ב-7 באוקטובר עמדה יערה שחורי (47) במטבח ביתה בתל אביב, המומה והלומת כאב. רגע קודם ראתה תמונה - אולי בטלוויזיה, אולי ברשתות החברתיות - של שני גברים מתים שוכבים על מדרכה באחד מקיבוצי העוטף, סנדלי שורש לרגליהם. אלה לא גברים שאמורים להיות חלק מפוגרום, היא חשבה.
"היו בי אימה מוחלטת ושבר גדול בהרבה רמות של הוויה", היא נזכרת. "הקשבתי לחדשות ואמרתי לגיא, בן זוגי, 'אומרים שיש 40 נרצחים, זה לא יכול להיות'. למחרת התקשרתי להוצאת הספרים שאני עורכת בה (מודן־כתר) ושאלתי 'מה עושים?'. אמרו לי, 'ממשיכים לעבוד כרגיל', ולא הבנתי איך אפשר".
מה הרים אותך?
"עשייה, כי או שאת שוקעת לחלוטין או שאת יוצאת לעשות. החלטתי שאני פלורנס נייטינגייל פינת שרה גיבורת ניל"י, ויצאתי להתנדבויות. יומיים אחר כך הופעתי מול מפונים במסגרת פרויקט 'מלכת הבלגן', אלבום שירה ומופע מוזיקלי לילדים. בהמשך לימדתי מפונים כתיבה בכל מיני מסגרות, יצאתי לכיכר רבין וקשרתי סרטים צהובים למכוניות. הייתי בתחושה שהתרסק עולם וצריך לבנות מחדש. עזר לי להרגיש שאפשר וצריך לעשות משהו.
"עלתה בי אהבה לא סבירה למקום הזה ולאנשים. הרגשתי הרבה יותר מחוברת ובלי השאלות אם לחיות פה או לא, שכמובן צפו אחר כך שוב. פתרתי את זה בכך שאמרתי בכל רגע: זה המקום שלי, ואם צריך אז נילחם עליו מול משטרים חשוכים ותקופות קשות. אנחנו מקום עתיק וחדש בו־זמנית שיש בו כוחות של בנייה. זה לא רק השבר. כולנו בסוף חיים על האדמה הזו. כשהלהבות יכובו יום אחד, יהיו אנשים שרוצים לחיות פה, ואנחנו חייבים תקווה לילדים וגם לעצמנו. אי־אפשר לחיות בתחושה שאנחנו כל רגע על המזוודות".
לא לספר יותר
עם התקווה הזו פנתה שחורי - סופרת, משוררת ועורכת מחוננת, בעלת דוקטורט בספרות עברית - ליצירה. בחייה האישיים היא כבר 15 שנה בת זוגו של האמן גיא בן־נר, אב לשניים מנישואים קודמים, ויש להם בת משותפת (14). היא תל אביבית מלידה שגדלה בקיבוץ אפק, ובו מתגורר עד היום אביה.
מצד אחד היה לה ברור שחייבים לכתוב בשנה הזו. מצד שני פרוזה לא נראתה לה אפשרית. שנה קודם החלה לכתוב שוב שירה, המקום שממנו התחילה. אחרי פרוץ המלחמה היה לה ברור שאם היא יכולה לכתוב משהו - זה רק שירה. התוצאה המרהיבה היא "הזמנים הרועדים שלנו", ספר השירה החדש שלה (הוצאת פרדס), שכריכתו שחורה, ושיריו מזכירים לנו את השנה הקשה שעברה עלינו אבל גם את האהבה והתקווה.
מה המלחמה עשתה ליצירה שלך בתור כותבת ועורכת?
"זה היה מוזר מאוד. לא הצלחתי לעשות שום דבר בהתחלה, ונזכרתי איך חשבנו פעם שהקורונה זה נורא. אחרי 7 באוקטובר חזרתי לערוך טקסטים. היו סופרות וסופרים שעצרו לגמרי ולא רצו לעבוד על טקסטים שכבר היו מוכנים. הם הרגישו שפתאום זה חסר משמעות - מוות קטן וטריוויאלי בספר שלהם מתגמד מול האסון שקרה לנו. עוד לא ידענו לאן המלחמה תיקח אותנו. היו סופרים שהמשיכו כרגיל תחת רמות שונות של עשייה או הדחקה. אחר כך הם עצרו כדי לעכל. קראתי כל הזמן והחלטתי שאני לא רוצה לכתוב יותר לעולם, שאני לא רוצה לספר יותר אף סיפור".
"עלתה בי אהבה לא סבירה למקום הזה ולאנשים. הרגשתי הרבה יותר מחוברת ובלי השאלות אם לחיות פה או לא"
וכך חזרה השירה אל חייך.
"השירה חזרה אליי ביתר שאת. היא נתנה לי יכולת לנסח משהו בעולם ולהאמין שמילים יכולות לתת כוח ושם לדברים או הלמות וקצב פנימי כשבחוץ יש יותר מדי רעש. לא הרגשתי שצריך עוד סיפור, כי אנחנו חיים רגע כל כך קשה, שקודם צריך זמן של עדויות. ישבתי וקראתי ספרים בבית אריאלה והבנתי שכבר היו קטסטרופות בעולם, וסופרים ומשוררים נתנו שפה לכאב".
