לפני חודש נכנסה פדוית השבי אילנה גריצווסקי (32) לחופה כשהיא לבושה בשמלת כלה, וערכה מיצג עצוב למה שהיו יכולים להיות חייה אלמלא נעצרו ב־7 באוקטובר. הטקס נערך בנוכחות חברים, קרובי משפחה ובעיקר מי שהפכו להיות המשפחה שלה בשנתיים האחרונות - משפחות החטופים. היחיד שהיה חסר שם היה החתן, מתן צנגאוקר (25), שעדיין נמק בשבי חמאס. "תלתלים שלי, אם לא היית נחטף כבר יכולנו להיות נשואים. אני לא מפסיקה לחשוב על התמימות והאהבה שנלקחו מאיתנו ביום אחד. העולם שלנו נחרב ואתה לא פה איתי בשביל לחבק אותי, ואני לא יכולה לחזק אותך. אני אוהבת אותך ונלחמת עליך עד שתחזור. נחזיר אותך חי ונשתקם יחד", אמרה לאהובה מתחת לחופה בתקווה שהוא שומע.
אילנה מספרת על המאבק להחזרת מתן
(כתבת וידאו: אביב וינברגר)
עינב, אמו של מתן, הגיעה לטקס בהינומה שחורה, ואת מוטות החופה החזיקו ג'ון פולין (אביו של הירש גולדברג־פולין שנרצח בשבי), מישל אילוז (אביו של גיא אילוז שגופתו מוחזקת בשבי), איציק הורן (אביו של החטוף איתן הורן) ויהודה כהן (אביו של החטוף נמרוד כהן).
"אני כל הזמן מחפשת מה עוד אני יכולה לעשות למען מתן, אבל היה לי מאוד קשה בטקס", היא אומרת. "החלום היה לעמוד עם מתן מתחת לחופה, לא ככה. חלמתי על טקס קטן וצנוע, ויצא ש'החתונה' שלי פתחה מהדורות".
הסיוט של גריצווסקי התחיל בשבת ההיא כשישבה על מרפסת ביתה בקיבוץ ניר עוז עם קפה וסיגריה ופתאום החלו אזעקות לגמרי לא שגרתיות. היא התעוררה מוקדם כדי להספיק להוציא את הכלב, בטרם ייסעו היא ומתן לטיול מתוכנן בירושלים.
"בהתחלה לא התייחסתי, אבל כשהבנתי שזה לא משהו רגיל, הערתי אותו ורצנו לממ"ד", היא מספרת. "אחרי רבע שעה בערך כבר שמענו יריות בחוץ והבנתי שהמצב לא טוב. פחדתי פחד מוות, אמרתי 'שמע ישראל' אלף פעם. שנינו היינו מבוהלים, ידענו שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון שלנו. באיזשהו שלב המחבלים נכנסו הביתה והתחילו לירות ולשבור דברים ואז הצליחו לפרוץ את הדלת של הממ"ד. מתן הצליח לסגור את הדלת בחזרה, אחרי שהוא זרק עליהם את השידה עם כל הבשמים שלי".
"גררו אותי החוצה, כיוונו אליי נשק וביקשו את הטלפון שלי. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהם יצלמו איך הם יורים בי והורגים אותי. לא הסכמתי לפתוח להם את הטלפון"
איך בסופו של דבר הצלחתם לברוח מהממ"ד?
"כשמתן הרגיש שהוא כבר לא יכול להחזיק את הדלת, הוא אמר לי, 'תפתחי את החלון, תראי שאין שם אף אחד ותקפצי, אני אחרייך'. קפצנו ורצנו לסוכה סמוכה אבל היא הייתה חשופה לגמרי, אז רצנו למרפסת של גדי וג'ודי ויינשטיין ז"ל, שנחטפו ונרצחו בשבי. מסביב ראינו בתים עולים באש והבנו שאין לאן לברוח, שתכף הם מגיעים אלינו. מתן אמר לי 'בואי' וקפץ מהמרפסת, אבל קפאתי במקום. נשארתי שם עד ששמעתי צעדים שמתקרבים אליי, אמרתי 'שמע ישראל' ואז תפסו אותי. גררו אותי החוצה, כיוונו אליי נשק וביקשו את הטלפון שלי. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהם יצלמו איך הם יורים בי והורגים אותי. לא הסכמתי לפתוח להם את הטלפון כי לא רציתי שאמא שלי תראה את זה. הם התעצבנו עליי והרביצו לי, ואז העלו אותי על אופנוע ולקחו אותי לעזה. בלב חשבתי – איזה כיף שמתן הצליח לברוח".
