הזמנת החתונה של לאבי מלספין ובן זוגה הייתה סרטון וידיאו לא שגרתי: מטווח שבו בני הזוג יורים לעבר מטרות, מחייכים זה לזה ובסוף מבקשים מכולם: Save the Date. ״אף אחד לא התפלא״, היא צוחקת, ״זה היה מצחיק ושונה, אבל זה הכי מהעולם שלנו. אני ובן זוגי הכרנו דרך חבר משותף במטווח לפני ארבע שנים כששנינו הגענו לעשות קורס ירי תחרותי״.
החתונה נקבעה לנובמבר ודחיתם אותה בגלל המלחמה.
"כן, כל החברים שלנו היו במילואים, גם בעלי, ובכלל לא ידענו אם נעשה חתונה השנה או שנחכה. בסוף ברגע שהתחילה הפסקת אש עשינו אירוע בשישי בבוקר. כולם רקדו ושמחו איתנו, הם היו צריכים את זה, והיה מערום גדול של נשק כדי שהחתונה תהיה בטיחותית. אגב, אחרי ארבעה ימים בעלי חזר למילואים״.
מהבית המבודד באוהיו לעיר העתיקה בירושלים
מלספין, שמתגוררת באור־עקיבא, עובדת כמנהלת מדיה ובמקביל מדגמנת נשק וציוד משלים ומצטלמת לסרטוני הדרכה באנגלית לקהל הלקוחות הבינלאומי של חברות הנשק שהיא עובדת עבורן. כשהיא מתיישבת בבית הקפה היא מניחה לצידה תיק מעצבים יפה, ורק בהמשך מתברר שבתוכו נמצא אקדח ״רמון״ שמייצרת חברת הנשק ״אמתן״ שמלספין היא פרזנטורית שלה. בבית יש לה גם אקדח גדול יותר (״מסורבל שלא נכנס לתיק״), המשמש אותה בתחרויות ירי בארץ ובחו״ל. ״אני לא אוהבת אקדחים מצועצעים", היא מבהירה, ״אני אוהבת אותם הכי שחורים ומלוכלכים. אקדח שטבלתי בבוץ והוא עדיין יורה, הוא הכי טוב בעיניי. אבל כן, נתקלתי באמריקאית הזויה שביקשה שעל האקדח שלה יהיה הדפס של פראדה. אלה דברים שרואים יותר בארצות־הברית ופחות בארץ״.
היא בת 31, ילידת ארצות־הברית, חמישית מששת ילדיהם של אב יהודי־אמריקאי ואם נוצרייה ילידת קנדה. הוריה בחרו לקרוא לה על שם המילה LOVE. "אמא שלי גדלה בבית קשה ועזבה אותו בגיל 14", היא מספרת. "היא חשבה שאלוהים התגלה אליה, הלכה ברחובות קליפורניה ודיברה על ג׳יזס במטרה להחזיר אנשים בתשובה. אבא שלי, שגדל בבית יהודי, ראה אישה יפה מנגנת ברחוב, הסתקרן, התאהב בה, הלך אחריה והתנצר".
הוריה של לאבי הצטרפו אל אנשי התנועה הנוצרית המשיחית The Road Ministry המוכרת יותר בשם The Brethren, ״בשנות ה־60 הם ויתרו על הכול ועברו לגור ברחוב. האמונה שלהם הייתה שהם לא יכולים לחיות עבור עצמם אלא עבור אלוהים, ואלוהים אומר לא לעבוד ולא לקנות לעצמכם כלום, כסף הוא השטן. ואז נולדו האחים שלי, אמא שלי רצתה להעניק להם חיים נורמליים ועזבה איתם. אחרי תקופה אבא שלי לקח ממנה את הילדים ובמשך כמה שנים היא לא ראתה אותם. אחרי ארבע שנים אבא שלי חזר עם האחים שלי. אל תשאלי אותי איך, אבל הוריי חזרו לחיות ביחד (ורק כעבור שנים הם התגרשו, אמ"ר), עזבו את ה״רואד מיניסטרי״ ועברו לקהילת האמיש".
לאבי נולדה וגדלה באמיש, קהילה סגורה נוצרית פרוטסטנטית. אנשי האמיש עוסקים בחקלאות, מתנגדים לנשק ולגיוס לצבא, נמנעים משירותים של מוסדות המדינה ואפילו מגלישה באינטרנט.
