פרופ' יעל דר, אוניברסיטת תל אביב, היחידה למחקר התרבות. נשואה, אמא לשתיים וסבתא לשלושה (+ שמונה נכדים של בן זוגה). מספריה: "ומספסל הלימודים לוקחנו: היישוב לנוכח שואה ולקראת מדינה בספרות הילדים הארץ־ישראלית, 1948-1939", "קנון בכמה קולות: ספרות הילדים של תנועת הפועלים, 1950-1930" ו"דודה של שום איש: קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית"
מה את חוקרת? "אני היסטוריונית של תרבות וחוקרת את תרבותם של ילדים יהודים במחצית הראשונה של המאה ה־20. במהלך השנים עסקתי בכתיבה הספרותית לילדים. בעיקר מעניינים אותי היחסים בין הדורות שמשתקפים בה".
תסבירי. "ספרי ילדים לוכדים לא רק את אירועי הזמן שאליהם מתייחסים הכותבים, אלא גם את רוח הזמן שבו נכתבו. כשאנחנו מסתכלים על טקסטים ספרותיים שמבוגרים כותבים לילדים, אנחנו יכולים לחלץ מהם את תמונות העתיד שהם ראו לנגד עיניהם: הילדים מסמנים את העתיד לבוא. לכן חשוב לנו לצקת בטקסטים שמיועדים להם ערכים, תובנות וטעמים שיפרנסו בסופו של דבר את העתיד הרצוי הזה. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום. אני מתמקדת ביחסי הדורות בשנים שבהן התרחשו תמורות עצומות - כמה מיליוני יהודים היגרו מסוף המאה ה־19 ובמהלך העשורים הראשונים של המאה ה־20, בתוך אירופה ומחוצה לה, ורבים מהם עברו תהליכי מודרניזציה וחילון. בתקופות כאלה של הגירה ושינויים תרבותיים רדיקליים קורה משהו מיוחד בין הדורות. דור האבות שהיגר שואל את עצמו: עד כמה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו דומים לנו, או שמא אנחנו רוצים שדווקא יהיו שונים ויתערו בתרבות החדשה, גם במחיר של אי הכרת המורשת התרבותית שממנה באנו? כשאנחנו מדברות על ההגירה לארץ ישראל, המשמעות הייתה קודם כול שינוי שפה ואימוץ אתוס לאומי".
"אחרי מלחמת יום כיפור התחילה להיכתב כאן ספרות אנטי־מלחמתית לילדים, למשל, 'חיית החושך' של אורי אורלב"

אלו השנים שבהן התחילה להיכתב ספרות הילדים העברית? "כן, ולא סתם זה קרה דווקא אז. הכתיבה החדשה בעברית שיקפה רצון לבנות תרבות ילידית חדשה, מתוך תקווה שהילדים הם אלו שאמורים להיות הדור הראשון שידבר עברית טבעית כשפת אם, יתנהל בנוחות ובביטחון במרחב הארץ ישראלי ובמזג האוויר שלו, יחגוג את חגיו באופן חדש וכו'".
איפה פורסמו הטקסטים באותם ימים? "בעיקר בעיתונות הילדים. גדולי הסופרים והמשוררים של התקופה התגייסו באותן שנים למשימה: מח"נ ביאליק ושאול טשרניחובסקי ועד נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. כולם כתבו גם (והרבה) לילדים כי הם הבינו את גודל השעה ואת גודל המשימה. לצידם פעלו גם מחנכים ועיתונאים, כך שמהר מאוד, במהלך עשורים ספורים, נכתבה ספרות ילדים עברית ענפה ומגוונת שבראה במידה רבה תרבות ילידית.