המחבל גילה לי איפה מתן
גריצווסקי הייתה 55 ימים בשבי, שבמהלכם עברה כמה מקומות עד שהגיעה למנהרה שממנה שוחררה בפעימה השביעית והאחרונה של העסקה הראשונה. לאחר השחרור היא נסעה לנאום בפני מועצת הביטחון של האו"ם והעניקה ריאיון ל"ניו יורק טיימס" שבו סיפרה על רגעיה הקשים בשבי. "למזלי לא אנסו אותי, אבל כן תקפו אותי מינית", היא מספרת. "הם הסתכלו עליי כאילו אני איזה פרס, וכמה פעמים אני יכולה להגיד להם שאני במחזור? הייתה פעם אחת שאמרתי שאני במחזור והם כל כך התאכזבו שהתחילו להרביץ לי עד ששברו לי את האגן. מרוב לחץ ואדרנלין בכלל לא שמתי לב שזה קרה, אבל היו לי כאבים חזקים והתקשיתי לזוז. כשאת רואה את המוות מול העיניים, את לא מרוכזת בכאב.
"ירדתי שם 12 קילו. בקושי ישנתי, פחדתי שייגעו בי, שיירו בי או שייפול עליי טיל על הראש. יום אחד הגעתי לכזה ייאוש, שנעלתי את עצמי בשירותים ולא הסכמתי לפתוח. אמרתי, 'זהו, אני זורקת את עצמי מהחלון וגומרת עם זה'. החטופה שהייתה איתי שכנעה אותי לפתוח לפני שהם יעשו לנו משהו".
מתי הבנת שאת עומדת להשתחרר?
"פעמיים אמרו לנו שאנחנו משתחררות ובסוף זה לא קרה. באחת הפעמים נכנסנו לאוטו בהתרגשות, סוף־סוף הולכות הביתה, ואז המחבל מסתובב ואומר לנו בעברית: 'אתן יורדות למנהרה'. התחלתי לבכות, ראיתי שחור בעיניים. במנהרה היו כמה חטופים, ביניהם דוד קוניו ואיתן הורן. שאלתי אם מישהו ראה את מתן, ואחד המחבלים שאל, 'זה מאופקים?', עניתי שכן, והוא אמר, 'הוא פה, במנהרה אחרת'. לא ידעתי מה אני מרגישה באותו רגע. מצד אחד שמחתי שהוא חי, מצד שני הצטערתי שהוא אוכל את החרא שאני אוכלת. אחרי כמה ימים הודיעו לי שאני משתחררת".
אנחת רווחה?
"לא. אשמה גדולה. שאלתי את עצמי למה אני מסכימה לצאת ולהשאיר מאחור חברים ומה יהיה עם מתן? אני חיה עם השאלה 'למה אני ולא הם' כל הזמן".
רציתי חתן יהודי
גריצווסקי, שגרה היום בקריית גת יחד עם חברי קיבוץ ניר עוז, נולדה במקסיקו ועלתה לארץ בגיל 16, במסגרת תוכנית "נעלה" של הסוכנות היהודית. אמה, מרים (65), עלתה ארצה לפני שנה וחצי, עם שובה של בתה מהשבי, ואילו אחיה הגדול חיים (37), צלם במקצועו, חי במקסיקו עם משפחתו.
אביה, שהתגרש מאמה כשגריצווסקי הייתה ילדה, עלה לארץ כמה שנים אחריה עם משפחתו החדשה, והיום הוא חי ביישוב חריש. "אמא שלי כל הזמן רצתה לבוא בעקבותיי, וכל פעם אמרתי לה, 'אחר כך, זה לא הזמן'", היא מספרת. "ידעתי כמה קשה לעשות עלייה בגיל כזה, רציתי להיות מבוססת יותר כדי לעזור לה. אחרי השבי היא כבר לא שאלה אותי, והיום היא גרה איתי בקריית גת ומחפשת דירה ועבודה".
בשנותיה הראשונות בארץ חיה גריצווסקי בקיבוץ כפר רופין בצפון, שם אימצה אותה משפחת ברכיהו ששומרת איתה על קשר חם עד היום. "מהרגע הראשון היה לנו חיבור מדהים, עד היום אני קוראת להם אמא ואבא, והם אפילו ביקרו אצל אמא שלי במקסיקו. אחי המאמץ הוא לוחם, ב־7 באוקטובר הוא היה בסדיר ועד היום הוא עושה מילואים בעזה".
למה בעצם עלית לארץ?
"גדלתי במשפחה יהודית, עשינו חגים, בכל שישי הלכנו לבית הכנסת והייתי מדריכה בצופים. באחד המחנות של הצופים הגיע נציג של הסוכנות היהודית שסיפר על תוכנית לימוד לנוער יהודי בארץ. ידעתי שבמקסיקו יהיה לי קשה מאוד להכיר בחור יהודי, אז החלטתי לבוא לפה.