החשש הזה שנהפוך לאמריקה הוא לא נכון. אנחנו לא אמריקאים, שפתאום איזה ילד מתחיל לרסס עם נשק בבית הספר. הישראלים אחרים"
איזו ילדות הייתה לך?
״גרנו במדינת אוהיו. היה לנו בית עץ גדול ליד נחל ולא היה שום דבר לידנו במרחק קילומטרים. היינו מנותקים מרוב העולם. גידלנו את האוכל שלנו. היו לנו שדות, ואוכל לא היה חסר. אבא עבד במפעל תפוחים והיה לנו תפקיד ברור: לחלוב פרות ולעבוד את האדמה. לבשנו חצאיות וכיסויי ראש ואסור היה לנו לדבר עם גברים. החינוך היה נוקשה, אבל היה לי טוב. לא ידעתי מה זה לחיות בעיר או ללבוש מכנסיים, להתאפר או למרוח לק. לבית הספר אסור היה ללכת. האחים שלי עשו הום סקולינג ולמדו בבית״.
עם רקע כזה, איך הגעתם לישראל?
"כשהייתי בת שבע אבא שלי הבין שצריך לצאת משם. הם עברו תקופה לא פשוטה שאני מעדיפה לא להרחיב עליה.
"אבא חלם לעלות לארץ ולא היה לנו כסף לטוס, בקושי היו לנו בגדים. מישהו מהקהילה נתן לנו כמה תכשיטי זהב כי רצה לעזור לנו, הוריי מכרו את התכשיטים וכך עלינו".
3 צפייה בגלריה
"החינוך היה נוקשה, אבל היה לי טוב". בילדותה עם משפחתה בקהילת האמיש
(צילום: אלבום פרטי)
איך נראתה ההשתקעות בארץ?
"לי זאת הייתה כאפה גדולה. תחשבי שמילדה אמישית טובה שלא ראתה עולם הגענו למדינה שכולם בה מחבקים, מדברים ומתלבשים אחרת, וצריך ללכת לבית ספר. זה היה זר מאוד. באנו עם הבגדים שהיו לנו בתיק על הגב, בלי שפה, בלי עבודה, עם החזון שהיה לאבא שלי. גרנו בהוסטל מצ׳וקמק בעיר העתיקה בירושלים שהיו בו מיטות קומתיים, שמונה נפשות ביחד. נאלצתי ללכת לבית ספר כי ההורים שלי קיבלו מכתב מרשויות הרווחה והבינו שהם חייבים לשלוח אותנו. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, ילדה עם שמלה, המורה שאלה, 'מי רוצה שלאבי תשב לידה?'. לא הבנתי את השפה, אבל כל הילדות הרימו את היד. התחלתי בכיתה ב׳ ועשיתי אותה פעמיים. כך למדתי עברית, לא הלכתי לאולפן.
"מירושלים עברנו לפחות 20 דירות. גרנו בלוד, בת־ים, גן־יבנה, קריית־ עקרון, רחובות ועוד. עבדתי קשה כל הילדות בעבודות שונות, משטיפת כלים ועד חלוקת פליירים. זו הייתה ילדות לא פשוטה שבנתה אותי להיות אישה חזקה שיכולה להתמודד עם הכול. אני מודה על זה למרות כל מה שעברתי״.
מהרחוב להוסטל ולפנימייה
בגיל 14 עברה לגור בפנימייה. "כשהתחלתי להתאקלם בארץ, רציתי להיות כמו כולן: ללבוש מכנסי ג׳ינס צמודים ושיהיה לי חבר", היא מספרת. "הוריי התנגדו לכל מה שעשיתי. עבורם זה היה חטא שיוביל אותי לגיהינום. אז עשיתי הכול הפוך וקיצוני וזה הוביל אותי למקומות קשים, כי הרגשתי חנוקה וגם נטושה. ההורים לא רצו שאשמש דוגמה רעה לאחים שלי.
"במשך תקופה ארוכה בחרתי רק ברע ולא האמנתי בעצמי. שתיתי, השתמשתי בסמים והסתובבתי עם האנשים הלא נכונים, לא כיבדתי את עצמי בכל מיני דרכים. לקחתי טרמפים, הייתי במצבים שלא ידעתי איפה התעוררתי ומה אני עושה שם. פיתחתי עור של פיל.
