גם כיום, כשהיא כבר בת 54, נשואה ואמא לחמישה ילדים בוגרים ורופאה מתמחה בהרדמה, בעיצומו של אחד המסלולים התובעניים ביותר במערכת הבריאות, ד"ר שלי גת נושאת איתה פצע אחד שלא הגליד. זה קרה לפני 26 שנים, כשהייתה בת 28 וילדה את בנה הבכור, יפתח. באותם ימים היא הייתה סטודנטית שנה רביעית להנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב, ונאלצה לחזור ללימודים ולעבודה במהירות.
"ידעתי שאין סיכוי שאסיים את הלימודים הקשים האלה אם לא אהיה עם קבוצת הלימוד שלי", היא משחזרת. "עשיתי מה שכולם עושים והשארתי את הילד עם מטפלת, וזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. התסכול שיש לי ילד ומישהי אחרת מגדלת אותו, לא הצלחתי לפתור את הקונפליקט הזה. אמרתי לעצמי: בשביל מה ילדתי ילד אם אני באה אליו בארבע וחצי, כשלאף אחד מאיתנו אין עצבים ואני לא נהנית מזה בכלל ולא כיף לי? הייתי מתוסכלת מאוד. עם כל מה שעשיתי מאז, אני מרגישה שאני עד היום באבל על זה. ממש".
כעבור שנתיים, אחרי שנולד בנה השני, איתן, גמלה בה ההחלטה: היא לא חוזרת לעבודה כמהנדסת שמתמחה בבניית סימולטורים. ההחלטה הזו פתחה שער לחיים יוצאי דופן. "נחשפתי לחינוך ביתי ולאנשים שלא לוקחים חלק במרוץ העכברים שבו רובנו חיים", היא אומרת. "ראיתי משפחות שהיו עם הילדים בבית והבנתי שזו אופציה. תוך כדי חופשת הלידה, כשהייתי צריכה לחפש גן לבכור, אמרתי: אני ממילא עם הילד הקטן בבית, למה אני צריכה לשלוח את הגדול לגן? כבר אשאר עם שניהם, לאט־לאט הבנתי שחינוך ביתי זו שיטה שמקובלת בחברה הישראלית".
עוד קודם לכן, לאחר שלא הצליחה להיניק את בנה הבכור כפי שרצתה, היא הגיעה לארגון "לה לצ'ה" שתומך באמהות מיניקות. בהמשך, תוך כדי שהיא בבית עם שני הילדים, התאהבה בתחום. "למדתי ייעוץ הנקה והתחלתי לעבוד בזה", היא אומרת. היא התפתחה בתחום תוך הבאת שלושה ילדים נוספים לעולם.
"גילי המתקדם לא היווה מכשול בקבלת מקום להתמחות. אולי יש כאלה שראו בזה אפילו יתרון: אין לי ילדים קטנים, לא אצא לחופשת לידה, אין כמעט ימי מחלת ילד"
במשך 13 שנים הייתה גת בבית עם חמשת ילדיה (היום הם בני 26, 24, 21, 19 ו־16) בחינוך ביתי מלא במושב בית חרות, כשהיא מתמרנת בין אימהות טוטלית לפיתוח קריירה משגשגת כיועצת ומקימת מרפאות הנקה. "הייתי מזמינה את ההורים שלי שיעשו בייביסיטר והייתי הולכת לשעה־שעתיים לייעוץ", היא מספרת. "משם זה התפתח לקליניקה שפתחתי במושב ואחר כך פתחתי עוד מרפאות ולימדתי בקורסים של אחיות. תמיד עבדתי בשעות שנוחות לי, ככה התאפשר לי להיות בבית עם הילדים ולהתפתח מבחינה מקצועית".
איך נראה החינוך הביתי שלכם בפועל?
"יש שתי גישות מנוגדות בחינוך ביתי: באחת יש סדר יום ברור ושיעורים, ובצד השני יש את גישת ה'אנסקולינג' שלפיה את לא יוזמת שום דבר ולא מלמדת, מתוך הנחה שילדים הם יצורים סקרנים, וכהורים אנחנו צריכים פשוט לא להפריע להם. אם ילד מתעניין, אנחנו עושים הכול כדי להנגיש לו את המידע. אני הייתי איפשהו באמצע. הילדים גלשו והיום שלנו היה תלוי בגלים וברוח. לא היה אפשר לתכנן. אם היה צפי לרוח או לגל, לא הייתי יושבת עליהם שיעשו חוברת מתמטיקה. אבל הם ידעו לעמוד בהתחייבויות. הייתי אומרת: אקח אתכם לים בחמש בבוקר, ואתם חוזרים לסיים את החוברת. הם היו צריכים לקחת אחריות ולעמוד בהסכמים".
