אם מישהו היה טורח להקשיב להן
הצילום האחרון של התצפיתניות, ערב לפני הטבח
12 צפייה בגלריה
משמאל: רוני אשל ז"ל, שחף ניסני ז"ל, נועה פרייס ז"ל, שי אשרם ז"ל, אורי מגידיש (נחטפה ושוחררה), עדי לנדמן ז"ל. מימין: יעל לייבושור ז"ל, מאיה דסיאטניק (ניצלה מהחמ"ל), נועה מרציאנו ז"ל, שירה שוחט ז"ל. במרכז: סרן שיר אילת ז"ל
The Last Disco, כך קראה סמ"ר שחף ניסני ז"ל למסיבת השחרור שלה מהצבא. היא הייתה ותיקת התצפיתניות בבסיס נחל עוז, ובערב שבת,
6 באוקטובר, ארבעה ימים לפני שעמדה לגזור את החוגר, התקבצו לחגיגת השחרור חברותיה התצפיתניות - ותיקות לצד כאלה שרק הגיעו לבסיס כמה ימים לפני כן. הקצינה שלהן, סרן שיר אילת ז"ל, צילמה אותן בתמונה קבוצתית כה ישראלית: חיילות סביב שולחן עמוס בחלות שבת ובאוכל ביתי שאמא של ניסני הכינה, מחייכות באושר - והלב מתכווץ. הן לא יודעות שמחר תתרחש מתקפה רצחנית שעליה התריעו כל כך הרבה זמן. ב־7 באוקטובר בשעה 6:29, כשנשמעו אזעקות בבסיס, אלה שלא היו במשמרת רצו למיגונית, ואלה שהיו בחמ"ל דיווחו מעמדותיהן על המתרחש לנגד עיניהן. הן ראו את הפשיטה על הגזרה והבסיס והמשיכו לדווח בקור רוח בלי לנטוש את העמדות, גם כשהן מבינות את הסכנה שמתקרבת אליהן במהירות, גם כשהפחד מחלחל לעצמות והקול כבר נסדק.
במשך שעות התצפיתניות בחמ"ל ובמיגונית המתינו לחילוץ, ללא נשק וללא יכולת להגן על עצמן. אם מישהו רק היה טורח להקשיב להן, אולי הטבח הגדול היה נמנע, אבל כפי שיעידו בהמשך ההורים שלהן והתחקירים – האזהרות וההתרעות שלהן נתקלו בחומה של זלזול. הן עשו את התפקיד שהוטל עליהן, היו "העיניים של המדינה", אבל בשעת האמת לא קיבלו את ההגנה שהובטחה להן.
15 תצפיתניות נרצחו במתקפה ושתיים שרדו אותה. שבע נחטפו לעזה – נועה מרציאנו ז"ל נרצחה בשבי, אורי מגידיש חולצה במבצע צבאי, וחמש שוחררו בעסקה. התמונה האחרונה הזו היא סמל להפקרה שלהן, למחדל הגדול, אבל גם סמל לגבורה ולאומץ של החיילות שאף אחד לא רצה להקשיב להן אבל המשיכו לתפקד בעוז עד הרגע האחרון.
מאת: שיגב פורת
בזכותם
ישראלים מלווים מסעות לוויה של הנופלים
עמדתי עם דגל ישראל ביד, בין מאות אנשים, במסע הלוויה של איתי סעדון בנובמבר 2023 מחוץ לביתו בתל אביב, כשעלו בי מילות השיר שכתב מוטי המר ושרה חוה אלברשטיין:
"ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו". הדגלים נגעו קלות אלו באלו, כאילו מבקשים להעניק נחמה אחד לשני. כשהוריו של איתי, אחותו ובת זוגו עברו ביניהם, בדרכם להיפרד מאיתי בפעם האחרונה, הדגלים כמו נופפו לקראתם, כאילו ביקשו לומר להם "אנחנו איתכם".