"בתערוכות הרבה אנשים באים לדוכנים של החברות הישראליות. אני מראה איך משתמשים במוצרים, בכל זאת אני מישהי שמבינה בתחום ולא רק דוגמנית"
"בשלב מסוים עובדות סוציאליות לקחו אותי מהרחוב להוסטל של נערות בסיכון בתל־אביב. שם הבנתי שאני לא בעייתית, אני פשוט לא מסתדרת עם האמונה והקשיחות של הוריי. עד שנמצאה לי פנימייה, גרתי אצל חברות שהאמהות שלהן הכניסו אותי לביתן באהבה. עד היום יש לי 'אמהות' בכמה מקומות. מההוסטל עברתי לפנימיית מוסינזון בהוד־השרון ונשארתי שם מכיתה י׳ עד י״ב. גם בסופי השבוע נשארתי שם.
"עוד לפני שהגעתי לפנימייה, הייתה עובדת סוציאלית אחת, נעמה, שהאמינה בי. כשהייתי בתחתית ואמרתי לה, 'עזבי אותי, לא בא לי על העולם הזה, אף אחד לא רוצה אותי', היא אמרה לי, ׳את תגיעי רחוק׳. היו לילות שברחתי מהבית ובאתי לישון אצלה. לא אשכח אותה בחיים. כשסיימתי בית ספר עם תעודת בגרות מלאה, התקשרתי אליה למרות שכבר לא היינו בקשר. את יודעת מה זה בשבילי, אחרי שהיו תקופות שהייתי ברחוב, לסיים עם תעודת בגרות מלאה?".
את בקשר היום עם בני המשפחה?
"כן. אתמול האחים שלי היו אצלי בבית. הם תמכו בי נפשית וכלכלית ובזמן המשברים דחפו אותי להתמודד".
מלוט"ר לתערוכות בלאס־וגאס
אל העיסוק בנשק הגיעה בעקבות שירות כמדריכת ירי בלוט״ר, היחידה ללוחמה בטרור. ״האחים הגדולים שלי התגייסו כשהיו בני 20 ומשהו ליחידות מובחרות בצה״ל״, היא אומרת, ״ראיתי אותם עם נשק וזה עניין אותי. הייתי טום בוי ואהבתי את העולם הזה. כשהתגייסתי הייתה לי דרך לא פשוטה בגלל העבר שלי, אמרו לי שאני לא מספיק יציבה כדי להיות ביחידה קרבית ואפילו לא יכולה להיות תומכת לחימה. התגייסתי לטירונות רגילה, ואחרי מאבקים הצלחתי להוכיח להם אחרת. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות, רק לא לשרת כג׳ובניקית. קמתי כל בוקר בארבע וארגנתי שיעורי ספורט לפלוגה שלנו. דיברתי עם המפקדים ולשמחתי המ״מית ראתה את האש בעיניים שלי ובסוף שובצתי לתפקיד מדריכת ירי בלוט״ר. כך נפתחה לי הדלת לעולם הזה״.
ואיך עבר השירות הצבאי שלך?
"מרתק. כל שבוע הגענו לבסיס אחר ואימנו יחידות שונות. כל פעם את ישנה איתם שבוע בשטח או שמוצאים לך חדר באיזה בסיס. באותה תקופה ההורים שלי התגרשו, אז נחשבתי לחיילת בודדה וקיבלתי דירה שכורה בתל־אביב, אבל לרוב הייתי עם חיילים בשטח. זו הייתה אחריות ענקית מבחינתי, כי ידעתי שהחיילים ישתמשו במה שלימדתי אותם במלחמה או במבצעים. הרגשתי שאני לא יכולה לפקשש פה או להגיד לעצמי, היום אני עייפה״.
כשהשתחררה מצה״ל, לפני כעשור, חברה שלחה לה פרסום של חברת ציוד לנשק שחיפשה דוגמנית. ״נפגשתי איתם ובאותו היום התקבלתי לעבודה. הם אמרו לי, 'בואי נצלם סרטוני הדרכה שלך גם לשוק הבינלאומי'. זה התחיל מסרטון או שניים, ומשם זה התגלגל. התחום הזה עוד לא היה מפותח בארץ. הבוס שלי הביא לחברה עוד דוגמניות נשק, התחלנו טרנד והיום הרבה בנות עושות את זה, אבל אני הייתי הראשונה. הדוגמנות עצמה היא לא הדבר שמעניין אותי אלא יותר ההדרכות, סרטוני ההסברה וההכשרות שאני מעבירה״.
