ד"ר שרון אורשלימי (41), סוציולוגית של הרפואה ועורכת הספר "גוף משלך: רפואה, מין ומגדר" (יחד עם פרופ' יעל השילוני־דולב, הוצאת למדא). בזוגיות ואם לתינוקת, גרה בקיבוץ דן.
היי ד"ר אורשלימי, יש לך סיפור אישי שהוביל לעיסוק בנושא מיניות. ספרי לנו עליו. "בגיל 20 אובחנתי עם מה שנקרא אז וסטיבוליטיס, והיום נקרא וולוודיניה. מדובר בכאב כרוני בפות או בנרתיק, שבמקרה שלי היה בעיקר בזמן חדירה. בדיעבד היו סימנים עוד קודם. כבר בגיל ההתבגרות כאב לי מאוד להשתמש בטמפונים, אז פשוט לא השתמשתי. אבל רק אחרי שהתחלתי לקיים יחסים והכאב חזר שוב ושוב, הבנתי שזה לא אמור להיות ככה".
איך מאבחנים דבר כזה? "אחרי ששוללים דברים אחרים, כמו פטרייה או דלקת, יש בדיקה שבה ממפים אזורים כואבים בפתח הנרתיק. אבל הרבה פעמים נשים עוברות דרך ארוכה עד שהן מגיעות לאנשי מקצוע שמכירים את התחום ויודעים לאבחן".
היה לך ברור שזה לא "רק בראש"? "זו שאלה רגישה מאוד, כי נשים עם כאבים שומעות לפעמים שהכול רגשי, וזה יכול להיות מקטין ומכעיס. אני כסוציולוגית של הרפואה וגם כמי שעברה את זה, חושבת שההפרדה בין גוף לנפש היא מלאכותית. הגוף מבטא רגש, ורגש מתבטא בגוף. גם אם הכאב התחיל מסיבה גופנית, מהר מאוד מצטרפים אליו פחד, מתח, ציפיות חברתיות ותפיסות לגבי מה נחשב מין ‘תקין’".
איך זה השפיע עלייך? "היו תקופות שבהן שתקתי בזמן יחסי מין וסבלתי, היו תקופות שנמנעתי, והיו תקופות שבהן בחרתי בקפידה בני זוג שיכלו להיות פתוחים למיניות שלא מתמקדת רק בחדירה. הדבר הכי קשה היה התחושה שאני לא עומדת באיזשהו סטנדרט. רציתי להיות ‘נורמלית’, אבל גם כעסתי שמישהו אחר מגדיר לי מה זה נורמלי".
איזה טיפול עברת? "כשאני אובחנתי, התחום היה פחות מסודר. זרקו עליי הרבה טיפולים בתקווה שמשהו יעזור. אחד הדברים המרכזיים היה פיזיותרפיה לרצפת האגן, שהיום נחשבת לקו טיפול ראשון. גם אם מקור הכאב הוא לא בכיווץ, הגוף הרבה פעמים מגיב בכיווץ, ולכן צריך ללמוד לזהות ולשחרר אותו. בנוסף היה גם טיפול סקסולוגי. בעיניי מדובר לא רק בטיפול בכאב, אלא גם בתהליך של הפחתת חרדה, בניית ביטחון ולמידה של הגוף מחדש".
מתי הרגשת שהכאב באמת עבר? "את רוב הטיפולים סיימתי סביב גיל 24, אבל הכאב עזב את הגוף שלי בערך בגיל 27. לקח לי עוד זמן ללמוד לא רק להקשיב לגוף, אלא גם לדבר אותו החוצה. להגיד: את זה אני לא רוצה, זה לא מתאים לי, זה כואב לי. ברגע שהתחלתי להקשיב לעצמי, שם קרה שינוי משמעותי".
"המטרה היא לבטל את ההיררכיה הזאת, שגורמת לנשים עם כאבים להרגיש שהן פגומות או מיניות פחות"
איך כל זה נהפך לעשייה מקצועית? "דרך ההתמודדות שלי הייתה להפוך את זה למחקר, לחינוך מיני ולאקטיביזם. כתבתי על זה בתזה שלי, עסקתי בחינוך מיני והתחלתי לדבר בשפה אחרת. יחסי מין בעיניי הם לא רק פין בתוך נרתיק. הם גם יחסי מין אוראליים או חיצוניים, ובעצם כל דבר שמהנה במרחב המיני, מקרב ומייצר אינטימיות. המטרה היא לבטל את ההיררכיה הזאת, שגורמת לנשים עם כאבים להרגיש שהן פגומות או מיניות פחות".
מה עשית כדי להעלות את הנושא למודעוּת? "ב־2019 עבדתי עם ד"ר מיכל פרינס, בתמיכת 'קרן בריאה', על פרויקט שנקרא ‘להתחבר מחדש’. זו הייתה קבוצת ידע ופעולה של נשים עם כאבים, שמטרתה הייתה להפוך נשים ממטופלות פסיביות למומחיות לחוויה שלהן. מתוך זה נולד ארגון 'שלמה', הארגון הישראלי לוולוודיניה. הארגון מרכז ומנגיש מידע, מפעיל קבוצות תמיכה ומחבר בין נשים שמתמודדות כבר שנים ובין נשים שרק אובחנו".
את מרגישה שהיום המצב שונה? "כן. יש הרבה יותר מודעות, יותר רופאות ופיזיותרפיסטיות שמתמחות בזה ויותר נשים שמבינות שהן לא לבד. בעיניי עצם העובדה שמדברים על זה בלי בושה היא שינוי גדול".
איך הספר שערכת מתחבר לנושא הזה? "הספר עוסק בדיוק במפגש בין רפואה, מין ומגדר. זו אסופת מאמרים שמביאה מבט פמיניסטי וביקורתי על סוגיות רפואיות, לא רק במובן הקליני. יש בו מאמרים על גינקולוגיה, מיילדוּת, סקסולוגיה, אמצעי מניעה ועוד. הרעיון הוא להבין שהרפואה לא פועלת בוואקום. היא מושפעת מתפיסות חברתיות ומגדריות ולפעמים מצמצמת מאוד את מה שנחשב בריאות נשים".
טיפ: "הגוף זוכר הכול. אל תעשי משהו שכואב לך".