באותו רגע הבנתי לעומק את המילים "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". עטופים יחד בכאב שאין לו סוף, מאות אנשים זרים בחרו לצאת מהבית למען אנשים שהם לא מכירים. אפשר היה להרגיש שכולנו חולקים את אותו גורל, שכולנו מחוברים בצורה בלתי נראית, שמשהו מת בכולנו. וכולנו לא נשכח את 915 חיילי וחיילות צה"ל שמסרו נפשם, גם ברגעים השמחים של שחרור החטופים.
בתוך ים השכול שאנחנו שוחים בו בשנתיים שחלפו, דגל ישראל הפך למפרש, שמניע אותנו ומזכיר לנו מי אנחנו כשאנחנו ביחד.
מאת: גלית הראלי
מזון לנשמה
מדינה שלמה מאכילה את לוחמיה
כבר בימים הראשונים למלחמה נכנסה מדינת ישראל למטבח. סירים ומחבתות הועמדו על האש, ירקות נקצצו, כריכים נעטפו בתוספת פתקים עם ברכות ומילות תפילה, וערכות מנגל ופחמים הוסעו ללוחמים לצד טאבונים להכנת פיצות טריות. אפילו משלוחים של סושי ושל אוכל טבעוני וצמחוני הובלו לדרום לטובת הלוחמים.
אינסוף יוזמות פרטיות וקבוצתיות דאגו לדבר אחד - לפנק את הלוחמים ולהביא אליהם ריח וטעם של בית. אחרי 7 באוקטובר חלק מהישראלים תפסו רובים, אחרים הסתערו עם מרית, מצקת ומעבדי מזון, והתייצבו למשימה. הרשתות החברתיות הוצפו בתמונות של אנשים מכינים אוכל בבית או בשטח ומאכילים לוחמים. בכולן, פרט לשולחנות עמוסי מטעמים, יש חיילים עם עיניים נוצצות שמקבלים ארוחות מפתות מאזרחים עם עיניים נוצצות לא פחות.
אזרחי ישראל חלוקים כיום בכל נושא אפשרי כמעט, אך בנושא אחד יש תמימות דעים - לוחמים צריכים לקבל אוכל משובח. העורף הישראלי התגייס לכל דבר: מבישולים או חקלאות ועד שמירה על הגחלת המשפחתית בזמן שבן או בת הזוג עושים מאות ימי מילואים.
לפי סקר של עמותת "רוח טובה", שנערך כשנה לאחר פרוץ המלחמה, 28% מהישראלים החלו להתנדב לראשונה בעקבות השבת ההיא, ו־39% הגבירו את פעילותם ההתנדבותית. 30% מהמשיבים לסקר דיווחו על התנדבות בהכנת מזון ואריזתו. עם הזמן, פרויקט האוכל התחבר לפרויקטי הנצחה שונים שפורסמו. מתברר שלא רק שהצבא צועד על קיבתו, אוכל הוא מזון לנשמה - גם של מי שאוכל וגם של מי שמכין.
מאת: לימור גל
עם כלביאה
האומץ אינו מגדרי, הוא אנושי
בשנתיים האלה נופצו לא רק הגדרות שהגנו על גבולות העוטף, אלא גם סטריאוטיפים. בתוך הבלבול, האימה והכאוס בלטה תמונה אחת ברורה: נשים נלחמות כתף אל כתף עם גברים. לא כדימוי, אלא ככוח אמיתי. אמיץ. עשוי ללא חת.
אחת הדוגמאות הראשונות שנחשפנו אליהן הייתה הטנקיסטיות של גדוד קרקל ושל פלוגות השריון ששעטו קדימה ונטרלו מחבלי נוח'בה בזה אחר זה. הן הפכו לאייקון של מציאות חדשה - חותרות למגע ולא מהססות. הן היו הראשונות לקרוא נכון את המפה, הראשונות לפרוץ דרכים לתושבים הנצורים, הראשונות לחבור לחיילים בשטח ולכיתות הכוננות.
הרבה פגזים נורו מאז "המיידלע" מלא הבוז של עזר ויצמן ומאז בג"ץ אליס מילר ב־1995. היום הדלת לקוקפיט (וגם לטנק, לספינה, לג'יפ ולצוללת) פתוחה. היא לא קצרה ואין הנחות, אבל היא לגמרי פתוחה.
