בזמן צילומי העונה השנייה של הדוקו־ריאליטי "ווארט", שעוסקת בשידוכים במגזר החרדי, כשחשבה שהמיקרופון שלה לא מחובר, ניגשה השדכנית והמגישה שרה פכטר לאחד המשודכים ואמרה לו: "תשמע, אתה לא מאוהב, זה לא יקרה".
מה הוא אמר?
"הוא אמר: 'אני כל כך שמח שאמרת את זה'. הייתה לו הקלה. על פניו השידוך הזה התאים, אבל לא ראיתי את הניצוץ. לילדים שלי אני לא מרשה להתארס אם אני לא רואה את הנשמה שלהם עושה סלטה ואת ההתאהבות בעיניים שלהם".
תסבירי.
"הבת שלי יצאה עם בחור שהציע לה נישואים שלוש פעמים. היא משכה ומשכה. היא אמרה לי: 'אמא, כיף לי איתו, אבל משהו חסר'. אמרתי לה 'רדי מזה'. אם עד דייט שלישי הניצוץ לא הופיע, הוא לא יגיע. או שיש את זה או שאין את זה".
הוראות לדייט על המקרר
השבוע תעלה העונה השנייה של התוכנית, שמשודרת ברשת 13. "היה קשה להביא חרדים לתוכנית בעונה הראשונה", היא אומרת, "העונה הזו יהיו הפתעות מטורפות".
היא מסרבת לחשוף את גילה ("תכתבי אמצע שנות ה־40"), את מספר הנכדים שלה ("יותר ממספר הילדים", ויש 11 בלי עין הרע) ואת מספר המשודכים שלה ("יותר מ־80)".
החיים של פכטר מתנהלים בקצב מהיר, כך גם הדיבור שלה. הראש עובד בלי הפסקה, גם הטלפון. רק לאחרונה החלה לחזור בהדרגה עם משפחתה מבית שמש למטולה, שאותה עזבה בתחילת המלחמה. היא בעלת משרד יח"צ ופרסום מוביל במגזר החרדי, סופרת שהוציאה 24 ספרים ושדכנית. "כשקראו לי מהתוכנית לתת ייעוץ על המגזר החרדי, הם לא ידעו שאני שדכנית", היא מספרת. "אחרי הפעם הראשונה שהשתתפתי ב'מועצת השידוכים' אמרו לי, 'את צריכה להנחות'. ההצעה הגיעה אליי יום אחרי שכתבתי לעצמי שאני מגיעה לגיל שכבר אין הפתעות בחיים. איזו הפתעה קיבלתי".
מה הכללים שלך בשידוכים?
"אני מאמינה בהתאמה של מראה חיצוני. לאו דווקא חתיך עם חתיכה אלא משהו שמזכיר משהו. יש התאמה של אישיות, לא תיקחי בחור מופנם עם בחורה סוערת. אני עושה גם התאמה על רקע המשפחות, ותני לי לחדש לך: הרבה ספרדים לא רוצים שידוך עם משפחה אשכנזית, למרות שלאחת הבנות שלי יש חתן מרוקאי, שידוך שלי".
"אם יש סיכוי של 20% שתהיה פגישה נוספת, מזמינים קפה או מיץ; 50% סיכוי לפגישה שנייה - קפה ועוגה; 80% סיכוי - ארוחה"
שידוך שלך?
"שידכתי שישה משמונת הילדים הנשואים שלי. היו לי ארבעה ילדים בו־זמנית בשידוכים והם לא מצאו. אמרתי: 'בורא עולם, ילדתי אותם אחד אחרי השני, מגיע לי שיתחתנו באותו הקצב'. אחר כך התחלתי בעצמי לעבוד על השידוכים בשבילם. אני זוכרת שפגשתי מישהי במכולת והתלהבתי ממנה. אמרתי לה, 'תני לי את הטלפון של אמא שלך'. התקשרתי לאמא שלה, היא אמרה: 'לא מתאים, יש אחות גדולה ממנה שצריכה להתחתן'. לא ויתרתי. שיגעתי אותה חודש עד שהיא הסכימה, רק שארד לה מהווריד. כיום הבת שלה היא הכלה שלי.
