יש משפחות בארץ שבנוסף לצליל ההתרעה להגיע למרחב המוגן, יש להן גם צלצול בדלת. עוד לפני שהאזעקה מתחילה, הממ"ד מתמלא באנשים שרק לפני רגע היו "השכנים מהקומה למעלה", ופתאום הם השותפים הכי אינטימיים לרגעים של חרדה. בפיג'מה, עם תינוק בוכה ומזרן שנפתח על הרצפה במהירות.
המלחמה הנוכחית יצרה מבנה חברתי חדש: ה"ממ"דיות". כפי שמסבירה שירה אליאס רוטר, עובדת סוציאלית קלינית ומנחה לקונסטלציה משפחתית, "כולנו נמצאים כרגע תחת חוויה של איום קיומי, ומערכת העצבים של כולנו נדרכת. במצב כזה הפחד לא תמיד נראה כמו פחד, לפעמים הוא מתבטא בעצבנות, בכעס או במתח. כשאנחנו פותחים את הדלת לשכנים, אנחנו בעצם מזמינים אותם לתוך החוויה הפרטית והמלחיצה ביותר שלנו".
עבור רוני, תושבת מרכז הארץ, האירוח הוא כבר מזמן חלק מהנוהל המשפחתי, אבל המלחמה הזאת העלתה את הווליום. "הם איתנו בממ"ד שנים, בכל פעם שקורה משהו", היא מספרת על השכנים מהדו־משפחתי, משפחה עם שלושה ילדים קטנים, בני שבע, ארבע וחודשיים. "אנחנו שיפצנו את הבית ויש לנו ממ"ד, להם אין. כשיש ילדים קטנים לרוץ איתם למקלט ציבורי, זה מסובך, ובלילה עוד יותר".
רוני: "יש דלת אחורית לבית, והם נכנסים דרכה אל חדר השינה שלנו ומשם מגיעים לממ"ד. עוברים דרך החדר שוב ושוב"
במקרה שלהם האינטימיות כמעט מוחלטת. "יש דלת אחורית לבית, והם נכנסים דרכה אל חדר השינה שלנו ומשם מגיעים לממ"ד, עוברים דרך החדר שוב ושוב. כשאנחנו לא בבית יש להם מפתח. הם כמו השותפים שלנו לדירה בממ"ד". השיא הגיע כשלפני כחודשיים נולדה לשכנים תינוקת. כשהאזעקות נשמעו באמצע הלילה, בזמן שהילדים ישנים, בעלה של רוני התגייס ועזר להורים להרים את אחד הילדים הישנים ולהביא אותו לביתם. "אנחנו צוחקים שבסוף המלחמה הוא יקבל תעודת 'סבא של כבוד'", אומרת רוני.
בשלב מסוים רוני ובעלה החליטו שהטרטור הלילי גדול על ההורים הצעירים, והציעו להם פשוט להישאר לישון. הילדים הקטנים ישנו על מזרן בממ"ד, והשכנים ישנו עם התינוקת בחדר של הבן הגדול, שנמצא בחו"ל. "באמצע הלילה התינוקת התעוררה בבכי, ואחד הילדים התעורר וצעק שמישהו יביא לו מים. אחרי יומיים הם חזרו לישון בבית".
היכולת הזאת של רוני לגייס רוחב לב אינה מובנת מאליה. אליאס רוטר מציינת כי נוכחות של "אורחים" במצב כזה מייצרת סוג של גיוס כוחות: בדיוק כמו שאנחנו מתנהגים יפה יותר כשהסבים באים לארוחת שישי, כך גם בממ"ד, הנוכחות של מישהו מבחוץ גורמת לנו לעתים להפעיל ויסות רגשי גבוה יותר. אנחנו משתדלים פחות לכעוס או לריב, כי הרי "לא נעים" ליד השכנים.
2 צפייה בגלריה
שירה אליאס רוטר. "איך אפשר להגיד לשכן ש'לא מתאים לי עכשיו', כשיש בחוץ איום קיומי"?