קצרה היריעה מלהזכיר את כולן: חובשות קרביות, לוחמות חי"ר, תצפיתניות, נשות מודיעין - כולן היו חלק ממערך שבלעדיו לא היה אפשר להחזיר שליטה.
גם במערך המילואים נרשמו רגעים היסטוריים: מאות נשים חזרו למדים, חלקן אחרי עשור או יותר באזרחות - רופאות, מדריכות, מש"קיות, ומפקדות התייצבו ותפסו עמדות פיקוד והגנה.
במלחמת חרבות ברזל הוכיחו הנשים הישראליות שהאומץ אינו מגדרי, הוא אנושי.
מאת: יוליה פריליק־ניב
מבט אחד מזוקק של זוועה
הפצע של משפחת ביבס לא יגליד לעולם
כמה דקות לפני שהפריים המצלק הזה הגיע, התקשרה אליי העורכת שלי וניסתה לדבר איתי על ענייני עבודה - על השינויים שנצטרך להכניס לעיתון בעקבות האירועים. לא הצלחתי לקלוט מילה ממה שאמרה לי, זה נשמע ג'יבריש. בהיתי במידע שהתחיל לזרום לנייד, ניסיתי להבין מה לעזאזל אני רואה ותוך כדי להסתיר את המתרחש משלושת ילדיי הקטנים. עבודה? מה הקשר?
תוך כדי השיחה התחילו להגיע סרטוני החטיפה של שירי, אריאל וכפיר ז"ל.
אני חושבת שזה הרגע שבו הבנתי מה זה רוע טהור. זה הרגע המזוקק שבו נפל לי האסימון מי זה האויב שלנו ובכמה שנאה אנחנו מוקפים.
העיניים החכמות והלא דומעות של אריאל שמביט לאחור ומוצץ חזק את המוצץ שלו גמרו אותי. העיניים האלו הולכות איתי שנתיים. לילות על גבי לילות הייתי קמה באמצע הלילה - שלוש, ארבע, חמש פעמים - מרפרשת כמו פסיכית את עמודי החדשות ומחכה לסימן חיים, בטוחה שאוטוטו הוא מגיע. אוטוטו הם יבינו שטעו בשיקול הדעת כשלקחו אותם והם ישוחררו. נו, היד הייתה קצת קלה על החטיפות ומישהו נסחף שם לרגע - הרי מה יש להם לעשות עם שני תינוקות שדורשים כל כך הרבה יחס ותשומת לב?
שיקול דעת. איזה צחוקים איתי.
מאותו רגע, במחשבות שהפכו לאובססיביות ממש - בכל פעם שהרמתי את בני הקטן, שהיה בערך בגילו של אריאל כשנחטף, הייתי חושבת על שירי. איך היא סחבה את שניהם במשך כל כך הרבה זמן על הידיים? איך היא שרדה שם חודש? איך היא שרדה שם יום?!
"אין מצב שהם לא חוזרים בחיים", אמרתי לכל מי שחשב אחרת, "מי מסוגל לפגוע בדבר כזה?". התעקשתי להחזיק את התקווה עד השנייה האחרונה.
ניצחון או לא ניצחון, למי אכפת? הפצע של משפחת ביבס כל כך עמוק, כל כך מדמם, כל כך לא קיבל את הסוף שמגיע לו. את הסוף שמגיע להם.
הלב עם ירדן, מאז ולנצח. לעולם לא אשכח אותם. לעולם.
מאת: אהובית רבי־גולן
אימא אף פעם לא מוותרת
עינב צנגאוקר, סמל המאבק להשבת החטופים
היא לא חיפשה תהילה, אור זרקורים או במות, אבל כשבנה נחטף עם בת זוגו ממיטתם בניר עוז, עינב צנגאוקר הפכה ללוחמת עיקשת וחסרת מורא ונהייתה סמל של גבורה אימהית ואזרחית.