"מדהים עד כמה זה עבד. כשאני הולכת היום עם הנכדים שלי לגינה ואנחנו שרים בטבעיות את 'נד נד' של ביאליק או קוראים את 'אצו רצו גמדים' של מרים ילן־שטקליס ואת 'דירה להשכיר' של גולדברג - אין שום תחושה של אילוץ, של יושן. לא כל הטקסטים שרדו כמובן את מבחן הזמן. נכתבו אז גם טקסטים שהיו רלוונטיים לשעתם, ולא שרדו את השנים. זה לא אומר שהם היו פחות טובים, אלא שהם המתאימו לזמן ספציפי. אפילו לביאליק ולגולדברג יש טקסטים שלא שרדו".
מה הייתה הציפייה של דור ההורים מילדיהם לפי הסיפורים האלו? "בעיקר שיהיו שונים מאוד. ככלל, הורים מופיעים מעט מאוד בסיפורים של העשורים הראשונים האלה, וגם למושג 'בית' הוקצה מקום מצומצם. התקווה הכללית הייתה שהילדים יביאו מבחוץ את התרבות החדשה הביתה, שהם יהיו שגרירי ישראליות. אמא ואבא מתחילים להופיע בספרות הילדים הישראלית מאוחר יותר, בשנות ה־50 וה־60. רק אז החלו להיכתב סיפורים מתוך ההקשר המשפחתי. כיום, לעומת זאת, אנחנו לא יכולים להעלות בדעתנו סיפורי ילדים שלא מתכנסים בסופו של דבר בחזרה הביתה, פנימה".
מה עוד הפתיע אותך במחקר? "מקריאה בעיתונות הילדים העברית שנכתבה בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה גיליתי שמה שהיה מקובל לחשוב בקשר לאי הידיעה ולקשר השתיקה סביב מצוקת יהודי אירופה והשואה פשוט לא נכון. דווקא בעיתוני הילדים של התקופה, בשנות ה־40 המוקדמות ובזמן השואה עצמה נכתב הרבה מאוד. מתברר שהיה צורך עז ליידע את הילדים לא רק במה שקורה שם, אלא גם ברגשות של המבוגרים כאן בארץ, שלא ידעו את נפשם מרוב דאגה ותחושת חוסר אונים. ב'דבר לילדים', שהיה אז העיתון המרכזי, העורך יצחק יציב כתב על כך מאמרי מערכת שבוע אחר שבוע, ולצידו פורסמו סיפורים ושירים שעסקו בכך. מרתק לראות שבתקופה כל כך קשה המבוגרים כביכול זנחו את התפקיד המתווך והאחראי שלהם כלפי הילדים, כאילו חשו שמול גודל הזוועה כולנו ילדים, ושחשוב שהילדים ידעו. זה מתחיל מלוין קיפניס, שעם פרוץ המלחמה (1940) פרסם את הספר 'בנתיב הפלא', שעוסק בשני ילדים יהודים בגרמניה שנזרקו ליער יחד עם ילדים יהודים רבים אחרים והם מנסים לשרוד לבדם. כלומר, היה דחף עצום לשתף את הילדים במה שקורה ולעורר אצלם תחושות של שותפות גורל".
"אמא ואבא התחילו להופיע בספרות הילדים הישראלית בשנות ה־50 וה־60. רק אז החלו להיכתב סיפורים מתוך ההקשר המשפחתי"

בהמשך נכתבו לא מעט ספרים על ילדים שמגינים על המולדת. "למעשה כבר במקביל, ואחרי המלחמה, כשהתבררו ממדי השואה היהודית ועלה הנרטיב של 'משואה לתקומה' - אלה השנים שבהן התחילו להופיע סיפורי הגבורה המובהקים כמו 'שמונה בעקבות אחד' של ימימה טשרנוביץ וסדרת 'חסמב"ה' של יגאל מוסינזון. אחרי מלחמת יום כיפור התחילה ריאקציה לזה, בלבוש ספרות אנטי־מלחמתית לילדים, למשל, 'מלחמה זה דבר בוכה' של תרצה אתר ו'חיית החושך' של אורי אורלב. זה לא מנע, כמובן, מספרות מיליטריסטית להמשיך ולהיכתב במקביל. התרבות שלנו נשארה מיליטריסטית עד עצם היום הזה".
