צפו בפאנל תופסות פיקוד
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון, טל אזולאי)
דניאלה גיגי, ממייסדות "קהילת ברזל", מסייעת למפונים ולפצועי כוחות הביטחון למצוא עבודה. בפאנל "תופסות פיקוד" בוועידת הנשים של ynet ו"ידיעות אחרונות", היא מספרת על המיזם: "מבחינתנו כל אחד כזה זה ניצחון".
את הפאנל שכותרתו "תופסות פיקוד" בוועידת הנשים של ynet ו"ידיעות אחרונות" הנחתה גל גנות, הכתבת הצבאית. מה שמאחד את כל משתתפות הפאנל היא ההבנה שעליהן לקום ולעשות מעשה, גם מתוך אובדן וקושי עמוק.
סרן (מיל') מצדה בוכריס איבדה את אחיה, רס"ן חן בוכריס, ואת אחותה ליאל, וייסדה ומובילה את "מכינת אחים". חן בוכריס ז"ל, שהיה סגן מפקד יחידת מגלן, נפל ב-7 באוקטובר בקרב עם מחבלים בקיבוץ נחל עוז. עמו נהרגו שני חיילים נוספים. ליאל, האחות, נפטרה בגיל 34 ממחלת הסרטן שהתגלתה זמן קצר לאחר מותו של חן. מצדה חברה לאחים של אריאל בן משה ז"ל, חברו הטוב של חן שנפל גם הוא ב-7 באוקטובר, ועמם ייסדה את המכינה.
"המכינה קמה בעוטף ושמה לעצמה שתי מטרות עליונות", מספרת מצדה, "להתנדב ולקחת חלק בשיקום העוטף, ולהכין לצבא בני נוער. המכינה משלבת לראשונה בני נוער עם פטור מגיוס לצד נוער מצטיין מהפריפריה, ומכינה אותם לשירות קרבי. ההיענות מאוד גבוהה, וגם הקהילות בעוטף מאוד זקוקות לזה. מכינה כזאת שבאה משכול ומאבל גדול מציעה חיים, ואנחנו, שתי המשפחות השכולות, מרגישות שזו שליחות מאוד גדולה לא רק כמוסד הנצחה, אלא המשך הדרך של המפקדים שנפלו".
מצדה בוכריס: "חוק המשפחות השכולות קובע שהורים, אלמנות ויתומים זכאים לסיוע ואחים יסתדרו"
מצדה גם הובילה מחקר שבו השתתפו אחים ואחיות ששכלו את אחיהם במלחמת חרבות ברזל. המחקר העלה תחושות קשות של שקיפות בקרב האחיות והאחים השכולים, שקיפות הנובעת בין השאר מהיעדר תמיכה. "חוק המשפחות השכולות קובע שהורים, אלמנות ויתומים זכאים לסיוע ואחים יסתדרו". אחת המטרות של מצדה היא לקדם תיקון חקיקה בכנסת שיאפשר גם לאחים השכולים לקבל מהמדינה את התמיכה שההורים זכאים לה.
קהילת ברזל בונה מעטפת תעסוקתית
מצדה ודניאלה גיגי מכירות זו את זו מתוכנית "צמיחה מתוך משבר" של בית הנשיא, ששותפים לה גם הג'וינט, אוניברסיטת רייכמן וחברת מטא. דניאלה גיגי היא קצינה במילואים, מייסדת שותפה ומנהלת מיזם "קהילת ברזל". "זו תוכנית שבעצם לקחה כמה עשרות מיזמים שנולדו במלחמה ונותנת להם כלים להתפתח", מתארת דניאלה. המיזם שלה עוסק בתמיכה בתושבי העוטף.
כתושבת העוטף בעצמה, זיהתה דניאלה פער בהיבטים של תעסוקה, ומיזם קהילת ברזל מסייע למפונים למצוא עבודה. "חברנו לבכירים בהייטק ובמשק הישראלי, ולחברות שעזרו לנו לבנות מעטפת, ולעזור למפונים ולפצועי כוחות הביטחון. אחרי הסבב השני שלי החלטנו להוסיף את אנשי המילואים, והשאיפה היא להוסיף עוד אוכלוסיות".
אמרת משפט מאוד חזק, התעסוקה היא לא רק העניין של לקום בבוקר וללכת לעבודה, אלא לקום בבוקר כשיש לי מטרה.
"אנחנו באמת מאמינים בקהילת ברזל. המטרה שלנו היא לתת לאנשים סיבה לקום בבוקר כי אני חושבת שאחרי מה שקרה פה ב-7 באוקטובר אף אחד לא יכול להישאר אדיש. אני חושבת שזו הדרך, אחת הדרכים המדהימות לקום ולעשות מעשה אקטיבי ולעזור לאנשים שנפגעו במלחמה. אני כרגע במילואים, מצדה במילואים, אלפי אנשים פה במילואים. המציאות לא חזרה להיות כמו שהיא הייתה לפני ונורא קשה לשכוח את זה. אנשים עדיין נלחמים על החיים. המנעד של האוכלוסייה כל כך רחב. יש הרבה שאלות שצריך לשאול את עצמנו וכל כך הרבה סוגים של אנשים שצריכים את העזרה הזאת. מבחינתנו זה לא רק מקום עבודה וזו לא רק משרה".