אומרים שלהצלחה אבות רבים ואילו הכישלון יתום. לניצחון של משפחות החטופים יש אבות רבים וגם אמהות ונשים מסורות, שלא הפסיקו להילחם על יקיריהן. אבל עינב צנגאוקר היא בעיניי התמצית הגבישית של המאבק.
אירועי 7 באוקטובר חשפו אותה לציבור בעל כורחה. חודשים ספורים לאחר שפעלה במסגרת מטה משפחות החטופים, היא עברה להפגין מול שער בגין בקריה. מהר מאוד התגלתה אישיותה הכריזמטית, וסביבה התקבץ גרעין קבוע של אזרחים ששאב ממנה כוחות ועטף אותה במאבקה הבלתי נלאה.
צנגאוקר עלתה על בריקדות במובן המילולי ביותר של המילה: חסמה כבישים וצמתים, נאבקה פיזית בשוטרים, חטפה סילוני מים ממכת"זיות, כלאה את עצמה בכלוב שריחף מעל דרך בגין וחבשה הינומה שחורה במיצג החתונה עם אילנה גריצווסקי, בת זוגו של בנה. היא לא הפסיקה בפעילותה הנחרצת גם נוכח הקללות, הנאצות, האיומים והטענות שמאבקה מעלה את מחיר החטופים. היא לא נכנעה לחולשת הגוף ולא הפסיקה להזכיר לכולם, בכל מקום ובכל עת, שבנה מתן ויתר החטופים חייבים לחזור הביתה. אשריה שזכתה!
מאת: צפורה רומן
העם יוצא לרחובות
כמה פעמים אפשר לצעוק "את כולם עכשיו"? כמה שצריך!
כמה אפשר לחזור על המילים "למה הם עדיין בעזה?", "החטופים בעזה יותר מדי ימים" ו"עסקה עכשיו כולם כולל כולם", בלי להתייאש, להרים ידיים, לוותר, להרגיש שהמילים האלה כבר מזמן איבדו את משמעותן?
עד אינסוף.
איך אפשר לצאת מהבית לעוד הפגנה, עצרת, צעדה, יום שיבוש, יום מחאה, יום זעקה, לאורך עוד שבוע, עוד חודש ועוד שנה, בלי להגיד שדי, זה לא עוזר, אף אחד לא שומע ולא מתייחס, לאיש לא אכפת, אין טעם ואין תכלית ובאמת שאי־אפשר יותר?
אז אפשר. כי אין ברירה אחרת ומעולם לא הייתה. מאות אלפי ישראלים וישראליות יצאו במשך שנתיים ארוכות מנשוא לרחובות, לא רק למען החטופים אלא גם למען עצמם. כי בלי להחזיר את החטופים אין מדינת ישראל. בלי הערבות ההדדית, בלי הידיעה שלא משאירים אף אחד מאחור, לעולם, אף פעם - אין אותנו. תמונת המלחמה היא מבחינתי האזרחים והאזרחיות שלא היו מוכנים לוותר, שנלחמו בשיניים, בציפורניים ובגרון ניחר על מה שהיה אמור להיות מובן מאליו: שכולם יחזרו הביתה, עכשיו. הם אלה שנותנים תקווה לשיקום, לריפוי ולצמיחה מחדש. הם האור בקצה המנהרה.
מאת: ליאורה שוסטר
על הרגליים
הפצועה הכי קשה של המלחמה צעדה לחופה
במהלך הפגישה שלנו לכתבת השער עם מישל רוקוביצין ורינט קסימוב, שנערכה לרגל הצעת הנישואים המרגשת שקיבלה, הבטיחה רוקוביצין (25): "לחופה אני הולכת לבד על שתי רגליים. אם אני לא מוותרת על הכיסא, אין חתונה".
מי שמוגדרת "הפצועה הכי קשה של מלחמת 7 באוקטובר" נפצעה בבסיס כיסופים שבו
שירתה כטכנאית מערכות מודיעין. בשש וחצי בבוקר היא התעוררה לקול האזעקות, הלכה למיגונית, ושם נורתה. היא הגיעה לבית החולים עם פגיעה רב־מערכתית, ובמשך שלושה חודשים הייתה מורדמת ומונשמת ולא היה ברור איך ואם היא תתעורר. במשך כל הזמן הזה בן זוגה רינט לא מש ממיטתה, שר לה שירים רוסיים ללא הפסקה ותכנן את הצעת הנישואים. "ידעתי שזה מה שיעמיד אותה על הרגליים", הוא אמר בריאיון.
