כשברוק שילדס קוראת לנו לקחת אחריות על הגוף שלנו ועל הבריאות שלנו, לא לפחד לשאול שאלות, לפקפק ברופאים ולהאמין יותר בתחושות הבטן שלנו, אין כאן עוד סלבריטאית הוליוודית מפונקת שמנסה למכור לנו עצות להעצמה נשית. יש כאן מישהי שלא מתביישת להודות שב־25 השנים האחרונות חטפה שוב ושוב "סטירות" מהממסד הרפואי והבינה על בשרה, ממש בדרך הקשה, שצריך ואפשר גם אחרת. בגיל 59, עם עבר סוער של פרובוקטיביות ארוטית בגיל צעיר מדי ויציאה בעשור האחרון כנגד נורמות היופי בהוליווד, שילדס חושפת בספרה החדש Brooke Shields Is Not Allowed to Get Old ("ברוק שילדס אינה רשאית להזדקן") גם פנים אחרות, רגישות ואנושיות יותר, שייתכן שנשים רבות יזדהו איתן. דרך ענייני הבריאות האישיים שלה היא חושפת בעיות של פטרונות רפואית, חוסר שקיפות וזלזול בוטה, שמכוונות הרבה פעמים בעיקר לנשים, ומציעה לנו לפעול נגדן.
סצנה ראשונה: לא קיבלתי את כל המידע שצריך
האירוע הרפואי הראשון התחיל בבדיקת פאפ שגרתית של צוואר הרחם שביצעה בגיל 35. תאים לא תקינים שהתגלו בה חייבו אותה לעבור הליך להסרתם. לאחר הפרוצדורה הרופא אמר לה שהביופסיה שנלקחה ממנה הייתה תקינה ושכל התאים הוסרו, אולם לא טרח לפרט עד כמה התהליך היה אגרסיבי. רק כעבור שנתיים, כשהתקשתה להרות, הבינה שילדס שהתהליך הכירורגי צילק את צוואר הרחם שלה. הבדיקות שערכה אצל מומחית לפוריות גילו כי למעשה רקמת הצלקת התעבתה, קיצרה את צוואר הרחם ומנעה ממנה היריון טבעי. היא החלה בטיפולי IVF, הרתה באופן מפתיע לאחר הנסיון הראשון אך הפילה שלושה חודשים לאחר מכן, ונדרשו לה חמישה סבבים נוספים עד שהרתה וילדה את בתה הראשונה, רואן.
"הרופא שעשה לי את הביופסיה היה צריך ליידע אותי בסיכונים", היא כותבת בספרה. "האם לא הייתי עושה את הביופסיה? ודאי שהייתי עושה. אבל הייתי צריכה לקבל את כל המידע. אם הייתי מודעת לסיכונים, אולי יכולתי לבחור בחירות אחרות. אולי הייתי יכולה לטפל בשכבת הצלקת מיידית, אולי הייתי יכולה ללכת למומחי פוריות קודם לכן במקום לבזבז שנים. הרגשתי יותר מדי זמן כמו כישלון, שלא לדבר על כך ששישה סבבים של IVF עלו הון ומזל שיכולתי להרשות אותם לעצמי".
על הניתוח להחלפת מפרק הירך: "בתוך שעות התחיל כאב עצום, וידעתי שמשהו לא בסדר. הרופאים לא מיהרו לבדוק והתייחסו אליי כאל אישה היסטרית. לבסוף התברר שהבורג שהושתל בניתוח השתחרר"
מעבר לכך שהרופא לא יידע אותה, שילדס מעלה שאלות חשובות נוספות: "לכאורה אפשר לתהות איך לא שאלתי את הרופא איך הביופסיה תשפיע על היריון פוטנציאלי, אבל זו שאלה לא הוגנת. ראשית, אנחנו לא שואלים מה שאנחנו לא יודעים לשאול, ובגיל הזה היו הרבה דברים שלא ידעתי לשאול, בעיקר בענייני הגוף שלי שהיה תמיד במוקד תשומת הלב הציבורית. שנית, באמת האמנתי שרוב האנשים יודעים טוב ממני. אם רופא אמר שאני צריכה משהו, מי אני שאפקפק בזה? הייתי בטוחה שהוא יגיד לי כל מה שאני צריכה לדעת".
ויש גם זווית מגדרית שחשוב לה להדגיש: "למען האמת, לא מפתיע אותי שזה היה רופא גבר. אני באמת מאמינה שרופאה אישה הייתה אומרת לי: הפרוצדורה הצליחה אבל תהיי מוכנה שזה עלול להשפיע על יכולתך להרות בעתיד. בלי הדיסקליימר הזה, זה פשוט לא אחראי. אם הניתוח היה קשור למשהו באנטומיה הגברית, למשל, פגיעה אפשרית באיכות הזרע, הוא בטוח היה מציין את זה".