"למדתי שלוש שנים בתיכון, בצבא הייתי נהגת אמבולנס, ואחרי השחרור עברתי לאילת לעשות עבודה מועדפת באבטחה. במקביל פתחתי בבית עסק של עוגות יום הולדת, והלך לי לא רע. שלחתי כסף הביתה, תמכתי באמא שלי ובאחי. עבדתי כמה שנים בחברת אבטחה, ואז חברים שעבדו איתי התחילו לעבוד בחממות של חברת הקנאביס הרפואי 'קנדוק' בניר עוז, ופשוט משכו אותי לשם".
מתי הכרת את מתן?
"ניהלתי את המשתלה והוא עבד בחממה אחרת. יום אחד הייתי צריכה להרכיב ארון, וכמה שאני רוצה להיות אישה עצמאית, להרכיב ארון אני לא יודעת. הוא הבין שיש פה אישה שמסתבכת, בא לעזור וככה התקרבנו. בהתחלה חששתי מאוד מפער הגילים בינינו, בכל זאת שבע שנים. חששתי שאנחנו בנקודות שונות בחיים, שאני בשלב שאני רוצה להתקדם ולבנות משפחה והוא עוד לא. אבל די מהר אמרתי לעצמי, 'יש לי פה אחלה גבר, אז למה לא?'".
רזה, כבוי, שבור
מאז שחרורה מהשבי גריצווסקי מקדישה לילות כימים למאבק לשחרורו של צנגאוקר, ועדיין לא התחילה להתמודד עם טראומת השבי הפרטית שלה. "אני לא יכולה להתרכז בשיקום שלי, בגוף ובנפש, אני חייבת כל הזמן להשאיר את מתן בתודעה הציבורית", היא אומרת.
איך הקשר שלך עם עינב, אמא של מתן?
"יש לנו קשר מצוין ואני אוהבת אותה מאוד. אני יודעת שהרבה אנשים הופתעו מהדרך שבה היא מנהלת את המאבק, אבל מי שמכיר אותה יודע שיש לה את זה, במיוחד כשזה נוגע בילדים שלה. עינב ואני דומות מאוד, שתינו אוהבות את החיים הקטנים והפשוטים, את הפינה שלנו ואת השקט שלנו, עד שזה מגיע למשפחה. שבועיים אחרי שהשתחררתי מהשבי כבר פתחנו יחד אוהל מחוץ לקריה וייסדנו את מחאת בגין. אני נוסעת מסביב לעולם כדי להפעיל לחץ לשחרורו של מתן, כי הוא נמצא בסכנה אמיתית".
עד כמה את חוששת מהמצב שבו מתן יחזור?
"אני לא רק חוששת באיזה מצב הוא יֵצא, אני חוששת אם הוא בכלל יֵצא. אני חוששת גם לעצמי, מחכה לראות איך נוכל להמשיך את החיים שלנו מהנקודה שבה הפסקנו".
"מי מבטיח לי שמתן לא משמש מגן אנושי בשביל המחבלים האלה? אני לא מצליחה לישון, כבר אין לי אוויר. מגיל 16 אני חולמת להקים פה בית יהודי, וברגע אחד הכול נלקח ממני".
לפני כחודש פורסם סרטון של מתן בשבי. איך הוא נראה לך?
"רזה, כבוי, שבור. אני רואה שזה הוא וזה כאילו לא הוא. אני חושבת על ניוון השרירים שלו, חוששת מאיך הוא יחזור אחרי שנתיים במנהרה, בלי אור שמש, בלי אוכל, איך הוא יחזור מבחינה נפשית. ואם פתאום הוא יגלה שאני כבר לא מוצאת חן בעיניו? ואם תקפוץ עליי הפוסט־טראומה - אני אמורה להמשיך להיות חזקה כדי לעזור לו, אבל מה אעשה אם אשבר?".
את בטיפול?
"בטח, כמה שאפשר. 90% מהזמן אני במאבק".
"עינב ואני דומות מאוד, שתינו אוהבות את החיים הקטנים והפשוטים, את הפינה שלנו ואת השקט שלנו, עד שזה מגיע למשפחה"
מה את מגלה על עצמך?
"שאני אישה חזקה, שאני יודעת להילחם, אבל זה לא בידיים שלי. אני פונה לראש הממשלה שלי, שהוא האמא והאבא שלי, שיש לו את הכוח להחזיר לי את בן הזוג שלי ואת החברים שלי והוא לא עושה זאת. באתי לארץ ממקסיקו כי שם לממשלה לא אכפת מהאזרחים שלה, מתברר שגם פה לא אכפת".
איזה מסר היית רוצה להעביר למתן בתקווה שאולי הוא ישמע על הכתבה?
"שאנחנו נלחמים עבורו, שאני יודעת שלא קל לשרוד שם, אבל אני גם יודעת שהוא עושה הכול כדי להחזיק מעמד, בשבילי, בשביל אמא שלו ובשביל האחיות שלו שצריכות אותו, וגם שאני אוהבת אותו ושאני מחכה לו".