הנחישות שלה הייתה באמת מרשימה, אבל אני מודה שבאותו רגע שבו ראיתי את מצבה, זה נראה יותר כמו משאלת לב שאין לה סיכוי להתגשם, שלא לומר - היא חיה בסרט. "הרופאים פחות אופטימים, אבל אני אופטימית וזה מה שחשוב", אמרה לי אז. "אי־אפשר לעצור אותי ואני מוכיחה לכולם את ההפך". מאז עברה חצי שנה של עבודה סיזיפית יומיומית במטרה אחת - לצעוד על שתי רגליה לחופתה. ב־30 בספטמבר 2025 הגיע הרגע הגדול - רינט ניגש לאהובתו, הוריד את ההינומה על פניה, והיא קמה וצעדה איתו אל החופה לקול תשואות המוזמנים.
כבר שנתיים מחפשים פה את תמונת הניצחון, אבל אם תשאלו את רינט, זו תמונת הניצחון האולטימטיבית. ואני אומרת - גם מבחינתנו. אף על פי כן ולמרות הכול, אנחנו על הרגליים.
מאת: דינה חלוץ
ביקור ג'רי סיינפלד בישראל
המולדת היהודית שלו
היה אפשר לצפות שמראות הזוועה של 7 באוקטובר יטלטלו את העולם. זה לא באמת קרה. הגינויים נגד חמאס התחלפו עד מהרה בגינויים נגד ישראל. רוב כוכבי הוליווד, ובהם לא מעט יהודים, לא טרחו לצייץ דבר, או במקרה הטוב שחררו הודעה מכובסת שבה איחלו "שלום וביטחון לשני הצדדים".
ארגונים הומניטריים טענו לפגיעה מכוונת בנשים ובילדים פלסטינים והכחישו מקרי אונס קשים שנעשו בעוטף. וכוכבי הוליווד? רובם לא היססו פתאום להשמיע את קולם, להצהיר שהם מתייצבים למען עזה וקראו להחרים את ישראל.
לכן, עבורי, התמונה של ג'רי סיינפלד שהגיע בדצמבר 2023 לביקור תמיכה בישראל עם אשתו וילדיו, תמיד תיזכר כנקודת אור בתקופה חשוכה כל כך. בזמן שהמלחמה הייתה בשיאה, כשרוב העולם יצא נגדנו, וגם סלבס שתמכו בנו חששו להשמיע את קולם, הוא לא היסס לעלות על מטוס, להיפגש עם משפחות הקורבנות ולהצהיר באינסטגרם שלו: "חייתי ועבדתי בקיבוץ בישראל כשהייתי בן 16, ומאז אני אוהב את המולדת היהודית שלנו. הלב שלי נשבר מההתקפות ומהזוועות האלה, אבל אנחנו עם חזק מאוד גם בלבנו וגם בראשנו. תמיד אעמוד לצד ישראל ולצד העם היהודי".
הוא לא הכוכב ההוליוודי היחיד שעשה זאת. היה עוד קומץ שהביע תמיכה. אבל הוא ללא ספק הכוכב הכי גדול, והוא עדיין ממשיך להתייצב למען ישראל בנחישות.
ואם בנעוריי שמחתי כל כך שיש לנו את ג'רי סיינפלד בעולם, כי הוא כל כך מצחיק אותי, היום אני שמחה בו כי הוא גורם לי להבין שלא השתגעתי. שגם הוא זוכר איך הכול באמת התחיל.