"בן אחר שלי התקשר אליי יום אחד ואמר לי, 'אמא, אני בספרייה הלאומית, יש כאן מישהי שמוצאת חן בעיניי'. הוא חרדי ולא יכול לגשת אליה, ואני בדיוק הייתי לפני פרזנטציה מטורפת שהיו בה ראשי המשק. עזבתי הכול. אמרתי להם, יש לי בלת"ם וטסתי לספרייה. הם לא התחתנו בסוף".
בתקופת השידוכים נתלה על המקרר בביתה פתק: הוראות שימוש באשראי בזמן דייטים. "אם יש סיכוי של 20% שתהיה פגישה נוספת, מזמינים קפה או מיץ תפוזים; 50% סיכוי לפגישה שנייה – קפה ועוגה; 80% סיכוי - תתפרעו על ארוחה".
מה חילונים צריכים ללמוד מהדייטים של החרדים?
"פגישה ראשונה אורכת שעה, שעה וחצי מקסימום. אם יש התלהבות, זה יחכה לדייט הבא, ואם הדייט הוא סיוט, אז תחמתם אותו בזמן. בזמן הדייט לא מתעסקים בטלפון, נותנים את כל תשומת הלב למי שנמצא מולכם. והכי חשוב: כשבחורה חילונית יוצאת עם בחור, היא לא יודעת אם הוא רוצה להתחתן. אצלנו זו המטרה. אם אתה לא רוצה להתחתן, לא תצא לפגישות. כשנפגשים, אין מצב למשוך. הבן שלי נפגש עם עשרות בחורות. אחת מהן הוא רק ראה וכבר אמר, 'זו תהיה אשתי'. תוך שבוע הם התארסו". היא עצמה נפגשה עם 30 בחורים לפני שפגשה את בעלה ישראל. "הייתי בת 17 וחצי כשהתחלתי, זה מאוד מוקדם", היא אומרת. "אני רציתי בזה, אולי היה לי משעמם. יש מי שחושבת שהתקופה של הדייטים קשה, אני מאוד נהניתי מהפגישות. רוב הבחורים רצו אותי, ועם אחד מהם עמדנו לסגור, אבל בפגישה ה־13 באתי עם מעיל דובון ונעליים אלגנטיות והוא נלחץ. פחד שאני חזקה מדי ועוצמתית בשבילו. זכותו. היה מישהו, מולטי־מיליונר, שבא לפגישה ברחביה עם אמא שלו שניהלה את הדייט. כמובן שלא היה לזה המשך. פעם נפגשתי עם חתיך הורס, אבל לא הייתה לו קומה שנייה, לא היה לו הרבה בראש. נפגשתי שוב ושוב לחפש את הקומות ובסוף נאלצתי להיפרד. כמה בכיתי".
"אני מאמינה בהתאמה של מראה חיצוני, של אישיות ושל רקע המשפחות. הרבה ספרדים לא רוצים שידוך עם משפחה אשכנזית, למרות שלאחת הבנות שלי יש חתן מרוקאי, שידוך שלי"
ומה היה עם בעלך?
"סבא שלי היה משחק שחמט עם ראש הישיבה שלו. הם עשו את השידוך. בהתחלה לא התלהבתי ממנו, הוא התאהב בי קשות ורדף אחריי עד שנכנעתי. הייתי בת 19 וחצי והוא היה צעיר ממני בכמה חודשים וזה הפריע לי. הוא לא ויתר, השאיר לי מכתב בבית שבו כתב, 'אני יודע שאני לא מה שאת רוצה, מבטיח להיות מה שאת תרצי', והוא עמד בזה. הוא יד ימיני, החבר הכי טוב שלי, שותף שלי להכול. בגיל 25, כשילדתי את הילד החמישי או השישי, לא זוכרת, הוא בא לבית החולים עם טבעת נישואים ו'הציע לי נישואים'. הוא זכר שרציתי להתחתן עם מישהו בן 25".
סופרת מגיל 15
פכטר נולדה לפני 40 ומשהו שנים בשיקגו, בת בכורה להורים ציונים שעשו עלייה והתגוררו בקרוואן ביישוב מעלה עמוס בגוש עציון עם 14 ילדים. "חיים הכי פשוטים, עם טיפוסים מעניינים מכל העולם", היא מתארת את ילדותה.
