בסוף הסרט "ריקי גל - נערת רוק", על חייה המורכבים של הזמרת, גל נראית כשהיא יורדת מבמת היכל התרבות לקול תשואות של אלפים שעמדו והריעו לה ממושכות, היישר אל זרועותיה של בתה המאומצת לירי כהן אהרונוב. לכאורה רגע קטן וטריוויאלי, חיבוק מתבקש ברגע הגדול הזה בין האם לבתה. אבל מי שמכיר את הסיפור המשפחתי שלהן יודע שהחיבוק הזה לא מובן מאליו בכלל, לאור היחסים המורכבים בין השתיים לאורך השנים.
הסרט הזה הוא למעשה הפעם הראשונה שבה לירי (33) נחשפת. כעת, בריאיון משותף של האם ובתה, הן מדברות על הפצע שהתגלע כבר בראשית יחסיהן: העובדה שלאחר גירושי הוריה לירי גדלה עם אביה, כתב הטלוויזיה אורי כהן אהרונוב ז"ל, ולא עם אמה.
לירי: "את השיר 'נערת הרוק' לקח לי שנים לאהוב. מה־זה ירדו עליי, וגם אני התביישתי לשמוע אותה שרה ככה"
גל הכירה את כהן אהרונוב, בעלה השלישי, בגיל 39, כשמאחוריה שמונה הריונות שלא צלחו. "שנינו היינו בלי ילדים, רצינו מאוד משפחה והחלטנו לפנות לאימוץ". לירי נולדה לזוג נרקומנים, ועם לידתה הורחקה מהוריה על ידי שירותי הרווחה. היא נמסרה למשפחת אומנה, הועברה לבית ילדים ומשם נמסרה לידיהם של גל וכהן אהרונוב כשהייתה בת שנתיים וחצי.
שלוש שנים אחרי שהפכו להורים, בני הזוג התגרשו. לירי עברה לגור עם אביה בירושלים, והמרחק בין ירושלים לתל אביב העיב במשך שנים רבות על היחסים בין האם לבתה. רק כשלירי הייתה בת 23, כשכהן אהרונוב נפטר בגיל 65 ממחלת האלצהיימר, הן החלו להתקרב זו לזו. "כשאורי נפטר, משהו באינסטינקט שלי אמר לי – עכשיו זו ההזדמנות שלך לקבל את לירי בחזרה", גל מספרת.
בשיחה נוקבת בין השתיים בסרט, ריקי אומרת ללירי במעין התנצלות: "גם אני לא גדלתי קרוב לאמא שלי, ואת היית דבוקה אליו. זכיתי להיות אמא שלך ולהרגיש את זה בבטן רק אחרי שאבא נפטר". לירי עונה: "גם אני לא בדיוק גדלתי איתך, וגם אני הרגשתי שהתחלת להיות אמא שלי רק כשאבא נפטר".
ריקי: "מהר מאוד אחרי שאני ואורי התחתנו הבנו שהקשר לא מתאים. שלוש שנים גידלתי את לירי, ואחרי שנפרדנו נאלצתי לוותר עליה, לצערי. זה לא היה מרצוני. ניהלנו את הקשר מרחוק, וכמה שהייתי מעורבת בחינוך שלה, זה לא היה עד הסוף. אורי נתן לה הכול ועשה בשבילה הכול, אבל הוא גם היה רכושני כלפיה".
לירי: "זה קטע, כי הוא אף פעם לא מנע ממני להיות בקשר עם אמא. להפך, הוא תמיד הגן עליה ושמר על כבודה גם כשאני הייתי כועסת עליה".
על מה למשל כעסת עליה?
"לא היה קל להיות הבת של ריקי גל, זה עשה לי טראומה בבית הספר. בכל פעם שפרסמו כתבה עליה היו הערות מכל עבר. כשיצא הסרט 'השיבה מהודו', שיש לה בו סצנת סקס עם אקי אבני, הרגו אותי על הקטע הזה, היו צועקים לי 'אמא שלך זונה'. גם את השיר 'נערת הרוק' לקח לי שנים לאהוב. מה־זה ירדו עליי, וגם אני התביישתי לשמוע אותה שרה ככה כשהייתי ילדה. בואי נגיד שאפילו להיות סתם ילד שונה מהרגיל - ואני הייתי קצת שמנמנה ועוד מאומצת - זה כשלעצמו כבר קשה, אז להיות ילדה של דיווה, שכל פיפס שלה מתועד?"
