זה היה עוד יום שגרתי באגף 10 בכלא הפלילי צלמון לפני כשנה, כשצלצל הטלפון במשרדה של ריקי אברהם (42), מנהלת האגף. על הקו: מפקד צלמון דאז, תת־גונדר יובל ארליך. הוא הודיע לה שהסתיימו עבודות בניית האגף החדש של הכלא, האגף השמור, שבו יושבים האסירים הכבדים ביותר, והיא נבחרה לנהל אותו. אברהם לקחה אוויר ושאלה: ״למה דווקא אני״.
רגע, לא רצית לקחת את התפקיד?
"כשמפקד כמו יובל קורא לי לדגל, אני מתייצבת. יש אנשים שלא רוצים להתעסק במורכבות, שנוח להם בפינה השקטה שלהם ולא בא להם לעבור לאתגר חדש. אני לא כזו. הכרתי את המורכבות ועם זאת החלטתי שאני רצה על האתגר. יובל הסביר לי שלאגף השמור צריך אדם עם אישיות קצת אחרת, שיכול להחזיק אסירים לא פשוטים, בלשון המעטה, עם גישה קצת אימהית, ולכן בחר אישה ולא גבר. הסכמתי".
פחדת?
"כן, היו חששות, ברור. היו סוהרים – או בשמם החדש, לוחמי כליאה - שקיבלו איומים על חייהם. יש לי משפחה ויש לי ילדים, מספיקה מילה לא במקום ואת עלולה להיות בסכנה כלשהי, שפתאום ייזרק לך רימון על הבית או שיחכו לאחד הילדים שלך ביציאה מבית הספר. לא ידעתי אילו אסירים אני אקבל. ידעתי רק שמדובר, בין היתר, בראשי משפחות פשע, אסירים בעייתיים שלא יכולים להשתלב במקומות אחרים, אסירים תוקפניים או כאלה שיש סכנה לשלומם. מי שמחליט מי יהיה באגף השמור הם גורמי הביטחון. אני לא יכולה להגיד, ׳משה יהיה אצלי באגף׳. זה לא עובד ככה. אבל אני עושה את המשימה הזו מתוך שליחות״.
לזהות מי יחזור לכלא
אנשים שמכירים את רס״ב ריקי אברהם לא מופתעים מהשיבוץ בתפקיד מנהלת אגף שמור, שאותו ממלאת רק עוד אישה אחת בארץ (בכלא איילון). ״חברים שלי מהעבר יגידו לך שתמיד הייתי קשוחה״, היא צוחקת. ״כשאני מגיעה לאירועים משפחתיים הגיסים שלי קוראים, ׳הרס״רית הגיעה׳. איך נאמר את זה? לא שיחקתי בברביות. רקדתי בנעוריי, אבל הייתי בעיקר טום בוי. את הצד הרך שלי אני פוגשת כשאני נוסעת לחו״ל ועושה מסעות קניות עם חברות. בלבוש אני נשית לחלוטין״.
אברהם היא אחת ממשתתפות הסדרה הדוקומנטרית ״צלמון״ של הבמאית טל ברדה והמפיק צפריר קוחונובסקי (כאן 11 וכאן BOX, החל מ־16 בפברואר). בצלמון יש יותר מ־700 כלואים, והסדרה, שצולמה ממאי 2023 עד אוגוסט 2024, עוקבת אחר היומיום בחייהם ובחיי הסוהרים – השגרה שמופרת לעתים, המשברים והרגעים הטובים. הפרק השני מבין ארבעת פרקי הסדרה נפתח בכך שאסיר בועט באברהם, וכשנקשר בידיו וברגליו הוא צורח ומקלל אותה בגסות. בהמשך היא עושה את טבילת האש בימיה הראשונים בתפקיד ודורשת בשלומם של האסירים, בין היתר של רוצח משפחת אושרנקו מראשון לציון, שנשפט לכמה מאסרי עולם, והיא פונה אליו בטון ענייני וחם בו־זמנית.
איך את מתקשרת בקור רוח עם אסירים שנשפטו על רצח?
"תראי, זאת דילמה. קורה שאני עומדת מול אסיר שמעורר בי בחילה ואני לא חייבת להיות נחמדה, אני צריכה להיות ממלכתית וקורקטית. ולא תמיד אני נחמדה, תלוי מי עומד מולי. לפעמים יש אסיר חלקלק בלשונו או אימפולסיבי, ואני חייבת להיות חדה יותר ממנו. אני תמיד אהיה צעד אחד לפניו".
"היום אירוע כמו פרשת הסרסור בסוהרות’ לא היה קורה. המסקנות הוסקו"
לפי הסטטיסטיקה, 40% מהאסירים בישראל יחזרו לכלא.