השלווה הופרה כשהייתה בת 13, בזמן האינתיפאדה, כשנפצעה מיידוי אבנים. "נסעתי עם חברה ואבא שלה לספרייה באלון שבות, אני אפילו זוכרת איזה ספר לקחתי. זה היה 'באלוקים אמא אני שונא את המלחמה' (במקור נקרא 'באלוהים אמא אני שונא את המלחמה', מאת יגאל לב). בחזרה הביתה נסענו בין ההרים, שקט פסטורלי, ופתאום אבנים מכל עבר. הנהג נפצע, איבד את ההכרה. החברה צורחת. אני קולטת שאם אני לא מתיישבת עליו ושמה רגל על הברקס אנחנו בתהום. עמדנו ככה כמה דקות כשהרגל שלי על הברקס, עד שהגיע רכב צבאי ופינו את הנהג לבית החולים. היה לו שבר בגולגולת, הוא היה מאושפז כמעט שנה".
ומה איתך?
"נפצעתי קל, אבל בעצם נפצעתי קשה. פחדתי לעלות לאוטו, הפסקתי ללכת ללימודים. אף אחד לא חשב להציע לי טיפול פסיכולוגי. יום אחד שכנה אמרה לי: 'דברי עם בעלי. הוא הלום קרב, היה טייס במלחמת וייטנאם. פעם בשנה הוא נכנס מתחת לשמיכה ולא מתפקד'. ישבתי איתו קיץ שלם בקרוואן שלו, הוא היה מגדל עיזים ועושה גבינות. אני עדיין זוכרת את הריח".
"כשהתפנינו ממטולה לקחתי את הפאות, שזה הדבר הכי יקר, את המחשב ובגדים. הבית נהרס ואמרתי לילדים: 'אנחנו לא בוכים על רכוש'"
את הסיפור שלו העלתה על הכתב, ובהיותה בת 15 הוציאה אותו לאור. "הלכתי לבית דפוס במאה שערים, אמרתי להם, 'אין לי כסף לשלם, אשלם אחרי שאמכור'. זה הצחיק אותם, הם זרמו איתי. אמא של חברה עשתה את הכריכה. 'פצוע קל' קראתי לספר, הוא היה להיט מטורף וההתחלה שלי כסופרת".
ההתחלה שלה כעיתונאית הייתה עוד קודם, כשבגיל 12 כתבה לעיתון 'המודיע'. "יום אחד התקשרו אליי ושאלו למה אני לא באה לקחת את הצ'ק. אמרתי: 'מה, משלמים?'. באתי עם הצמה, ילדה טובה ירושלים, הם היו בשוק. לא ידעו בת כמה אני".
אחרי הנישואים למדה הוראת אנגלית, למרות שמה שרצתה באמת ללמוד היה תקשורת. "הלכתי לסבא שלי, הגאון אהרון חיים צימרמן, אמרתי לו, 'זיידע, אני רוצה ללכת לאוניברסיטה ללמוד תקשורת'. הוא אמר לי: 'אף פעם אל תכתבי לשון הרע על מישהו ותמיד תראי את הכתבה למרואיינים לפני שאת מפרסמת'. אמרתי 'אוקיי'. הוא אמר לי: 'זהו, קיבלת את התואר'. ללמוד לא הלכתי כי החוג היה מעורב, נשים וגברים. לימים הזמינו אותי לאוניברסיטת תל אביב לתת הרצאה על התקשורת החרדית. עמדתי על הפודיום ואמרתי, 'זיידע, אני באוניברסיטה'. זו הייתה סגירת מעגל".
במשך שנים ספורות עסקה בהוראה, עד שהבינה שזה לא מתאים לה. "זה היה אחרי הילד החמישי, התחלתי לאחר כל יום. אמרתי לעצמי, 'עזבי, את לא מורה'". היא התחילה לעבוד כעיתונאית במשרה מלאה. בהתחלה בעיתונים החרדיים, כשבהוראת העורכים חתמה בשמו של בעלה. "לא היה אפשר לחתום בשם של אישה", היא מסבירה. "עד שבעלי אמר לי, 'שרה, אנשים עוצרים אותי ברחוב, מדברים על הכתבות שלי, זה לא מתאים'. אחר כך נתנו לי לחתום כש' פכטר. נלחמתי בהם עד שנתנו לי לחתום בשמי, הייתי החלוצה, העיתונאית החרדית הראשונה שחתמה בשמה".
