לפני כשנה וחצי נכנסה שלומנת עוז למשרדו של עורך דין, קרוב משפחה רחוק שלא הכירה. כשהציגה את עצמה ושאלה: "אתה יודע מי אני?", הוא ענה: "בוודאי. את הילדה שהחביאו".
"הייתי בהלם", אומרת עוז (69), תושבת ירושלים, נשואה, אם לשלושה וסבתא ל־12, מורה ליוגה נשית, פילאטיס וצ'י־קונג ומעצימת נשים. ספרה האוטוביוגרפי "עם כנף אחת" התפרסם באחרונה (הוצאת ניב) ומספר סיפור שלא ייאמן על אמא שעשתה הכול להסתרת בתה היחידה, כדי שלא להסגיר את גילה האמיתי ולהישאר צעירה לנצח. "בהתחלה כתבתי את הספר בגוף שלישי, כאילו שמדובר במישהי אחרת", היא אומרת. "אבל בשלב מסוים הרגשתי שעליי לעבור לכתיבה בגוף ראשון. היה לי קשה להודות אפילו בפני עצמי שאכן מדובר בי. רק כשקראתי את הדברים בצורה הזו, התחלתי לבכות".
לכאורה היא נולדה עם כפית של כסף בפה: בת יחידה לאב שופט בבית הדין לעבודה ולאמא "אינטליגנטית, יפה ומרשימה, שרוב חייה לא עבדה ואהבה לשבת בבתי קפה. כל חיי חיפשתי חיבוק אם", היא מוסיפה. "מאז שנכנסתי לכיתה א' הייתי מגיעה בצהריים לסבתא, אמא של אבא, שגרה קומה מעלינו, כי אמא בקושי בישלה. הבית שלנו היה הפוך מכל מה שבית אמור לתת: לא קיבלתי הגנה, חום, אהבה או תמיכה".
הלב נאטם
היום, כשהיא מנסה לחפש סיבות להתנהגותה המנוכרת של אמה, היא חוזרת אחורה לילדותה של האם. "בדיעבד אני חושבת שהיא 'נשרטה' בגיל 13, כשאביה נהרג במלחמת העצמאות. אמה, שהייתה תלויה לגמרי בבעלה, נשארה בגיל 36 עם שני ילדים והתקשתה להתמודד. אמא שלי נשלחה לפנימיית הדסים. יתומה מאב, מצאה את עצמה לבד, במקום לא מוכר, כמעט בלי ביקורים מאמא שלה. אני חושבת שלבה נאטם".
לדבריה, אמה לא נישאה מתוך אהבה אלא חיפשה ביטחון. "אבא העריץ אותה, נשמע לה ועשה כל מה שציפתה ממנו. אני פחדתי ממנה כל ילדותי - מהתגובות חסרות הסבלנות, מהכעס כלפיי. תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה בשבילה, שאני לא די צייתנית. בעצם הייתי ילדה שקופה. המבט שלה היה עובר דרכי, כאילו לא ראתה אותי בכלל. כל כך רציתי לקבל ממנה נשיקה וחיבוק, אבל אלה לא באו, גם לא כאשר ניסיתי למשוך תשומת לב. בסביבות גיל שמונה הבאתי הביתה גור כלבים ואמי זרקה את שנינו מהבית. כתבתי להוריי מכתב פרידה בכוונה לברוח מהבית. בסופו של דבר התחרטתי וזרקתי אותו. אמי שלפה את המכתב מהפח ועד היום אני שומעת את הצחוק הלעגני שלה כשהקריאה אותו לאבא".
"30 שנה לא שמעתי מאמי והיא לא ראתה את ילדיי. חליתי פעמיים בסרטן השד. היא ידעה על כך לא יצרה קשר"
למה קראו לך שלומנת?
"זה צירוף של שמות שני סביי, שלמה ונתן. אני חושבת ששמי נושא את הפתולוגיה המשפחתית. שתי המשפחות שנאו אלה את אלה ואמא שלי חשבה שבאמצעות הצירוף הזה ייווצר פיוס. זה לא קרה ואני נשארתי עם שם מעיק שקשה לבטא וצריך להסביר. לשמחתי, בבית הספר ובחוג בלט קראו לי 'שלי'. היום זה הסמל המסחרי שלי. השם שלומנת עוז מכריז: יש פה מישהי שעשתה משהו בחיים שלה".
היא מספרת שאמה הייתה עסוקה בשימור יופייה. "הייתה לה אובססיה להישאר צעירה. היא הייתה קונה קרמים בהון תועפות ויוצאת מהבית עם שכבות של מייק־אפ, עיגולי סומק מוגזמים, קו רימל שחור דרמטי, פאות בלונדיניות של כוכבות קולנוע על שערה השחור, משקפי שמש גדולים ושמשייה - הופעה שזועקת את עצמה. כשאבא שלי, שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים, התחיל להלבין, היא הכריחה אותו לצבוע את שערו ולאסוף אותו בקוקו, כדי שייראה צעיר. עם זאת, המחמאה הכי גדולה שקיבלה הייתה כשאנשים חשבו שהיא בתו".