מה לומדים על התרבות שלנו ממה שנכתב בעשורים האחרונים? "תופעה בולטת היא שאנחנו כותבים וקוראים לילדים הרבה פחות שירה, שזה חבל, בטח עבור ילדים קטנים. מעבר לזה, היום, ובניגוד מוחלט לתקופה הראשונה, ניכר ניסיון מובהק להידמות לאחרים. אימצנו את פנטזיית הגלובליזציה, וברבים מספרי הילדים העכשוויים תמצאי ניסיון לייצר סיפור שיכול להתרחש בכל מקום בעולם. אנחנו בורחים מהייחוד של עצמנו ומהדילמות המקומיות שלנו לפנטזיה אוניברסלית".
אסקפיזם? "כן, במידה רבה. וגם אולי כי אנחנו הרבה פחות בטוחים ב'צדקת הדרך'. אני סקרנית לראות כיצד המלחמה, השסע החברתי ואי הוודאות שאנחנו חווים יתוּוכו בספרות הילדים שתיכתב בשנים הקרובות".
על מה את עובדת עכשיו? "בשנים האחרונות עברתי ממחקר על תרבותם של ילדים למחקר שעוסק בהיסטוריות של ילדים בשר ודם ובאופן שבו הם עצמם חווים את חייהם. לפני שנתיים יצא הספר 'ואולי נתראה עוד' שכתבתי עם פרופ' דוד אסף. הספר נולד מאוסף מכתבים נפלא שהתגלה באקראי, שכתבו בשנים 1934־1935 ילדים וילדות שלמדו בבית ספר 'תרבות' בעיירה נובידבור בפולין למורה שלהם שעלה לארץ ישראל. מההמכתבים למדנו על חייהם ועל שאיפותיהם. עכשיו אנחנו עובדים על מחקר שעוסק בילדי משפחת הלפרין, שהוריהם (פנינה ויחיאל הלפרין) היו מחלוצי החינוך העברי לגיל הרך. ההורים גידלו את הילדים באודסה על טהרת העברית. בשעות הפנאי הילדים יצרו, כתבו ושיחקו בעברית, וכל זה מתועד בניירות שהשאירו אחריהם. המחקר נולד בזכותה של אדיבה גפן, מנהלת ארכיון גנזים, שהפנתה את תשומת לבי לתיבת הניירות הזאת".
נחזור להיום. למה חשוב שילדים יקראו? "מעבר לכך שזה עונג צרוף, ככה אנחנו לומדים להקשיב. כי כשאת קוראת את מקשיבה לדמויות, לסופרים, לתקופות ולמקומות אחרים, מבלי שאת עסוקה בשאלה כיצד להשיב. דרך ההקשבה הזאת לומדים בלי לשים לב בכלל. כשאת לומדת דברים בצורה רגשית, זה נצרב במקומות עמוקים בהרבה מלמידה יבשה של עובדות. לכן חשוב כל כך ללמוד ספרות, במיוחד בכיתות הנמוכות: פשוט להקריא לילדים בקול רם".
זו לא מלחמה אבודה מראש מול המסכים? "אני ממש לא חושבת כך. קל לכשף ילדים באמצעות סיפור. נסו, זה עובד גם בגילאים המבוגרים יותר".
הערת שוליים
מה היית עושה עם מלגת מחקר על סך מיליון דולר? "הייתי מקימה פרויקט דיגיטציה עצום שיכלול את כל מה שנכתב לילדים יהודים (לא רק בעברית) ממחצית המאה ה־19 ובעשורים הראשונים של המאה ה־20. הפרויקט יכלול עיתוני ילדים, ספרי ילדים, ספרי לימוד ועוד. ואם כבר מפנטזים: למה לא לכלול בפרויקט הדיגיטציה הזה את כל מה שנכתב לילדים בכל במות השיח, עד היום?".