ריקי: "בסופו של דבר היא הבינה באינסטינקט הכי בסיסי שלה שזה גם יתרון. לכל מקום שהיא הגיעה - ברגע שגילו שהיא הבת שלי, זה פתח לה דלתות. והיא גם הייתה הבת של אורי, שהיה עיתונאי חשוב. בירושלים זה היה ייחוס רציני וזה היה עוד כוח שעמד לרשותה".
טרקו לי את הדלת בפנים
הסרט "ריקי גל - נערת רוק", שביימה ציפי ביידר ושישודר ב־HOT8 (יום שלישי, 10.12 בשעה 21:15 ובהמשך ב־HOTVOD) מגולל את סיפורה של גל (74) מאז גיל שנתיים וחצי, אז נמסרה למיסיון בירושלים עם אחיה, ועד להצלחה הגדולה ולרגע שבו היא עומדת על הבמה בהיכל התרבות ואל מול קהל של אלפים שרה את סיפור חייה.
היא נולדה בשכונת מאה שערים בירושלים למשפחה חילונית, תחת השם רבקה בן מנחם. כשהייתה בת שנתיים וחצי אמה, דינה, יצאה איתה ועם אחיה הגדול לסידורים, וכשחזרה הביתה גילתה שמשפחה אחרת כבר גרה בו, אחרי שבעלה משה הפסיד את הבית בהימורים. "זה הזיכרון הראשון שלי", מספרת גל. "הלכנו לשבת על ספסל בשדרה, לא היה לנו לאן ללכת, ואז עברה שם במקרה מנהלת המיסיון הפיני. אני זוכרת אותה שואלת את אמא למה היא בוכה. אמא סיפרה לה והיא אמרה: 'אני לא יכולה לעזור לך, אבל את הילדים אני יכולה לקחת'.
"היינו במנזר שלוש שנים. יום אחד אמא באה לביקור ולקחה אותי לבקר את 'הדוד עם היונים' - בגלל הבהלה וההתכחשות אין סיכוי שאזכור במי מדובר. אצלו בבית הוא ביצע בי מעשים מגונים. הייתי רק בת חמש, אבל אני זוכרת את האצבעות שלו נכנסות לי לתוך התחתונים".
קצת אחרי האירוע עם הדוד, אביה התחתן ולקח את בתו מהמיסיון לגור איתו בתל אביב. מהר מאוד גם יחסיו עם אשתו השנייה עלו על שרטון, ורבקה הקטנה נשלחה למוסד דתי בבני ברק ומשם לקיבוץ ניר דוד, שם הוטרדה מינית בפעם השנייה, על ידי אבי המשפחה המאמצת שלה בקיבוץ. "הוא נהג ללוות אותי מדי יום אחרי הביקור, ובדרך הוא היה נוגע בי ומתנשף", היא נזכרת.
ריקי: "כשאורי נפטר משהו באינסטינקט שלי אמר לי, עכשיו זו ההזדמנות שלך לקבל את לירי בחזרה"
בגיל 14 נזרקה מהקיבוץ ("משכתי יותר מדי תשומת לב"), ועם מזוודה קטנה הגיעה לבית אמה בירושלים, למרות שהקשר ביניהן היה רופף. האם כבר הייתה נשואה בשנית ואם לשלושה ילדים נוספים. בעלה פתח את הדלת ואמר לגל "מצטער, את לא יכולה להיות פה". גל נשלחה לקיבוץ ברעם שעל גבול הצפון, ובגיל 17, כשפרצה מלחמת ששת הימים, שוב אמרו לה ללכת ("ביקשו מכל ילדי החוץ לעזוב בשל הסכנה"). היא נסעה לנסות את מזלה בתל אביב, ולמרות שהייתה רק בת 17, ניגשה לבחינות ללהקת חיל הים, ושם קיבלה את שמה: ריקי גל.
איך נולד השיר "אילו יכולתי"?