נשמע שלהם היה כיף מאוד, מה איתך?
"כשיש לך רק שעתיים ביום עם הילדים ובזמן הזה צריך לדאוג שהם יעשו שיעורים, יאכלו ארוחת ערב וייכנסו למקלחת - זה לא כיף. איפה הפאן? כשהיו אומרים לי, 'לא משעמם לך להיות איתם כל היום?', אמרתי – איך יכול להיות משעמם? מה שהיה מאתגר הוא שבסוף הילדים הם המראה שלנו וקשה להיות כל יום כל היום מול חמש מראות. אז דאגתי לעשות קריירה מההנקה והיה לי מעניין לחוות את ההורות בדרך שלי".
לינה משותפת בקיבוץ
פסיכולוגים ודאי יעשו קשר בין ילדותה ובין האמונה היוקדת בחינוך הביתי. היא עצמה גדלה בקיבוץ שער העמקים, תוצר של לינה משותפת. לדבריה, היא לא ידעה שילדים ישנים עם ההורים שלהם באותו בית, עד שעזבו את הקיבוץ בעקבות עבודתו של אביה, איש צבא קבע. "נדדנו הרבה", מספרת גת, "בסוף ההורים שלי השתקעו בכפר סבא והלכתי לתיכון בעיר, שם הכרתי את האיש שלי, אהבה גדולה, החבר הראשון שהפך לבעלי".
הם סיימו צבא, נסעו לטיול הגדול, עבדו יחד בביטחון של אל על בחו"ל, חזרו ללימודים בארץ, הוא להנדסת תעשייה וניהול והיא, כאמור, להנדסת מכונות. "הייתה לנו פרידה אחת לפני שהתמסדנו", היא אומרת, "חזרתי עם הזנב בין הרגליים".
"יש שתי גישות מנוגדות בחינוך ביתי: באחת יש סדר יום ברור ושיעורים, ובצד השני גישת ה'אנסקולינג', שלפיה את לא יוזמת שום דבר, בהנחה שילדים הם יצורים סקרנים. אני הייתי איפשהו באמצע"
המפנה הגדול הבא הגיע כשהמשפחה העתיקה את חייה לארגנטינה, בעקבות רילוקיישן מהעבודה של בן זוגה. הילדים, שמעולם לא ראו כיתה מבפנים, נכנסו לראשונה למסגרת. הבכור עלה לכיתה י' והקטנה עלתה לכיתה א'. "לא הייתה ברירה, אחרת הייתי גוזרת עליהם בדידות איומה בשפה שהם לא מכירים", מסבירה גת. אבל הרילוקיישן הזה לא היה רק עבור קריירת הבעל. הוא היווה הזדמנות לשינוי הדרמטי ביותר בחייה - בגיל 43 החלה גת ללמוד רפואה.
"ראיתי שיותר ויותר מעניין אותי החלק הקליני של ההנקה: למה התינוק לא יונק? למה האמא לא מייצרת חלב? חשבתי ללמוד סיעוד, ובסוף החלטתי ללמוד רפואה במסלול הארבע־שנתי של אוניברסיטת תל אביב. עשיתי שנתיים של לימודי השלמה בביולוגיה, וכשעלתה ההזדמנות לצאת לשליחות, אמרתי לבעלי: 'יאללה, אלמד בכל מקום שבו נהיה ובכל שפה'".
ובאיזו שפה למדת בסוף?
"בספרדית. לא הכרתי את השפה, אבל חשבתי שיהיה בסדר. מהר מאוד הבנתי שטעיתי. היה מאוד־מאוד קשה ללמוד בשפה שאני לא מכירה. נכון שספרדית היא שפה קלה לרכישה, אבל בשביל ללכת לסופר, לא בשביל ללמוד מושגים רפואיים".
איך בכל זאת הצלחת?
