נעמי-טל צברי טקס סיום התואר, עם השלט שהכינה לה אמה, ובו ציטוט של מה שאמרה עליה מורה בכיתה ד'

המורה אמרה שאין לה סיכוי בחשבון, אבל היא סיימה תואר במדעי מחשב ומתמטיקה

נעמי-טל צברי סבלה בילדותה מדיסלקציה, אך ההורים שלה לא הרימו ידיים. בניגוד לתחזיות המורים היא סיימה תואר ראשון, ובטקס הסיום הניפה שלט שלא היה אפשר להתעלם ממנו

פורסם: 16.07.21, 07:41
סיפורה של נעמי-טל צברי (24), עובדת בצוות האלגוריתמים בסטארט־אפ "סנסיו רובוטיקס", נשואה ואם לבת 11 חודשים, מתגוררת בעֵלי:
"גדלתי במודיעין, בת להורים שעלו מצ'כיה שנה לפני שנולדתי. כשהייתי בסוף כיתה א' המורים קלטו שאני לא יודעת אפילו את שמות האותיות. באבחון התברר שיש לי דיסלקציה משמעותית וקושי בשליפת מילים. קיבלתי מורה מתקנת, שלימדה אותי טכניקות מיוחדות ונתנה לי תחושת ביטחון.
בבית, ההורים עודדו אותי ואמרו לי שאני חכמה, אבל בבית הספר הרגשתי שאני לא בלוּפּ: לא הצלחתי להוציא את המילים
שרציתי לומר, או שרציתי להגיד משהו ויצא משהו אחר. כשמורים התעקשו שאקריא, זה היה פשוט מביך והם ויתרו. עם הזמן ראיתי שחברים שלי קוראים ספרים ואני לא. הייתי צריכה לקרוא כל שורה כמה פעמים, זה היה מעייף.
בגלל שלא ידעתי לקרוא ולכתוב, לא הבנתי את ההוראות בחוברת התרגילים בחשבון. פעילויות בעל פה לא היו בעיה מבחינתי, אבל בכתב כן. אמרו לנו 'תתקדמו בחוברת', אבל ילד שלא ידע לקרוא פשוט לא התקדם.
בכיתה ד' המורה למתמטיקה, שלא הייתה מודעת לדיסלקציה שלי, אמרה לאמא שלי: 'בחיים לא פגשתי מקרה כזה, הילדה לא תופסת את הקונספט המתמטי בכלל. אני ממליצה לתת לה פטור מלא מלימודי מתמטיקה'. אמא שלי לקחה את זה קשה ולא הסכימה לקבל את העניין. היא פנתה למנהלת, שארגנה לי שיעורים פרטיים בבית הספר. בנוסף, הוריי מימנו לי שיעורים פרטיים.
"בכיתה ד' המורה למתמטיקה אמרה לאמא שלי: 'הילדה לא תופסת את הקונספט המתמטי'. אמא שלי לא קיבלה את זה"
המורה הפרטית הייתה קשוחה ולא ויתרה לי, אבל גם פרגנה לי על כל הצלחה. פעם אמרתי לה בייאוש: 'אני מחכה לסיום בית הספר כדי שלא אצטרך לגעת במתמטיקה', והיא הסבירה לי שמתמטיקה היא השפה של העולם. היא הקרינה אליי את התשוקה שלה למקצוע. בכיתה ז' התקבלתי לקבוצת הצטיינות במתמטיקה, אבל בכיתה ט' ירדתי לארבע יחידות.
ידעתי שאני צריכה להשקיע יותר מאחרים בשביל להצליח ושכל דבר לוקח לי יותר זמן. היה שלב שכעסתי שנולדתי ככה, והרגשתי פגומה. אבל בתיכון כבר השלמתי עם הדיסלקציה, כי הצלחתי להתגבר על הפער המשמעותי ביני לבין החברות שלי, הצלחתי לקרוא ספר ואפילו ליהנות ממנו.
"המורה הפרטית הייתה קשוחה ולא ויתרה לי, אבל גם פרגנה לי על כל הצלחה. והיא הסבירה לי שמתמטיקה היא השפה של העולם. היא הקרינה אליי את התשוקה שלה למקצוע"
אחרי שסיימתי בגרות בממוצע 105, למדתי יהדות במדרשת לינדנבאום. לימודי הגמרא, שהם מאוד לוגיים, גרמו לי להבין שאני רוצה להשקיע בתחום הריאלי.
בצבא פיקדתי על כיתה בקורס נתיב, שבו ליוויתי חבר'ה בהליכי גיור. בין החניכים היו הרבה עולים חדשים שלא סיימו בית ספר. בזכות ההוראה המתקנת שקיבלתי, לימדתי אותם לפרק כל דבר לגורמים.
2 צפייה בגלריה
נעמי טל צברי
נעמי טל צברי
"ההורים עודדו אותי ואמרו לי שאני חכמה, אבל בבית הספר הרגשתי שאני לא בלוּפּ"
(צילום: אלבום פרטי)