"לא כולם חוזרים. אני יודעת לזהות את מי אפגוש שוב – אסיר שההתנהגות שלו קבועה ושיטתית, שהדפוסים שלו לא משתנים".
איך אפשר להחזיר אסיר למוטב?
"אני לא יכולה להחזיר אותו במאה אחוז למוטב. אנסה לעשות הכול כדי שלא יחזור לכלא. אני מזהה את נקודות החולשה של האסיר ויודעת לקרב אותו אליי ולשתף פעולה עם עובדת סוציאלית כדי שיבין למה הוא כאן. אסירים ותיקים יכולים להגיד, 'מה את יכולה לחדש לי?'. עם אסיר שזה הכלא הראשון שלו יש לי עוד יכולת השפעה, ויש אסירים שכן פתוחים לשיח. לי אישית הכי קשה לראות בכלא קטינים. היה נער שקוראים לו כמו לבן שלי. שאלתי אותו, ׳למה אתה כאן?׳, והוא ענה, ׳אני בכלל לא קשור לסיטואציה׳, וידעתי בוודאות שהוא לא קשור. יש לי תחושת בטן בדברים האלה. ניהלתי איתו שיחה כאילו זה הבן שלי. ילד טוב, הזעזוע שקיבל מלהיות פעם ראשונה בתוך תא גרם לי להבין שהוא לא יחזור לכלא".
משפחה לוחמת
היא גדלה בצפון הארץ, בכורה מבין שלושה ילדים (ועוד שניים מנישואים קודמים של אביה) של אח מוסמך וקוסמטיקאית. גם כיום היא מתגוררת בצפון, נשואה ואם לשלושה (18, 17, 13). את בעלה, איש כוחות הביטחון, הכירה במועדון שבועיים לפני שהתגייסה כלוחמת למג״ב, ומאז הם יחד – כל אחד והמדים שלו. כשהשתחררה בשנת 2002 רצתה להמשיך לשרת וחתמה קבע במג"ב.
איך השפיע השירות הצבאי על מי שאת היום?
״שירתי בקו התפר בתקופה מתוחה מאוד. בפלוגה שלי חווינו לא מעט אבֵדות, כולל הפציעה הקשה של חני אברמוב, שנפגעה בהיתקלות עם מחבלים. אחר כך התראיינו ביחד למגזין 'אל' הצרפתי. אגב, גם הבת שלי מסיימת עכשיו הכשרה של לוחמות מג״ב".
אבל את לא נשארת במג"ב. למה?
"בוקר אחד התעוררנו לפעילות בגזרת אבו דיס. היה קר מאוד, חודש דצמבר, והייתי עם אפוד קרמי וקסדה. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, הייתי נשואה טרייה, התקשרתי לבעלי ואמרתי, ׳אני מתפטרת, אני לא מסוגלת להישאר פה׳. הוא ענה: ׳אמרתי לך שלא יהיה פשוט לעבוד שם׳. ביקשתי לעבור ממחוז ירושלים למחוז צפון, שם גרנו, או שאתפטר. התשובה הייתה שלילית, ואני סיימתי את השירות שלי. הסכנה לא הפחידה אותי. היא לא הייתה אישיו. התגייסתי עם רעל בעיניים ונשארתי עם רעל בעיניים. המרחק מהבית שבר אותי. רציתי לבנות משפחה, ולשרת כל כך רחוק לא התאים לי".
״אנשים לא מבינים כמה זה קשה להיות מפונה. קניתי גזייה, כירה, סירים ומחבתות. הייתי צריכה להיות יצירתית כי הילדים לא רצו את האוכל של המלון"
אתם משפחה קרבית.
"(צוחקת) כן. משפחה לוחמת. לא משעמם אצלנו. גם האחים של בעלי בכוחות הביטחון. זה לא פשוט ואנחנו עושים המון ויתורים. כרגע אני בקורס של חודשיים באזור הדרום, מנותקת, והוא, עם התפקיד שלו, צריך להשתלט על הבית כי אני לא זמינה. הילדים שלי מגיל עשר עושים הכול, מחונכים לעצמאות, מכינים לעצמם לאכול. הבנות שלי שוטפות את הבית ומחליפות מצעים. כולם צריכים לעזור״.
אחרי שעזבה את מג"ב התחילה לעבוד בכלא מגידו כסוהרת חיפושים, זו שאחראית על המשפחות שמגיעות לבקר את האסירים. ״לא אשקר, פחדתי פחד מוות״, היא מודה. ״במג״ב הייתי רגילה להילחם במחבלים. להיות פתאום בבית סוהר איתם נראה לי קצת קשוח כי בשב״ס אתה לא חמוש בתוך בית הסוהר, האמצעים הם אחרים״.