"הייתי מקליטה את השיעורים בטלפון, מצלמת את השקופיות של ההרצאות, ואחרי הלימודים יושבת בבית ומתמללת במשך שעות שפה שלא הכרתי. היו ימים שלמדתי 20 שעות". עשית שינוי קיצוני: מאמא שנמצאת עם הילדים 24/7, לסטודנטית שלומדת שעות ארוכות, בזמן שהילדים נמצאים לראשונה במערכת חינוך ועוד בשפה זרה.
"אולי אם הייתי חושבת על זה מראש כמו שאת מציגה את זה, לא הייתי מתחילה ללמוד. אבל סמכתי על הילדים שיוכלו לעמוד בזה, וסמכתי על מערכת החינוך שם – בית ספר פרטי, 13 ילדים בכיתה ושני מורים".
איך המשפחה התנהלה בזמן שהיית שקועה כולך בלימודים?
"המזל שלי היה שלוח השנה האוניברסיטאי בארגנטינה לא מסונכרן עם שאר העולם. הילדים היו בבית ספר אמריקאי שהתחיל בחודש יולי, ואני נכנסתי לאוניברסיטה רק בפברואר. היה לי חצי שנה להיות איתם כשהם מסתגלים ומתחילים לדבר את השפות, גם אנגלית וגם ספרדית. מה שעוד הקל על החיים הוא העזרה שהייתה לי בבית כמו שמקובל במדינת עולם שני. לא נעים להגיד, אבל לא שטפתי כוס במשך כל השנים שם. הייתי משוחררת מכל מטלות הבית, וזה פינה לי המון זמן. אי אפשר לתפוס כמה זה משמעותי".
כשחזרה המשפחה לישראל אחרי שש שנים עברה גת את מבחן הרישוי בארץ, עשתה שנת סטאז' ולאחריה התקבלה להתמחות בבית חולים מאיר בכפר סבא. הגיל, היא מעידה, לא היווה מכשול בקבלת התמחות. "אולי יש כאלה שראו בזה אפילו יתרון", היא אומרת. "אין לי ילדים קטנים, לא אצא לחופשת לידה, אין כמעט ימי מחלת ילד. יש בזה נוחות מסוימת למערכת".
בין הנדסת מכונות למכשירי הרדמה
כיום היא נמצאת בשנה השלישית (מתוך חמש) להתמחות, ואם מישהו ציפה שמומחית ההנקה תבחר ברפואת ילדים או בגינקולוגיה, הוא טעה בגדול. גת בחרה ברפואה מרדימה. לאחרונה עברה את מבחן שלב א' המפרך, והדרך עוד ארוכה.
"אמא שלי אמרה לי בזמנו, 'למדת הנדסת מכונות, למה שתעזבי?', והנה, הכול חזר אליי עכשיו", היא אומרת. "יש המון מזה בהרדמה: מכונות הנשמה, ניטור, פיזיקה של נוזלים וגזים. מצד שני, היו מי שהרימו גבה ואמרו לי, 'את כל כך טיפולית במהות שלך, למה הרדמה?'. אז נכון שהקשר הבינאישי בהרדמה הוא קצר, אבל הוא משמעותי מאוד. אני נמצאת עם אנשים ברגעים הכי לא פשוטים בחיים שלהם. האפשרות להיות שם בשבילם, לתווך להם את הסיטואציה, זה לא מובן מאליו".
"ברפואה אין תחום קשה יותר מהרדמה", היא מוסיפה. "אומרים על המרדימים שהם מבינים הכי הרבה בהכול, זה מקצוע שדורש הבנה רחבה, וזה אחד התפקידים הכי מגוונים: אנחנו עובדים בחדרי ניתוח, בחדרי לידה, בטיפול נמרץ, עושים גם הרדמה בטשטוש בבדיקות פולשניות".
"מרגש לראות איך האדם שלפני שנייה היה ער ומתקשר פתאום מורדם והופך להיות לגמרי שלי"
איך הרגשת בפעם הראשונה שהרדמת מטופל?
"מרגש לראות איך האדם שלפני שנייה ער ומתקשר פתאום הופך להיות לגמרי שלי. היכולת להיות שם בשבילם בנקודה שבה הם חוששים נורא - כי להרדים זה לאבד שליטה בצורה הכי מוחלטת שיש - היא מדהימה".
העבודה הזו כוללת תורנויות ארוכות ומתישות של 26 שעות.
"כן, וזה קשה ולא הוגן. לא כלפינו ולא כלפי המטופלים. אין עוד מקצוע שעושים בו משמרות כאלה ארוכות".