התחלתי ללמוד מדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטת אריאל בגיל 21, חודש אחרי שהתחתנתי. רק אז אמא שלי סיפרה לי לראשונה את מה שאמרה לה המורה בכיתה ד'. המילים נצרבו בזיכרונה.
בהרצאות הראשונות במתמטיקה ראיתי שכולם יוצאים מהאולם בהלם, ואני הייתי דווקא רגועה כי הייתי רגילה לא להבין מיד. ידעתי שלוקח לי זמן לקלוט דברים חדשים. במהלך התואר הייתי צריכה ללמוד המון לבד וגיליתי שהיכולות הלימודיות שפיתחתי במהלך השנים עוזרות לי. למדתי לראות את יתרונות הדיסלקציה: בגלל תחושת חוסר השליטה שהייתה לי בילדות פחדתי לפספס דברים חשובים, השקעתי יותר בקשב ותמיד ידעתי אילו מטלות צריך להגיש. תוך כדי הלימודים כבר תכננתי איך אשתלב בהיי־טק בתחום שעניין אותי, אלגוריתמים ובינה מלאכותית. בזכות הפוקוס הזה מצאתי עבודה כבר בתחילת שנה ג'.
טקס סיום התואר התקיים בחודש יוני האחרון. להפתעתי, אמא שלי הגיעה לטקס עם שלט שהכינה, ועליו כתבה את מה שאמרה המורה למתמטיקה בכיתה ד'. צחקנו והצטלמתי איתו למזכרת. סגרתי מעגל עם הילדה שהייתי.
"כמה ימים אחר כך צילמתי שני עותקים מתעודת התואר וכתבתי: 'השפעה של מורה נשארת הרבה אחרי שהוא הולך', ומסגרתי. אני מתכננת לתת את זה לשתי המורות המתקנות שליוו אותי שנים, אולגה ורבקה"
כשאחותי יהודית ביקשה רשות להעלות את התמונה לפייסבוק, התלבטתי. מצד אחד אני כבר לא הילדה עם הדיסלקציה. מצד שני חשבתי על ילדים שנמצאים בתהליך המתסכל הזה ורציתי להגיע להוריהם. הסכמתי, לא כדי להראות למורה ההיא, שאני בכלל לא יודעת מה שמה, אלא כדי לתת מוטיבציה לאחרים.
הפוסט שאחותי העלתה הגיע לעמוד הפייסבוק 'סטטוסים מצייצים', שם זכה ל־29 אלף לייקים, 1,700 תגובות ו־470 שיתופים.
נדהמתי כמה זה נגע באנשים. כתבו לי: 'גם אני כזה' ו'בדיוק עכשיו נודע לנו שהבת שלנו ככה'. התפתח בתגובות שיח על הכוח שיש במילים של מורים.
כמה ימים אחר כך צילמתי שני עותקים מתעודת התואר וכתבתי: 'השפעה של מורה נשארת הרבה אחרי שהוא הולך', ומסגרתי. אני מתכננת לתת את זה לשתי המורות המתקנות שליוו אותי שנים, אולגה ורבקה".
שורה תחתונה: "אם יש לכם לקויות למידה, תגלו עם הזמן שהן יחשלו אתכם. אם אתם הורים לילדים עם לקויות למידה, זכרו שצריך לפרגן, לפרגן ולפרגן, כל הזמן, על כל דבר קטן".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.