צריכה לעבור לעזרת נשים. התחושה הייתה מעליבה"

מתי חלה התפנית?
"מגיל צעיר הייתי פמיניסטית. יש לי זיכרון מכיתה ד': אני יושבת עם אבא שלי בעזרת גברים, ומתפללים מעירים לי שאני כבר צריכה לעבור לעזרת נשים. כשהגעתי לעזרת הנשים, היה שם ריק. החדר היה חשוך וחם. התחושה הזו שאני מודרת הייתה מעליבה. גם במכללה הכירו אותי כמי ששואלת שאלות ומתעצבנת. חשבו שמשהו לא בסדר איתי. שאלו אותי למה אני רוצה להיות כמו הגברים". העשייה הפמיניסטית הגיעה שנים אחר כך: "עבדתי כמורה ליהדות ואנגלית בבית ספר יסודי. ב־2001 טסתי עם בן זוגי שהתמנה לרב קהילה בדרום אפריקה. שם נחשפתי למהפכה של הפמיניזם הדתי. קהילות אנגלוסכסיות כבר היו עמוק בנושא כשבישראל עוד היו הרחק מאחור. בשנים האחרונות נעשתה קפיצה משמעותית גם בישראל, ועדיין אני נחשבת לקול קיצוני.
"כשחזרנו לארץ השלמתי תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית והתחלתי לכתוב מדרשים פמיניסטיים. הבת שלי, שהייתה ביסודי, הגיעה יום אחד ושאלה אותי 'למה השם שונא בנות?'. הייתי בהלם. היא הסבירה: עובדה שבנים לא צריכים להגיד 'שעשני כרצונו'. זה זעזע אותי. אמרתי לרונן שאני פעילה ומרצה, אבל לא עשיתי כלום אם הבת שלי גדלה בתחושה שהיא שווה פחות בעולם הדתי. מאז התחלתי להשתתף בטקסים הדתיים בבית, למשל, לברך על החלה בארוחת ערב שבת".
4 צפייה בגלריה
"לילה בבית הדין"
"לילה בבית הדין"
"לילה בבית הדין"
(צילום: גיל נחושתן)

ואז הלכת ללמוד להיות טוענת רבנית.
"חשבתי שיהיה נחמד לשלב בין הפמיניזם הדתי שלי לקריירה. רק כשהגעתי לעבודה בשטח הבנתי את עומק הבעיה. העובדה שיש טוענות רבניות בדיונים בבית הדין לא משנה דבר. את לא יכולה להביא טיעונים מרחיקי לכת, אין לך זכות ציוץ, כי מבחינתם הם ההלכה. עד כדי כך היומרה גדולה. את צריכה להתמזג לכללי העולם הפטריארכלי, לשחק במגרש שלהם".
"העובדה שיש טוענות רבניות בדיונים בבית הדין לא משנה דבר. את לא יכולה להביא טיעונים מרחיקי לכת, אין לך זכות ציוץ, כי מבחינתם הם ההלכה"
מייאש. מה עושים?
"בסוף עזבתי, אבל אני עדיין פעילה. הקמתי את פורום 'דמעת העשוקים' ויש לי פודקאסט בשם 'מבקרות ברבנות' עם עו"ד ניצן כספי שילוני. אנחנו מציפות את הנושאים האלה וגם מחפשות פתרונות הלכתיים. אני טוענת שנישואים כדת משה וישראל, שהם נישואי קניין, לא תופסים היום. המשמעות של הטקס הדתי היא שהגבר מנכס לעצמו את המיניות של האישה. זה כמו שאני אגיד שקניתי עבד. ישלחו אותי לפסיכיאטר או לכלא. זה הרי לא יעלה על הדעת וגם אסור חוקית. היום, אחרי כל מה שאני כבר יודעת, אני די בטוחה שהייתי מתחתנת בנישואים דתיים, אך מחוץ לרבנות".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.