האובססיה לשמור על דימוי צעיר הייתה קו מנחה גם ביחסים עם בתה. "בגיל 12 שלי התחילו להחביא אותי. ברגע שהתבגרתי ומספר שנות חיי הסגיר את גילה, העלימו את קיומי. באחד הימים אמא ואני נסענו במכונית להחזיר את אבא מעבודתו בקריית הממשלה, וכשראתה מכרים, הניחה יד על ראשי ודחפה אותי לקרקעית האוטו - שלא יראו אותי".
זיכרון טראומטי נוסף היא שולפת מגיל 13, כשאמה והיא הלכו יחד לרכוש לה בגד לחגיגת הסיום של בית הספר. "מצאתי חצאית יפה וקראתי: 'אמא, תראי!'. המוכרת הסתכלה על שתינו ואמרה לאמא בהתפעלות: 'זאת הבת שלך?'. אמא מיהרה להניד את ראשה לשלילה. 'לא שמעת נכון. היא קראה לי אֶמה. זה שמי', הרגשתי שאני אפס, חסרת משמעות".
היית מגדירה את אמך כמתעללת?
"לא, והיא גם לא שנאה אותי. לא הייתה לה יכולת לאהוב מישהו מלבד את עצמה. היא הסתובבה בעולם עם מנת אנרגיה שהאמינה שהיא מספיקה רק לה. כל חיי קיוויתי שהיא תסכים להיות אמא שלי, וזה לא קרה".
"לפני שנתיים הזעיקו אותי למוסד הסיעודי שלה ואמרו שהיא עומדת למות. מיהרתי לשם והיא פקחה את עיניה, הביטה בי, בכתה ואמרה: 'את אמא טובה ואני עשיתי רק רע'. זה היה רגע מכונן"
ומה היה תפקידו של אביך בחייך?
"כל בוקר, לפני בית הספר, הוא הביא לי שוקו וחביתה למיטה. בעת כתיבת הספר הסתכלתי באלבום התמונות שלי. בשלושת החודשים הראשונים בחיי, כשאבי מחזיק אותי, הוא נראה מאושר, אבל זה נעלם עם השנים בהשפעת אמי. הוא אהב אותה עד כלות ועשה הכול כדי לרַצות אותה".
איזו מין נערה היית?
"מופנמת, עצובה, אבל אופטימית. התהלכתי בתחושה שנולדתי עם כנף אחת ואני לא יכולה לעוף, אבל היה לי מזל. מצאתי בתוכי את היכולת לשחרר את המועקה דרך הריקוד. מגיל תשע רקדתי בלט, ובלטתי בכישורי הריקוד שלי. מאז לא הפסקתי לרקוד. כך יכולתי להנכיח את עצמי והפכתי מילדה שקופה לילדה שמצטיינת ומקבלת מחמאות. הגאולה שלי הגיעה באמצעות הגוף".
היא סיימה את לימודיה בתיכון הדתי מעלה, במצוות סבתה הדתייה לא התגייסה ועשתה שירות לאומי בשכונת הקטמונים. במקביל סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. את בעלה, דני עוז, הכירה בכיתה י' והם יחד מגיל 16. בגיל 22 נישאו.
"את בננו הבכור הבאנו לעולם כעבור חמש שנות נישואים. פחדתי להמשיך שושלת של אמהות חסרות יכולת לאהוב. כיום אני שמחה לומר ששני בניי ובתי הם חלק משמעותי בסיפור חיי. הם לימדו אותי להיות אמא נוכחת, אוהבת ומחבקת והם יודעים שאני תמיד נמצאת שם בשבילם. הנכדים שלי הביאו לחיי שמחה שלא ידעתי שיכולה להיות. אני סבתא מעורבת, מחבקת אותם ולא יודעת איפה אני נגמרת ואיפה הם מתחילים. אני מרגישה שלמות".
"סולחת לך"
כשהייתה בהיריון עם בנה הבכור, לפני 43 שנים, אמה ביקשה שתסתיר את הריונה בזמן ביקוריה. "כשבני הבכור היה בן שנה והתחיל לדבר, היא דרשה שאציג אותה בפניו בשמה הפרטי. כשסירבתי שילדי יגדל באווירת הסתרה, ניתקה קשר. 30 שנה לא שמעתי ממנה והיא לא ראתה את שלושת ילדיי. במהלך הנתק הזה חליתי פעמיים בסרטן השד. היא ידעה על כך ולא יצרה קשר".
ואת מצידך לא ניסית ליצור קשר?