מאת: יפעת מנהרדט
הרומן המפתיע של דניאל עמית ואמילי דמארי
בתוך כל זוועות המלחמה, סיפור האהבה של אמילי דמארי ודניאל עמית היה רגע אמיתי לשמוח ולהתרגש בו. ביוני האחרון, רגע לפני שנוספה לנו מלחמה עם איראן לתוך הקלחת, דניאל עמית, פודית ומשפיענית עם חצי מיליון עוקבים אדוקים, הטילה פצצה ברשת - היא ושורדת השבי אמילי דמארי (29) הן זוג.
הסיפור התחיל הרבה לפני המלחמה. דמארי הייתה עוקבת נלהבת של עמית וגם השאירה לה הודעות פרטיות. כזכור, ב־7 באוקטובר נחטפה דמארי מביתה שבכפר עזה.
כעבור שבועיים נסעה עמית לשפיים כדי להתנדב עבור מפוני כפר עזה, ושם חברים של אמילי סיפרו לה עליה וביקשו שתעשה לה סרטון, שתקבל כשתשוב מהשבי. מאותו רגע אמילי הפכה להיות "החטופה שלה".
ב־19 בינואר 2025, לאחר 471 ימים בשבי, שוחררה דמארי. תמונתה מנופפת ביד חבושה לצד החמאסניקים נהפכה לסמל. השתיים דיברו מיד אחרי שאמילי חזרה ואף נפגשו להכין יחד פסטה. אבל שום דבר לא הכין את עמית (34), עד אז סטרייטית, להתאהבות הזו. כשהתראיינה לגיא פינס ודיברה על הרצון בזוגיות, דמארי הגיבה: "דניאל, תופס גם בנות?", ועמית ענתה: "בשבילך עוברת צד". בהתחלה זה היה בצחוק, בהמשך זה קרה. מאז הן מאוהבות ויחד נאבקו על חזרתם מהשבי של גלי וזיו ברמן, חבריה הטובים של אמילי. הזוגיות שלהן מסמלת את החוסן של דור צעיר, חזק ונחוש שמתבגר פה בתוך מציאות כל כך מורכבת ובעיקר מהווה תזכורת לכך שללב יש חוקים משלו, גם כשבחוץ רועמים התותחים.
מאת: מלי זיידמן
שוב ביחד
הנשיקה של נועה ארגמני ואבינתן אור
התמונה של נועה ארגמני ואבינתן אור מתאחדים בנשיקה היא אנחת הרווחה הפרטית שלי. את הזוג הזה אני מרגישה שהכרתי באופן אישי.
הסרטון של נועה ואבינתן נחטפים על ידי חמאס - היא על אופנוע, מתחננת שלא יהרגו אותה, הוא נגרר לעזה באלימות – הוא טראומה שורפת בגוף שלי.
ב־8 באוקטובר ראיינתי את תומר, אחותו של אבינתן, שסיפרה על התדהמה ועל אחיה, בחור חזק מנטלית. חיפשתי את החברים של נועה, חברי ילדות, חברים מהאוניברסיטה. אמיר, השותף לדירה, ואחרים סיפרו לי על האהבה הגדולה של נועה ואבינתן שציינו שנה לזוגיות ועל אהבתה של נועה לעציצים ולעיצוב.
אחר כך באו עוד שיחות: ליאורה ארגמני ז"ל, אמא של נועה, דיברה איתי על המסיבה שלא ידעה על קיומה, על ארוחת הערב האחרונה יחד בבית, על אבינתן שנועה שלה אוהבת. כשישבנו במטבחון של המחלקה באיכילוב, היא הסתכלה עליי בעיניים עצובות וכעסה על העולם. רציתי לשמח אותה, להבטיח לה שעוד תרקוד בחתונה של הבת שלה, ושתקתי. אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האלה הוא שאי־אפשר לדעת שום דבר.
יכולתי לכתוב כאן שהתמונה של הזוג האוהב היא ההוכחה לכך שאהבה מנצחת או ההוכחה לכך שהטוב מנצח את הרוע. אבל עזבו אתכם. האמת היא שהחיים האלה הם רולטה רוסית, ולפעמים כדי לקבל סוף של סרט הוליוודי צריך שנשיא אמריקאי יחליט להתערב ולכתוב את התסריט בעצמו.
מאת: אורית מרלין־רוזנצוייג