"כשגרנו בקהילת האמיש היינו מנותקים מרוב העולם, גידלנו את האוכל שלנו וחלבנו פרות. לא ידעתי מה זה ללבוש מכנסיים, להתאפר או למרוח לק. לבית הספר אסור היה ללכת"
בהמשך החלה מלספין לדגמן ולצלם סרטוני הסברה על אביזרים נלווים לנשק לחברות כמו ״פובוס״, iwi, ״פאב דיפנס״, ״פרונטליין״ ו״אמתן״. ״יש הרבה חברות נשק בארץ, יותר ממה שאנשים יודעים. אני מקדמת כל מוצר כחול־לבן בכל העולם״, היא אומרת, ״ישראל נחשבת לאחת המדינות המומלצות לקניית נשק, סומכים על הכלים שאנחנו משתמשים בהם בשטח בגלל הניסיון שלנו בלחימה, ובתערוכות הרבה אנשים באים לדוכנים שלנו ומתעניינים במוצרים. אני מראה את הפלוסים של המוצרים ומדגימה איך משתמשים בהם. בכל זאת אני מישהי שמבינה בתחום ולא רק דוגמנית״, היא מדגישה.
בשנה שעברה הגיעה למקום הרביעי באליפות הארץ לנשים בירי ספורטיבי. ״אין כאן המון בנות בתחום הזה, אבל היום יש יותר מלפני עשור״, היא אומרת. ״אני עושה כמה אימונים בשבוע, יורה, רצה בין מקצים, פותחת דלת, זוחלת, עולה, נשכבת שוב וכל זה בירי חי״.
בינואר האחרון ייצגה את ישראל ב־SHOT Show, תערוכת הנשק הגדולה בעולם המתקיימת מדי שנה בלאס־וגאס. ״השנה היה מרגש במיוחד להציג חברות מישראל, להראות שאנחנו עם חזק שלא מוותר".
נתקלת בגילויי שנאה?
"כן, אנשים הפגינו בחוץ. היו גם אחרים שחיבקו אותי ואמרו, 'אנחנו איתכם'. אני מייצגת את המדינה שאפילו לא נולדתי בה, אבל זו המדינה שלי".
מנקודת המבט שלך, איך המלחמה השפיעה על עולם הנשק בישראל?
"כל חברות הנשק עובדות חזק מאוד עכשיו. יש הרבה עבודה והרבה מכירות של נשק וציוד טקטי. אני נתקלת גם בהמון תרומות של אנשים ליחידות בצה״ל. החברות שאני הפרזנטורית שלהן עובדות סביב השעון לספק את הציוד לכוחות הביטחון, למשטרה, לימ״מ ולשב״כ".
את בעד שכל אזרח בארץ יתהלך עם נשק?
"כן, לביטחון שלנו. הרבה אירועים היו נראים אחרת לגמרי אם אזרחים שראויים להחזיק אקדח היו חמושים".
את לא חושבת שחלוקת נשק פחות מבוקרת תגביר את האלימות כלפי נשים?
"לא. אם נחלק נשק ליותר אזרחים, אני לא חושבת שזה באמת ישנה את האלימות כלפי נשים או בכלל. מי שרוצה להכאיב לאדם אחר ישתמש בידיים שלו או בסכין מטבח ישנה או ישליך אבן כבדה. אז נאסוף את כל האבנים בעולם ואת כל הסכינים? האלימות תיפתר רק בחינוך".
מה לגבי תאונות נשק?
"החשש הזה שנהפוך לאמריקה הוא לא נכון. אנחנו לא אמריקאים ולא גדלנו כמוהם, שפתאום איזה ילד מתחיל לרסס עם נשק בבית הספר. זה החשש של כולם, אבל אנחנו לא כאלה. הישראלים אחרים, כל כך מיוחדים ושונים. חד־משמעית כולנו צריכים נשק, ואם יכולתי הייתי מכניסה גם נשק ארוך לבית שלי, כמו האמריקאים. אפילו יותר מאחד״.
זה לא נשמע לך מוגזם?
"בעיניי זה לא מוגזם. מה את אוהבת? תיקים? נעליים?".
כן.
ויש לך ארון מלא נעליים?
יש כמה, כן.
"נו, וזה לא מוגזם? אז לי יש שני אקדחים והלוואי שהיו לי עוד. כולנו עברנו צבא ויודעים לירות בנשק, מי יותר ומי פחות, אבל אם חס וחלילה היה קורה עכשיו משהו והייתי מביאה לך את האקדח, כנראה היית יודעת מה לעשות. אני רוצה להיות השפעה טובה לנשים, שלא יפחדו מהנשק כי אנחנו יכולות להגן על עצמנו״.