דניאלה גיגי: "לשלב אנשים כאלה בחברות שלאו דווקא ידעו לקלוט אותם לפני זה ניצחון מאוד גדול עבורנו"
הפונים לקהילת ברזל עוברים ראיון שבו נבחנים הצרכים - האם נדרש רק חיבור למשרה או שיש צורך בליווי אישי. "אחרי זה אנחנו מחברים אותם למשרות", ממשיכה דניאל, "מלווים אותם עד שהם מתקבלים וגם אחרי אנחנו בודקים מה קורה איתם. מבחינתנו כל אחד כזה זה ניצחון. כל אחד כזה זו אמירה מאוד מאוד גדולה. לשלב אנשים כאלה בחברות שלאו דווקא ידעו לקלוט אותם לפני זה ניצחון מאוד גדול עבורנו ואנחנו פתוחות לעוד חברות להצטרף".
להפסיק לכבות שרפות ולטפל מהשורש
עו"ד רותם אבידר צאליק, מובילת ארגון "פורום נשות המילואימניקים", היא אשת משרת מילואים ואם לשלושה ילדים, שהפסידה את המקום עבודה לאחר היעדרות ממושכת. נטל תפעול הבית, ה"לחימה בעורף" נשארה שלה בלבד, ומתוך המקום האישי הזה החליטה לייסד את פורום נשות המילואימניקים שבו הייתה חברה גם שבות. המטרה הראשונית הייתה טיפול בעולם התעסוקה, אך הבעיה העמוקה יותר צפה באופן די מהיר.
"אני החזקתי את המקום התעסוקתי" מסבירה רותם, "מכיוון שתעסוקה היא לא רק מטרה. זה מייצר ממש חוסן נפשי. אבל בסוף הבנו שאנחנו באיזשהו כיבוי שרפות ועד שאנחנו לא פותרים את הבעיה מהשורש שהיא כמובן הכנסה של כלל האוכלוסיות לתוך המערכה, לא נצליח לפתור את זה כמו שצריך.
רותם אבידר צאליק: "הבן שלי חגג יום הולדת השנה. יום הולדת שני שהוא מבקש שאבא לא יהיה בצבא יותר"
כי אנשים חווים שחיקה מאוד משמעותית, העומס של השירות כבר כבד עליהם, הם צריכים אנשים נוספים שייכנסו תחת האלונקה.
"חד משמעית. הבן שלי חגג יום הולדת השנה. יום הולדת שני שהוא מבקש שאבא לא יהיה בצבא יותר. אני לא חושבת שיש מישהו במדינת ישראל שמוכן לחיות עם כזו חרב על הצוואר של שירות מילואים ממושך, של מלחמה כל כך קשה שנראה שאין לה אופק, בוודאי בלי תכנון של כוח אדם ראוי ושצריך לומר גם, בחוויה של ערבות הדדית וסולידריות שנדרשת מכל החברה הישראלית. משם גם העבודה שלנו, של פורום נשות המילואימניקים, של קואליציית המשרתים שעכשיו חברנו יחד - עשרים ואחד ארגונים".
צו שמונה אזרחי
שבות רענן, מובילת ארגון "המילואימניקים", הייתה שותפה בפורום נשות המילואימניקים, וילדה את בתה החמישית בזמן שבעלה בשירות מילואים פעיל. כיום היא ממנהיגות תנועתהמילואימניקים שחברה לקואליציית ארגוני המשרתים. "את תנועת המילואימניקים אני מובילה עם יועז הנדל, ועוד הרבה מילואימניקים אחרים, מספרת שבות. "בגדול, התנועה היא צו שמונה אזרחי. כמו שלקחנו אחריות כשהמדינה נעלמה ונאלמה אנחנו מבינים שאין לנו את הפריווילגיה להפסיק לקחת את האחריות כי אין אחרים. זו המדינה שלנו והיא יקרה לנו. הבנו שכדי להכריח את המערכת להקשיב לנו בקול ברור אנחנו צריכים את כל הארגונים שמתעסקים באחריות הנדרשת הזאת להגיד יחד אמירה משותפת, עם חבר הכנסת יולי אדלשטיין שמוביל בצורה מאוד אחראית את הסוגיה המורכבת הזאת.
שבות רענן: "כולנו אומרות די, כל אחת מהכובע שלה כמילואימניקית, כאשת מילואימניק, כאזרחית במדינת ישראל, הגענו לשיא השיאים"
"אנחנו יושבות כאן, כולנו אומרות די, אנחנו לא יכולות, כל אחת מהכובע שלה כמילואימניקית, כאשת מילואימניק, כאזרחית במדינת ישראל, הגענו באמת לשיא השיאים וצריך לעצור אותו. הדרישה שלנו היא מאוד מאוד ברורה, מהקואליציה ומהאופוזיציה, להתכנס למתווה פרגמטי שאנחנו מציעים, להסתכל לנו בעיניים ולעזור לנו לפתור את המשבר הזה. אם יש מומנטום, ברמה החברתית, הביטחונית או בכל רמה אחרת, זה עכשיו. ועכשיו אנחנו הולכים לעשות כאן שינוי היסטורי שאנחנו צמאים לו כבר אולי שבעים ושבע שנים - להכניס את כל החברה הישראלית למקום של בנייה משותפת. זה מה שזה. זה בנייה משותפת של העתיד שלנו כאן".
שבות מוסיפה על דבריה של רותם: למעשה צריך לקרוא לילד בשמו ולהגיד אנחנו בפשיטת רגל, בסדר? המערך לא מחזיק את עצמו כלכלית, ההשלכות הן אסטרונומיות, ולכן צריך לעשות הסדר חוב. וכשעושים הסדר חוב מתכנסים, מסתכלים על האירוע ואומרים אם אפשר להחזיק אותו. במתווה שלנו אנחנו מבקשים דברים פשוטים, והמטרה היא ביטחונית בלבד. קראת לזה שוויון בנטל? כל אחד בא מגוון אחר אבל אנחנו קוראים לזה שותפות בזכות. אנחנו רואים בזה זכות להגן על המדינה. סבים וסבתות שלנו היו רק חולמים על זה".