"כשנשים אומרות לי, 'אני עושה עבודה עם עצמי', אני אומרת, 'תפסיקי לעשות עבודה עם עצמך ותתחילי לצאת עם בחורים'"
בהמשך כתבה גם טורים ל־ynet בשם העט "מלי גרין": "מלי על שם הילדה השביעית שלי שהרגישה שלא רואים אותה וגרין על שם הצבע הירוק, של הדולרים, שארוויח הרבה כסף".
"עבדתי במשרה מלאה בכתיבה עד ארבע, ואז הייתי עם הילדים עד שמונה, ובלילה כתבתי את הספרים. הייתי מאוד חרוצה".
נשמע מתיש.
"היו עשר שנים שלא ישנתי. אני זוכרת ערב אחד שהתיישבתי על הרצפה בחדר הכביסה, התקשרתי לרופא ואמרתי לו, 'אם תשמע על אישה שמתה מעייפות, תדע שזו אני'".
מאיפה המוטיבציה?
"רציתי להוכיח לעצמי שילדים לא מפריעים. היה לי טנדר גדול, יד שנייה, הייתי נוסעת איתם לראיין. לא לקחתי אותם כעול. יש נשים שמקטרות על שני ילדים, ואצלי אחת הסיבות שכתבתי את הטור ב־ynet היה להראות שזה אפשרי".
אחרי שילדה את ילדה ה־11, עזבה את עולם העיתונות. "חשבתי מה אני יכולה לעשות והחלטתי ללכת על יח"צ. חיפשתי רשתות שלא מתקשרות במגזר החרדי, הלכתי מאחת לשנייה, ותוך שבועיים כבר היו לי שמונה לקוחות. לא הבנתי לאן אני נכנסת, למדתי תוך כדי תנועה".
לפני עשור הקימה מועדון משפיעניות במגזר החרדי. אחת המיוצגות שלה היא אסתי סוקולובסקי, שאת אחיה שידכה לבתה. "יום אחד הבת שלי התחילה לצעוק, 'לא אכפת לך ממני, רק מהבנים, היום את מוצאת לי שידוך'. חשבתי שהיא דומה קצת לאסתי, הרמתי טלפון לאסתי, שאלתי: 'יש לך אח רווק?', היא אמרה לי 'כן', אמרתי: 'יופי, יש לו היום דייט עם הבת שלי'. תוך שבועיים הם התארסו וכיום יש להם שלושה ילדים".
חדרי הילדים נפגעו מטיל
בימים אלה פכטר, בעלה ושלושת הילדים שלא נשואים חוזרים בהדרגה לביתם במטולה שנפגע במהלך המלחמה. "בעלי הוא הבן של הרב של מטולה, שם הוא גדל. אחרי החתונה חיינו כמה שנים במעלה עמוס, עד שאמרתי שאני רוצה לצאת משם, לחיות את החיים של העולם. עברנו כמה מקומות והרבה דירות. לפני שבע שנים עברנו למטולה, זה היה החלום שלו".
ב־7 באוקטובר הילדים היו אצלה, עשו את החג. "איך שיצא החג דפקו לנו בדלתות ואמרו לנו להתפנות. לקחתי את הפאות, שזה הדבר הכי יקר, את המחשב וכמה בגדים. כל אחד לקח מזוודה אחת, לא חלמנו שלא נחזור".
ישראל היה במהלך המלחמה חבר בכיתת הכוננות של היישוב, הוא היה הראשון שהגיע לביתם שנפגע מפגיעה של טיל ועלה באש. "כל החלק האחורי של הבית נהרס, החדרים של הילדים. הכול. אמרתי להם, 'אנחנו לא בוכים על רכוש'".
שנתיים אחרי כן, רק 18% מתושבי מטולה חזרו לביתם. "אני מקווה שכולם יחזרו", אומרת פכטר. הם עצמם שהו בכמה מקומות ולא חזרו לגמרי, הילדים כבר התמקמו במוסדות לימוד והם מרוצים. "מטולה תחזור לעצמה, אבל זה ייקח זמן", היא אומרת.