(צילום: שירלי פוקס)
כשהשכן בוכה מול הילדים
אבל מה קורה כשהשכנוּת היא לא חברוּת קרובה, אלא כורח המציאות? עבור שירה מבאר שבע, המלחמה חיברה אותה לשכן מהקומה למטה, שבקושי הכירה. הם עברו לבניין רק לפני כחצי שנה ולא הספיקו להתוודע לשכנים, מלבד שלום־שלום במעלית, לא יותר. "שבוע אחרי תחילת המלחמה, בזמן אחת ההתרעות, הייתה דפיקה בדלת", היא מספרת. "הוא סיפר שחזר מהבן שלו ושאל אם יוכל להצטרף אלינו לממ"ד. הוא איש מבוגר שהיה במצוקה גדולה. הוא אמר 'לא נעים לי', אבל אמרתי לו, 'ברור שתבוא'".
הסיטואציה הזאת מורכבת לשני הצדדים. "כולנו על כריות והוא יושב על כיסא", מתארת שירה. "הוא נורא מוצף, מרגיש לבד ומפוחד. הוא בוכה הרבה, ופתאום אני צריכה לתווך לילדים שלי למה הוא בוכה. לנו זה פחות נעים, אבל אין בכלל שאלה, נמשיך לארח אותו כמה שצריך".
כאן נחשף הצד הפחות מדובר של האירוח הכפוי. אליאס רוטר מסבירה כי אובדן תחושת השליטה על הלו"ז ועל המרחב הביתי מעלה את רמת הסטרס. כשאנחנו לא יכולים להוציא את התחושות הקשות במקום הבטוח ביותר שלנו, הבית, המתח עלול להתפרץ במקומות אחרים או לחלופין להפוך להדחקה, שסופה לצאת דרך הגוף או בהתפוצצות מאוחרת.
מתי הערבות ההדדית נהפכת לנטל? השאלה הגדולה היא שאלת הזמן. כמו בביקור של קרובים מחו"ל, גם כאן יש שלב שבו זה מתחיל להיות קשה. אליאס רוטר מדגישה כי בזמן מלחמה, האפשרות לשים גבול לאחר מורכבת כמעט ברמה הבלתי מוסרית. איך אפשר להגיד לשכן ש"לא מתאים לי עכשיו" כשיש בחוץ איום קיומי?
שירה אליאס רוטר: "כולנו נמצאים תחת חוויה של איום קיומי, ומערכת העצבים של כולנו נדרכת. כשאנחנו פותחים את הדלת לשכנים, אנחנו מזמינים אותם לתוך החוויה הפרטית והמלחיצה ביותר שלנו"
המורכבות הזאת הגיעה לשיא בפוסט שעלה בקבוצת נשים, ובו מישהי סיפרה שהיא מתארחת כבר שבועיים בממ"ד של השכנים וביקשה המלצה למתנה למארחים. היא מודה שזה נהיה קשה וקשוח גם להם, והיא מחפשת רעיון לקנות להם משהו. התגובות היו לא קלות. "חצופה", "היה לך זמן להיערך", כתבו המגיבים והוסיפו שזה ממש מוגזם לרוץ במשך שבועיים לממ"ד של משפחה זרה, שהיה לה מספיק זמן להתארגן על פתרונות ושאפילו משפחות עם ילדים קטנים מצאו מה לעשות.
אליאס רוטר מסבירה את התוקפנות הזאת בכך שככל שאדם נמצא בעצמו במצוקה או בחרדה גדולה יותר, כך היכולת שלו לראות את האחר ולגלות חמלה יורדת. כדי להיות נדיבים, אנחנו צריכים להיות מווסתים, ובישראל של היום, כמעט כולנו בחרדה.
בסופו של דבר, רוני מסכמת את זה הכי פשוט: "השכנים שלי הם הכי מקסימים וחמודים, ולהזמין אותם לממ"ד שלנו זה מובן מאליו. אם היו שכנים מגעילים זה היה מעמיד אותי במבחן - עד כמה אני טובת לב וגדולת רוח. אבל איתם זה פשוט טבעי".