הרגשת שיש לך תפקיד תרבותי?
"כן, כאמור, למילים יש תפקיד: הן נותנות שפה לכאב. זה נשמע גרנדיוזי, אבל זה לא. אנשים סביבי אמרו בהתחלה שאין להם מילים, ואני הרגשתי שיש לי תפקיד למצוא מילים ושכל מה שיש לי זה מילים. בחוויה שלי לרוב האנשים לא הייתה סבלנות לקרוא ספרים, אולי רק שירה. זה לא סתם שאנחנו חוזרים לשירה ברגעים מרכזיים בחיים, בהלוויות, בחתונות ובשיברונות לב. כשאנשים מוסרים ספריות, הם שומרים את ספרי השירה - זה צופן לחיים שלהם. בתקופות משבר אנשים חוזרים אל השירה. היא יכולה לגמגם ולהחזיק את הרגע השבור שבו העולם עצר או הגרון נתקע".
חלק מהשירים שמתכתבים עם התקופה נוצרו לפני המלחמה.
"הרבה פעמים אנחנו מרגישים דברים ותנודות, האימה הרי הזדחלה הרבה קודם. הרגשנו הכול. 'P. M' ו'אסור לגדל ילדים בארץ הזו' נכתבו לפני המלחמה. לפעמים אני מרגישה כמו נביאה טיפשה כי אני לא מבינה מה אני כותבת כשאני כותבת".
מה רצית לומר במילים: "היא כתבה על הזמנים הרועשים ההם/ גיבורה שמתעלפת אל תוך הקריאה"?
"רציתי לכתוב על ההרגשה שהיד רועדת והזמן רועד והכול רועד ובתוך זה אנחנו צריכות להשאיר את הקול שלנו. באותה תקופה אנשים נפלאים ששרדו את הטבח למדו אצלי כתיבה. ראיתי שלא משנה על מה כתבו, האסון היה שם. את גם רואה איזה כוח יש לכתיבה, כי לחפש את המילים הנכונות זה ריפוי. פתאום עניינה אותי שירה פרפורמטיבית, כזו שעושה דברים בעולם. 'הרי את מקודשת לי' היא שירה - המילים מספיקות כדי ששניים יתחתנו. זה כמו כישוף.
"רציתי להחזיק את העולם שעולה באש דרך המילים. לא לכתוב את הלהבה אלא את המים, לנסות לתפוס את הזמן. וירג'יניה וולף אמרה שהיא כותבת יומן כדי לתפוס את הטיפות האלה של היומיום, את היום האחד. הכתיבה נותנת לנו תוקף".
מה לא נכנס לספר?
"שירים שכתבתי בשבוע שאחרי 7 באוקטובר. הרגשתי שהם כמעט מיידיים מדי ואין שום מרחק. השירה הזו הסתכלה על התהום, הייתה כמו צעקה, וזה בסדר שהיא לא נכנסה לספר. השיר השני בספר נכתב חודש אחרי המלחמה, וכבר יש בו קצת מרחק".
מתחת לעצים
חלק מקסמו של הספר טמון בחלוקה לארבעה שערים: "רעד העולם", שמספר על המלחמה הנוכחית; "הכל בסדר", שמאיר חיי זוגיות ואימהות מוקדמת; "האורות מהבהבים עכשיו", המציג יחסים בין אם לבתה שהיא אם בעצמה; ו"אחת מתוך עולם צמא" המציע תקווה ועתיד. כל זה נותן תחושה של ארבעה ספרונים בספר אחד, כל אחד מהם בצבע אחר.
בספר יש התכתבות מרגשת עם אמך שנפטרה לפני שבע שנים.
"אמי הייתה אישה מבריקה, אמיצה וחדה שעברה את העולם בסערה. היא הייתה אישה פצועה שעברה דברים איומים והתמודדה עם דברים שקרו לה בילדות בבית של ניצולי שואה. היא התמודדה עם קשיים נפשיים שלא אובחנו. גם הסרטן שממנו נפטרה לא אובחן בזמן.
"היא הייתה אישה בצבעים חזקים משלי, דיברו עליה כעל עוף חול, קורסת ועולה. השיר 'האורות מהבהבים עכשיו' הוא עליה. זה פצע שאני מסתובבת איתו. אולי לא הייתי יכולה לכתוב את הספר הזה, אם היא הייתה בחיים".
אחד השירים המרגשים בספר הוא "האם מלמדת את בתה". מה למדת מאמא שלך?
"למדתי שטוב לשבת מתחת לעצים, ולא לעשן, כי אמא שלי הייתה מדליקה סיגריה עוד לפני שהייתה פוקחת את העיניים. היא גם תמיד אמרה לי לעבור את הפחד, כלומר לפחד אבל לעבור את זה. בסופו של דבר למדתי לשמור על עצמי ושחיים זה דבר יקר ערך. ראיתי את המקומות שבהם היא נשברה למרות הכוח שהיה לה. הביוגרפיה שלה השאירה עליה סימנים כחולים שלא היה אפשר לנקות. בסוף ראיתי את הרצון שלה לחיות. אני זוכרת שזה הפליא אותי. כי אמרתי, 'ככה?', והיא הבהירה לי ש'כן, ככה'".