כמי שמשדכת כבר שנים, עוד לפני שהיו לה ילדים משלה, היא עדה לשינויים שהתחום עבר. "התמונות הורסות הרבה שידוכים", היא אומרת. "כן, גם אצל החרדים מורידים על תמונות. ומה לעשות? יש אנשים לא פוטוגנים. לי אין בעיה, אני מטפלת בתמונות, מורידה גילאים. היה איזה בחור שמנמן שהגיע אליי, בתמונות הוא נראה ממש שמן. שילמתי לגרפיקאית ושיפצתי קצת את התמונה שלו".
לא באמת.
"לא עשיתי אותו רזה ולא שמן. בסוף יצאה חתונה, זה מה שחשוב. היה לי אחד עם אוזניים מחודדות, בתמונה הן נראו אוזני פיל. חתכתי. הבן שלי פעם התלהב ממישהי לפי התמונה שלה, אבל המשפחה שלה לא רצתה את השידוך. המשכנו הלאה. אחרי שנתיים בערך פגשתי בחורה שחשבתי שתתאים לו, אבל היא לא הייתה פוטוגנית. לקחתי את התמונה של הבחורה הקודמת בלי שהוא זכר. הוא אמר לי, 'תקבעי פגישה'. הם נפגשו. אחר כך הוא אמר, 'אמא, נראה לי שהתבלבלת בתמונות, אבל היא מהממת'. תוך יומיים הם התארסו. אני לא משקרת, אני מייפה את המציאות ומעגלת פינות, אחרת הם לא יגיעו לדייט".
לכל אחד ואחת יש שידוך?
"כן".
"אני יודעת שאני שיפוטית כלפי רווקוּת מאוחרת, אבל אם לא מצאתם עד היום, תחשבו שוב. טוב לך איתה? אתה נמשך? די, אין מה לחפש עוד"
אז מה הבעיה לדעתך, למה יש כל כך הרבה רווקים ורווקות?
"מתרגלים להיות לבד, קשה לשנות דפוסים והרגלים, ויש את רשימת המכולת. בגלל זה חייבים להתחיל מוקדם. הצעתי למישהי בת 49 מישהו חמוד, והיא התחילה להגיד לי מה היא מחפשת. אמרה לי, 'אני מדייקת'. איך אני לא אוהבת את המילה הזו. אין מדויק. או שאומרים לי, 'אני עושה עבודה עם עצמי'. אני אומרת, 'תפסיקי לעשות עבודה עם עצמך ותתחילי לצאת עם בחורים'. לפעמים בא לי לצעוק מתסכול. אני יודעת שאני שיפוטית כלפי רווקוּת מאוחרת, אבל אם לא מצאתם עד היום, תחשבו שוב. טוב לך איתה? אתה נמשך? די, אין מה לחפש עוד".
היא אומרת שכואב לה על אחוז הגירושים הגבוה. "אנשים רוצים את ההתרגשות שוב. תייצרו רגש בבית, תעבדו על היחסים! במגזר החרדי אחוז הגירושים נמוך, כי לא מתחתנים כשהאופציה הזו על השולחן. אני לא מדברת, חלילה, על מקרי קיצון. במערכות יחסים נורמטיביות אם את עסוקה בלטפח את הבעל והבעל עסוק בלטפח את האישה, זה מונע גירושים. חושבים שהאישה החרדית סובלת, יש לי חדשות בשבילכם: אנחנו מאוד מפונקות. האישה במגזר החרדי היא עיקר הבית, יש הרבה הלכות לגבר לשמח ולפנק אותה. יש חיבור, הכול עושים יחד".
את עושה את זה פשוט וקל, זה לא עובד ככה.
"כן, אומרים לי שאני רואה את העולם במשקפיים ורודים. אני אומרת תנסו, לפעמים זה באמת קל".
פכטר מספרת שבזמן התוכנית התגבר קצב הפניות אליה, כך שלא הצליחה לענות לכל המבקשים שידוך. זה גרם לה להשיק אפליקציית שידוכים חינמית, "ווארטי", למגזר החרדי והדתי. "בכל פעם שמישהו יפנה אליי או לשדכניות אחרות, הוא יקבל לינק, ישאיר פרטים, ואנחנו, באמצעות כלי בינה מלאכותית ומענה אנושי, נעשה הצלבות. זו השליחות שלי, התרומה שלי לעולם".