קוד קופון ומשאבות חלב
למרות המעבר לחדרי הניתוח, ד"ר גת לא נטשה את מפעל חייה בתחום ההנקה. יחד עם עינת טלמון וורד לב, היא הוציאה בשנת 2016 ספר מקצועי מקיף, "המדריך הישראלי להנקה", וכעת, בחלוף עשור, הן עומדות לעדכן אותו.
מה השתנה בתחום ההנקה בעשור האחרון?
"כיום לכל אמא יש משאבה בבית, ועוד לפני הלידה היא כבר שואלת איזו משאבה לקנות. אם בעבר הן היו מקשיבות לנשות המקצוע, כיום האמהות לעתיד קונות משאבות בעקבות משפיעניות רשת שיש להן קוד קופון ומתוגמלות על כל רכישה. זה אומר שיש פחות ופחות הנקה פיזיולוגית - הנקה ישירה מהשד. רואים את זה בכל העולם.
"האיגוד הבינלאומי של רפואת ההנקה הוציא לא מזמן פרוטוקול חדש לטיפול בדלקת בשד ששבר פרדיגמות ישנות. הם אומרים שאחד הגורמים המרכזיים לדלקות כיום הוא שאין מספיק הנקה פיזיולוגית, אלא שימוש עודף באביזרים; כמויות החלב לא מסונכרנות עם מה שהתינוק צריך ועם הטיימינג של ההנקה. אמהות אומרות, 'אני אשאב שיהיה', הן אומרות, 'קשה לי התלות של התינוק בי'.
"ההמלצה של כל ארגוני הבריאות היא להיניק לפחות עד גיל שנתיים, אבל כשמסתכלים על סקר 'מבט לרך' של משרד הבריאות, בגיל חצי שנה רק 15% מהאמהות מיניקות הנקה מלאה. הנקה מלאה לא מנורמלת, לא על ידי החברה ולא על ידי רופאי הילדים. רופא יכול להגיד לאמא לתינוק בן תשעה חודשים: 'מספיק, החלב שלך כבר כמו מים, אין לו ערך'".
גת מגדירה את עצמה כ"רופאת הנקה", אף על פי שאין התמחות רשמית כזו בארץ. "כבר כמה שנים פועלת החברה לרפואת הנקה במסגרת הסתדרות הרופאים, והם מנסים לעשות סטנדרטיזציה לתחום", היא מסבירה. "רופאים ורופאות שעוברים הכשרה ייעודית נחשבים כיום רופאי הנקה".
"לא נעים להגיד, אבל בארגנטינה לא שטפתי כוס. הייתי משוחררת מכל מטלות הבית, וזה פינה לי המון זמן. אי אפשר לתפוס כמה זה משמעותי"
אנחנו נמצאים כבר תקופה ארוכה במציאות של מלחמה. זה משפיע על ההנקה?
"ודאי. באופן כללי, התרבות המערבית היא תרבות רעה לאמהות ולתינוקות. יש בה המון בדידות. אמא טרייה מוצאת את עצמה לבד בבית, אומרת, 'אני בקושי שורדת, לא הכנסתי משהו לפה, לא יצאתי מהטרנינג', והכול משפיע".
איכות החלב נפגעת במצב כזה?
"צריך סטרס קיצוני ויוצא דופן כדי להשפיע על כמות החלב ואיכותו. אבל גידול ילדים דורש מאיתנו כוחות נפש, וכשאנחנו לבד זה קשה שבעתיים. אני זוכרת את עצמי עם הילד הראשון, חוזרת הביתה אחרי העבודה ואומרת, 'מה אני עושה איתו עכשיו?'. מה שלמדתי בהמשך זה שאני פשוט עושה את מה שאני צריכה לעשות, והילדים איתי, בין אם אני מכינה שניצלים ובין אם אני תולה כביסה".
היכולות שלה לשלב בין כל העולמות מוכחת גם כיום. "בתור מרדימה, אני נמצאת עם אמהות שהועברו מחדר הלידה אל ניתוח קיסרי דחוף", היא אומרת. "אם יש אפשרות, מיד אחרי שהתינוק יוצא והבטן של היולדת עדיין פתוחה, אני ניגשת אליה ואומרת: 'את רוצה שאעזור לך להיניק אותו עכשיו?'. איפה בעולם יכול להיות שילוב כזה מטורף בין כל האהבות שלי?".