אחרי שלוש שנים עברה לבית סוהר ״כרמל״, וגם שם הייתה אחראית על ביקורי האסירים. ״היה רגע שבו ידעתי שאני נמצאת במקום הנכון", היא מספרת. "הביקורים היו, לרוב, מאחורי מחיצה. אבא של אסיר הגיע לבקר אותו על כיסא גלגלים, מחובר לכל מיני צינורות. האסיר פנה אליי: ׳אני יודע שלא ביקשתי ביקור פתוח, אבל את מסכימה שאחבק את אבא שלי? אני לא יודע כמה זמן הוא עוד יחיה׳. זה צבט לי בלב. התייעצתי עם קצין האג״ם וקיבלתי החלטה לתת לו דקה לחבק את אבא שלו. פתחתי את הדלת המקשרת בין האסיר לאביו. הוא השתטח על הרצפה ונישק לאבא שלו את כפות הרגליים. עמדתי בצד וירדו לי דמעות. הרגשתי שאני את שלי עשיתי. למחרת האבא נפטר, והאסיר ביקש שיקראו לי ואמר, ׳לעולם לא אשכח אותך׳".
בתפקידך הקודם בצלמון כמנהלת אגף 10, האסירים קראו לך ׳אמא׳.
"הרגש האימהי שלי משחק פה תפקיד, אבל הגבולות ברורים, כמו שאני מציבה לילדים שלי. הכול תלוי התנהגות. המקל והגזר, ככה זה עובד".
יש אסיר שהפתיע אותך לטובה?
"כשאת אומרת 'ראש ארגון פשע' את מדמיינת דמות מלחיצה. היו אצלי כמה ראשי ארגונים מפורסמים. פעם השותף של אחד מהם לתא התנהג ממש לא יפה כלפיי, הוא לא הכיר אותי, זה היה היום הראשון שלו בכלא. ראש הארגון קרא לי לתא, אמר לי שהוא מתנצל בשמו, ו'אל תדאגי, אני כאן ואדאג שזה לא יקרה שוב'. היה בינינו המון כבוד״.
כאשר נכנס לתפקידו נציב שב״ס החדש לתפקיד, רב גונדר קובי יעקובי, הוא הביא אג׳נדה חדשה. יעקובי, מקורבו של איתמר בן גביר, שהתפטר לאחרונה מתפקיד השר לביטחון פנים, נחשב למי ששאף להחזיר את הכוח לסוהרים. "היום קל לי יותר כאישה בארגון גברי", היא אומרת. "כשאני נכנסת לתא שנדקרו בו אסירים, אני יודעת שאקבל גיבוי מלא, כי עניין המשילות חשוב לנציב.
"אסיר שפגש את אבא שלו מאחורי מחיצה אמר: ׳את מסכימה שאחבק אותו? אני לא יודע כמה זמן הוא יחיה׳. אישרנו לו, ולמחרת האבא נפטר"
"אתן לך עוד דוגמה: פעם באגף השמור ובאגפי ההפרדה, לכל האסירים היה רמקול של JBL. באגף השמור של צלמון, מיום שפתחתי את האגף, אין רמקולים כאלה כי זה אסור על פי הפקודה. אלה הנהלים של שב״ס. לאורך שנים היו נהלים שהתכופפו, ומה שפעם היה ׳מכופף׳, היום לא קיים. אנחנו עובדים רק לפי הנהלים. היה אסיר שברשותו היה רמקול של JBL והוא התבקש להפקיד אותו. הוא הגיש עתירה וזכה בה, כי כולנו בדרך טעינו".
מה זאת אומרת?
"השופט אמר, 'תנו לו את הרמקול, אלא אם שב״ס יוציאו החלטה כתובה שבכל הארגון לא יהיו רמקולים של JBL, שיוצרים הבדלי מעמדות בין מי שיכול להרשות לעצמו ובין מי שיש לו טרנזיסטור מעפן'. הנציב וראש אג״ם הוציאו מסמך, כדי שלא יהיו מעמדות בין האסירים. לקחו לכל האסירים את הרמקולים האלה. הרעיון הוא שאנחנו מחליטים, לא האסירים מחליטים עלינו".
״צלמון" הוא כלא פלילי. לא נתקלת בנוח׳בות, אני מניחה.
"קיבלתי שלושה אסירים ביטחוניים שלא היו קשורים לאירועי 7 באוקטובר, אבל זה היינו הך. פה המשילות באה לידי ביטוי. אני מכירה את ההתנהלות עם האסירים הביטחוניים פעם מול היום, אני יכולה לומר שאנחנו מתנהלים היום כמו שצריך להתנהל מולם. עם מינימום תנאים, מינימום שיח, יחס קונקרטי לעומת כפפות המשי של פעם".
הסוהרות מפרשת "הסרסור בסוהרות" שהיו קורבן לפגיעה מינית בכלא גלבוע עתרו לאחרונה לבג"צ נגד שחרור מחמוד עטאללה לביתו בשכם, והתביעה נדחתה.