סצנה שנייה: הוא ביצע בי משהו שלא הורשה לעשות
האירוע הרפואי השני שעליו שילדס מספרת הוא הטראומטי ביותר שחוותה ולקח לה הרבה שנים לעבד אותו. הוא קרה בגיל 43 בפגישה שגרתית עם הגינקולוגית שלה, ששאלה אותה אם היא חשה אי־נוחות בגלל שפתי הנרתיק הבולטות שלה. "רק במכנסי ג'ינס ובכל רגע רומנטי", אמרה לה שילדס שהתוודתה שהעניין מציק לה עוד מימי התיכון, אבל אף פעם לא חשבה שאפשר לעשות משהו בקשר לזה. כששמעה שאפשר לתקן זאת בניתוח - שמוגדר לדבריה כניתוח קוסמטי ולא בריאותי כמו שהיה צריך להיות מוגדר, שוב אולי בגלל שזה עניין נשי באופיו - מיהרה להזמין תור לרופא המומחה בתחום בלוס אנג'לס וקבעה מועד לניתוח.
השמחה שהכול מאחוריה התחלפה מהר בתדהמה מוחלטת ממה ששמעה מהרופא כשהתעוררה מההרדמה. "הייתי מדויק מאוד בניתוח, במשך ארבע שעות. ואת יודעת מה עשיתי? הצרתי אותך קצת! נתתי לך קצת חידוש נעורים". מתברר שתוך כדי הפרוצדורה החיצונית בשפתי הנרתיק החליט הרופא "לפנק" את הפציינטית המפורסמת שלו ולהצר לה את הנרתיק. "אחרי שתי לידות הכול משוחרר יותר", הוא אמר לה ולא ידע איך להגיב כשאמרה לו שעברה לידות בניתוח קיסרי. "הוא התנהג כאילו הוא עשה לי טובה", כותבת שילדס, "ושעליי להיות מלאה בהכרת תודה, אבל אף פעם לא ביקשתי להיות צרה יותר או מחודשת בדרך כלשהי (כלומר, עם נרתיק צעיר יותר). זה לא משהו שרציתי בכלל. הרגשתי נורא, תחושה של הלם ואובדן. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה למה כולם לא יכולים פשוט לעזוב את הנרתיק שלי בשקט?".
על הקשיים להרות: "הרופא שעשה לי את הביופסיה בצוואר הרחם היה צריך ליידע אותי בסיכונים, אולי הייתי יכולה לחסוך שישה סבבים של IVF"
שילדס לא תבעה את הרופא הזה מעולם ("לא רציתי שידברו שוב על החלקים הנשיים שלי מעל שערי המגזינים") ומודה שהייתה גם תקופה שבה תהתה אם הרופא צדק והיא צריכה להרגיש בת מזל, ואפילו "חשבתי שזה אולי היה שיפור הכרחי לגבר שלי, שהיה לא מרוצה בחשאי אבל אף פעם לא היה אומר לי כלום? נראה לי משוגע עכשיו שהרעיונות האלה עלו לי בכלל בראש. ועוד יותר מטורף זה שלא דיברתי על זה עם בעלי עוד הרבה זמן לאחר מכן. אני לא זוכרת למה בסוף סיפרתי לו, אבל הוא כעס כמעט כמוני".
שילדס אומרת שהדחיקה את הפרשה עד לאחרונה, אבל כיום היא מרגישה חזקה מספיק כדי לדבר עליה במטרה למנוע מצבים דומים, שבהם לוקחים את השליטה הרפואית מידינו. "אם זה היה קורה לי היום, הייתי כועסת ולא מוותרת, גם אם זה היה מגיע לכותרות. זה מה שהגיל עושה. במשך שנים קיבלתי את העובדה שרופאים יודעים הכי טוב, אבל עכשיו הדחף הראשוני שלי הוא: 'אני מכירה את עצמי טוב יותר ממך. חייתי בגוף הזה כמעט 60 שנה. אתה אולי מקצועי ומיומן, אבל אני מכירה את הגוף שלי הכי טוב'. שוב, זה לא משהו נגד רופאים גברים, אבל זה לא סתם צירוף מקרים ששתי האפיזודות הרפואיות האלה קרו עם גברים".