"מתי כתב את הלחן ומסר אותו לאהוד מנור עם המילה 'אמא'. אמרתי לו 'אהוד, אתה חייב להשתמש במילה'. כשהוא צלצל להקריא לי את השיר, הבנתי שהוא כתב אותו בגוף שלישי ואמרתי לו, 'אם לא תכתוב בגוף ראשון 'את וגם אני', לא אוכל להקליט את השיר הזה".
איך אמא שלך הגיבה לשיר?
"שנים לא דיברנו, רק כשהייתי בעצמי אמא היה לי צורך להתקרב. כשהשיר נכתב היינו כבר ביחסים טובים, הגעתי אליה לירושלים, הזמנתי אותה לבית קפה, שמתי לה אוזניות ואמרתי לה: 'תקשיבי'. חשבתי שזו תהיה הזדמנות לדין וחשבון איתה, לגמור את הסיפור. היא הקשיבה ואז אמרה לי: 'סוף־סוף פגשתי את האמא שלי'. גם היא גדלה בלי אמא, אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בת שמונה. אמא שלה לא גידלה אותה, היא לא גידלה אותי ואני לא גידלתי את לירי. זה לא סתם קרה. זה הגורל שלנו.
"ללירי ולי נוצרה ילדות דומה פחות או יותר. בגיל שנתיים וחצי נפרדתי מאמא שלי למיסיון, ובאותו גיל לירי נפרדה מבית הילדים והגיעה אלינו. בגיל חמש וחצי נפרדתי מהמיסיון, ובאותו גיל לירי נפרדה ממני ועברה לירושלים. אבל למרות הדמיון אני חושבת שהיו לה חיים טובים יותר משלי, תמיד היה לה בית ותמיכה, תמיד היה מישהו שאהב אותה. אני לא פסיכולוגית, אבל אני בהחלט מבינה שיש קווים מקבילים בין התנהגות של אדם ובין איך שהוא גדל".
4 צפייה בגלריה
גל: "למרות הדמיון אני חושבת שהיו לה חיים טובים יותר משלי"
(צילום: טל שחר, סגנון: שקד דרעי)
כלומר, היחסים שלך עם לירי הושפעו מהיחסים שלך עם אמא שלך?
"ללא ספק. ילדות קשה - זה לא עוזב אותך אף פעם. היה לי קשה מאוד בהתחלה לוותר עליה, במיוחד שהיא גדלה כל כך רחוק ממני, אבל יש לי תכונה כזאת, של השלמה. אני אומרת 'אוקיי, זה קרה, מה אני יכולה ללמוד מזה?' זה כלי כל כך חשוב לתיקון וזה מה שאני עושה היום מול לירי. בזכותה למדתי כל כך הרבה דברים על עצמי, כי גם היא לא נושאת מטענים. אני סלחתי לאמא שלי מזמן. לא היו לה חיים קלים, אבל לא יעזור, העובדה שלא גדלתי אצלה השאירה אותי רחוקה ממנה. אני מקווה שאצל לירי אין את תחושת הריחוק הזו".
לירי: "אין לי את זה. עובדה שאני פה עכשיו. אם היה לי את זה, לא הייתי פה".
איך היה הקשר ביניכן כל השנים?
ריקי: "הרבה נסיעות על קו ירושלים־תל אביב. היו לנו שנים לא פשוטות. היה שם גם הרבה כעס מצידה".
לירי: "אני חושבת שפחות כעסתי ויותר התבאסתי. קינאתי בחברות שלי שיש להן אמא. כשהייתי ילדה, אפילו ללכת איתה לארוחת בוקר היה מבצע, שיגעו אותנו הפפראצי. אבל בסוף זה מה שחיזק וחישל אותי, וגרם לי לאהוב את אמא ולהתחבר אליה עוד יותר, דווקא מתוך המקום הקשה הזה".
ריקי: "היו רגעים שממש הרגשת אליי סוג של שנאה".
לירי: "לא יודעת אם שנאה, היה שם רגש שלא ידעתי איך להגדיר אותו. אני אגיד לך את האמת? לא אהבתי אותך הרבה שנים. זה לקח לי זמן. ככל שגדלתי והקשר היה כבר יותר ישיר וכבר לא מתווך דרך אבא, התקרבנו יותר. היום אין בן אדם שאני אוהבת יותר ממנה".
הריאיון המלא עם ריקי גל ובתה לירי מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