"לא הכרתי אותן, אבל זה אירוע נוראי. היום דבר כזה לא היה קורה בשב״ס כי המעטפת אחרת. המסקנות הוסקו. היום סוהרות מרגישות בטוחות להגיד אם דבר כזה קורה, כי יש קצינה בכל יחידה שאמונה על הטרדות ותקיפות מיניות. לבנות האלה לא היה עם מי לדבר – אולי הן חששו, או שמשהו בפיקוד שם לא עבד. כואב לי מאוד כאישה שהן עברו דבר כזה. אני אישית לא מפחדת, כי אם דבר כזה יקרה לי, יש לי היום למי לפנות".
ב־7 באוקטובר קיבלה טלפון מאבא שלה שאמר: ״תפתחי טלוויזיה יש מלחמה". הערתי את בעלי, ותוך שנייה הוא לבש מדים ויצא. ארזתי מהר את הילדים ויצאתי לאמא שלי. מאותו היום לא חזרתי ממש הביתה. אחרי שבועיים אצל הוריי, המדינה פינתה אותנו למלון באזור הצפון. היינו צריכים להסתדר חמש נפשות בשני חדרים".
לא פשוט.
"אנשים לא מבינים כמה זה קשה. היינו שנה במלון, קניתי גזייה, כירה, סירים ומחבתות. הייתי צריכה להיות יצירתית כי הילדים לא רצו את האוכל של המלון".
והמשכת לעבוד כרגיל.
"מתישהו אחרי חודש חזרתי לשגרת עבודה, ואחרי יום ארוך את חוזרת לטרלול של חדר בגודל 15 מ"ר. הילדים לא למדו שלושה שבועות עד שהמועצה שילבה את הכיתות שלהם בבית ספר מקומי עם הצוות החינוכי שלהם. להיות במלון עם שלושה מתבגרים, שתי בנות ובן, זה מאתגר. הייתי צריכה להילחם מול כל העולם כדי שיהיו לנו תנאים נורמליים.
"הנתק שלנו מהמשפחה המורחבת היה קשוח. חלק מהאחים שלי היו במלון אחד, ההורים במלון אחר ואנחנו במלון אחר. ארוחות השישי הגדולות היו חסרות. מדי פעם נסעתי הביתה בהפוגות, שני האחים שלי בכיתת כוננות ויכולתי להבין מתי רגוע. ניסינו לשמר את שגרת הבית וזה לא הלך, כי הקירות נסדקו מההדף והיו חולדות בבית.
"בחודש הבא אנחנו חוזרים. שיפצנו את הבית במהלך הפסקת האש, ולאט־לאט נחזיר אותו לקדמותו. אני לא רוצה לדבר על הזמן ועל הכסף שהוצאנו. אני כאמור בקורס, ובכל יציאה הביתה אני רצה לנקות ולסדר את הבית לקראת החזרה".
איך הילדים מתמודדים עם אמא שעובדת בשב״ס?
"חברים שלהם אומרים להם, 'וואי, אמא שלכם סוהרת, איזה פחד. בטח גם בבית היא כזו', והאמת היא שיש משמעת גם בבית. כשאנחנו עושים מסיבות, אני תמיד מסיימת את הרעש בזמן. אני צריכה לתת דוגמה אישית".
ירידה דרמטית במשקל
מה שלא רואים בסדרה הוא השינוי שעברה כשהשילה בשנתיים האחרונות כ־30 ק״ג ממשקלה. ״אני לא יכולה לדבר על זה״, היא אומרת בתקיפות, ״האסירים שלי קוראים ׳לאשה׳. אין להם אינטרנט, וזו התקשורת היחידה שלהם. אני לא רוצה שהם יקראו עליי דברים כאלה. מי שמכיר אותי שמנה שואל איך רזיתי, אבל אני לא מפרטת. אני כן יכולה להגיד שתמיד היה לי אישיו עם המשקל, והחלטתי לעשות שינוי עם עצמי. ההתנהלות הפריעה לי בעבודה, הרגשתי כבדה. המדים לא היו נוחים לי. היה לי לא נעים כשהייתי צריכה לעלות על וסט והוא לא נסגר עליי. מי שהכיר אותי שמנה וראה אותי רזה, היה ממש בהלם".
אסירים מתנהגים אלייך אחרת בעקבות השינוי?
"אני לא חושבת שאסירים מתייחסים אליי אחרת היום בגלל שאני קטנה יותר. נכון שאני נראית לכאורה עדינה, אבל אני סמכותית ונחרצת. אסירים הם מתוחכמים, אבל במשפט אחד הם מבינים יופי את מי אפשר לכופף ואת מי לא, לא משנה אם אתה גדול, קטן, שמן או רזה. הם מבינים מי עומד מולם״.
פורסם לראשונה: 08:09, 16.02.25