"אחרי שאבי קיבל התקף לב, הוא ביקש ממני להשלים איתה. הגעתי אליהם הביתה והיא הסתגרה בחדר השינה. כעבור יומיים אבא התקשר: 'אמא לא מוכנה שילד ירוץ אחריה ברחוב ויקרא לה סבתא', אמר. הנתק נשאר. בגיל 37 חליתי בסרטן השד וכל כך ייחלתי שאמא שלי תבוא, ושאם אמות - שתבכה עליי. זה לא קרה.
"כשהחלמתי רציתי לתת לה הזדמנות להסביר את התנהגותה. הזמנתי אותה לביתי והיא ענתה: 'אני שונאת משפחות!'. אחרי עשר שנים חליתי שוב בסרטן השד, וגם הפעם היא לא באה".
"המוכרת הסתכלה על שתינו ואמרה לאמא בהתפעלות: 'זאת הבת שלך?'. אמא מיהרה להניד את ראשה לשלילה. 'לא שמעת נכון. היא קראה לי אֶמה. זה שמי', הרגשתי שאני אפס, חסרת משמעות"
האב נפטר לפני שמונה שנים, בגיל 84, והאם סירבה לפרסם מודעת אבל. "היא פחדה שיהיה כתוב שם 'מתאבלים: בתו, הנכדים והנינים' ואז יוכלו לחשב את גילה. בסופו של דבר, פרסמתי מודעה בשם 'המשפחה המתאבלת'".
כשנה אחרי מות האב אושפזה האם עם גידול בראשה. שלומנת הוזעקה וסעדה אותה במשך שבע שנים, "במסירות של בת לאמא". "בשנה הראשונה ניסיתי לדובב אותה ולקבל תשובות על התנהגותה, אבל לא היו אצלה שום התנצלות, הכרה בטעות או רצון לכפר. לפני שנתיים הזעיקו אותי למוסד הסיעודי שלה ואמרו שהיא נושמת את נשימותיה האחרונות. מיהרתי לשם והיא פקחה את עיניה, הביטה בי, בכתה ואמרה: 'את אמא טובה ואני עשיתי רק רע'. זה היה רגע מכונן. היא הכירה בעוול שעשתה לי ואולי זאת הייתה הדרך שלה לבקש סליחה. מאותו רגע היא הפסיקה לדבר. באפריל הודיעו לי מהמוסד שזה הסוף ומיהרתי אליה. החזקתי לה את היד ואמרתי: 'אני משחררת אותך. אני לא כועסת עלייך יותר וסולחת לך. אל תפחדי'. כעבור יומיים היא נפטרה".
"אחרי שאבי קיבל התקף לב, הוא ביקש ממני להשלים עם אמי. הגעתי אליהם הביתה והיא הסתגרה בחדר השינה. כעבור יומיים הוא התקשר: 'אמא לא מוכנה שילד ירוץ אחריה ברחוב ויקרא לה סבתא'"
ואז החלטת לכתוב את הספר?
"לא. הספר בדיוק ירד לדפוס אחרי פטירתה והספקתי להכניס את הפרידה ממנה לעמוד האחרון. הרגשתי שסגרתי מעגל. אין שום הצדקה למה שהיא עשתה, סלחתי לה כדי לצאת ממעגל הקורבנות. בחרתי במחילה מתוך כוח. את הנשיקה שחיפשתי כל חיי, קיבלתי לבסוף מעצמי".
מאיפה שאבת כוחות?
"מגיל 16 ניהלתי להקות מחול ולימדתי נערות ונשים להנכיח את עצמן. כשחליתי, בגיל 37, התחלתי לחפש קשר בין גוף לנפש. היה לי ברור שסרטן השד שלי צמח על רקע טראומות הילדות שלי. למדתי יוגה, יוגה תרפיה, NLP, דמיון מודרך, צ'י־קונג, רייקי, ביו־אנרגיה ועוד. חיפשתי הסברים לחיבור בין גוף לנפש. האמנתי שגוף שהתקלקל יכול גם להירפא ושבכל פצע טמון פוטנציאל של ריפוי. נקודת המפנה הייתה כשהבנתי שאני ואמא שלי שונות בתכלית. רק אז התחלתי לספר עליה לבעלי ולחברות. עד אז חשבתי שאם היא פגומה, גם אני פגומה".
איך עשית את השינוי מאישה שחיה בתחושת קורבנות למעצימת נשים?
"בשיעור יוגה נשית למדתי להתמכר, לתת לתחושות לעלות, לפגוש את הכאב ולהסתכל לו בעיניים. קיבלתי קצה של חבל שאיתו אני מובילה את עצמי ואת תלמידיי בנתיב שבו מקבלים את העבר, צומחים ממנו ויוצרים גרסה משופרת של עצמנו.
"כמורה אני מעבירה מסרים של ריפוי ורואה שינוי בתלמידים – החל ביציבה, בנשימה ובהליכה, המשך בגישה לחיים ובמעבר מעמדה פסימית להעצמה אישית. אם הצלחתי להצמיח פרחים מהאדמה החרוכה שלי, לעוף עם כנף אחת ולהצמיח כנף נוספת - כל אחת יכולה".