2 צפייה בגלריה
"במשך עשורים, החיים שלי היו בבעלותם של אנשים אחרים". ברוק שילדס ב"לגונה הכחולה"
(צילום: Hulton Archiv)
סצנה שלישית: התלוננתי על כאבים וחשבו שאני היסטרית
האירוע השלישי התחיל דווקא בתחושה חזקה יותר של שליטה מצידה של שילדס, לאחר שנפלה בחדר הכושר ושברה את עצם הירך שלה. "ידעתי שאני יכולה לסמוך רק על עצמי, ושגם אם הרופא ימליץ על ניתוח, אני צריכה לשאול ולבחון הכול. הבעיות התחילו דווקא לאחר הניתוח. כשהתעוררתי הכול נראה נהדר, אבל בתוך שעות התחיל כאב עצום וידעתי שמשהו לא בסדר. הרופאים לא מיהרו לבדוק אותי והתייחסו אליי כאל אישה היסטרית. מחקרים רבים מראים שזה קורה פעמים רבות לנשים במצבי כאב, וכי קיימת הטיית מגדר בשדה הרפואי שמובילה לכך שהסבל של נשים לא נלקח ברצינות מספקת ולא מוקל. כך למשל, נמצא שכששני המינים מתלוננים על סף כאב זהה (בהבעות הפנים שלהם), חוסר הנוחות של נשים נחשב חמור פחות. נשים שסבלו מכאבים בחזה חיכו כמעט 30% יותר זמן מגברים להיבדק אצל רופא בחשד להתקף לב וגם אובחנו כפול מגברים כבעלות בעיות נפשיות".
רק אחרי שהתחננה לצילומים חוזרים, התברר כי הבורג שהושתל לה בניתוח השתחרר. אבל הסאגה לא נגמרה. "עברתי ניתוח שני עם רופא מומחה לתחום. גם אחריו היו הרבה כאבים אבל הם היו נורמליים כמו אחרי כל ניתוח קשה. עדיין הרגשתי שמשהו לא תקין ושהמחט שהחדירו לי ליד במהלך הניתוח גרמה לזיהום. אף אחד לא התייחס לתלונה שלי, ובסופו של דבר הייתי צריכה לעבור עוד ניתוח".
סצנה רביעית: דברים שאני מלמדת את בנותיי
המסר של שילדס לנשים, בעיקר לנשים בגילה, הוא לקחת את הניסיון ואת החוכמה שצברו כהזדמנות לשליטה על הבריאות שלהן. "במשך עשורים, החיים שלי היו בבעלותם של אנשים אחרים - אמא שלי, המדיה, הוליווד, מעריצים, הבעלים שלי, הילדים שלי. עכשיו אני הבעלים של עצמי. ההזדקנות שלנו מגיעה עם מודעוּת ועם הערכה גוברת לבריאות הפיזית שלנו. אם מרגישים משהו, מרימים דגל. אני שואלת ובוחנת את הבדיקות שלי לפני שאני מבצעת אותן. אם רופא מתנהג אליי בזלזול בגלל המגדר והגיל שלי, אני לא יכולה לעצור אותו, אבל זה לא אומר שלא אפעיל שיקול דעת. לא אשתוק כדי שהוא ירגיש נוח יותר, וזה מה שאני אומרת גם לבנות שלי: אל תחששו לשאול שאלות. יש מידע נגיש, אבל הדרך היחידה לקבל אותו היא לשאול ולבדוק.
"אני לא רוצה להתעורר לעוד 'הפתעה! נחשי מה עשיתי בשבילך?' מהרופא שלי לעולם... אנחנו חשובות, ושלא יתמרנו אותנו להאמין בסיפורים שנועדו להקטין ולהעלים אותנו. נשים מבוגרות לא צריכות להרגיש שהן לקראת הסוף. יש עוד הרבה שנות חיים לפנינו, ואין סיבה לקבל גרסה מופחתת של החיים, גם אם תמיד לימדו אותנו שאנחנו צריכות פשוט לקבל מה שאפשר או להודות על עצם קיומנו פה. לא אשקר, הברכיים שלי כואבות לפעמים, וכן, יש לי תיק מלא בשמות של רופאים ומומחים, אבל אני כאן ואני מתכוונת ליהנות מהחיים".
תתעמקי, תתכוני, תשאלי
5 עצות של ברוק שילדס לנשים
1. היי שותפה פעילה בתהליכים הרפואיים שלך. שאלי שאלות את הרופאים כמה פעמים שאת צריכה, והביני את כל האפשרויות שמוצעות לך לפני קבלת החלטה שנוגעת לבריאותך ולגופך.
2. אל תיכנעי למעגל הפטרונות הרפואית. אל תקבלי את סמכות הרופאים בתור משהו מובן מאליו, עלייך להיות ערנית לכל סימן של התעלמות או זלזול. אף אחד לא מכיר את הגוף שלך טוב ממך.
3. אל תחששי להגיד לא. אל תתביישי לחלוק על הרופאים, לבקש דעה נוספת ולבחור דברים שיתאימו לך.
4. אל תהססי לומר שמשהו מרגיש לך לא נכון. לפני תהליך רפואי, במהלכו וגם אחריו כשמשהו כואב או מציק ומרגיש לא תקין, אמרי זאת בלי חשש ובלי לאפשר לאף אחד לסמן אותך כהיסטרית.
5. הגיעי מוכנה לפגישות בנושאים רפואיים. קראי וחפשי את כל המידע הזמין כדי להתמודד טוב יותר עם החלטות רפואיות משמעותיות.
