בינואר 2024 נראו חייה של ד"ר ספיר כלפון כמו גרסה מלוטשת של החלום הישראלי. היא הייתה עורכת דין בפרקליטות מיסוי וכלכלה, אם חד־הורית צעירה שהתקדמה בכוח הרצון מעבודה כנהגת בחיל האוויר ומנקת בתים עד למסדרונות המכובדים ביותר של עולם המשפט. דווקא אז הגוף שלה אותת שמשהו משתבש.
"יום אחד הלשון שלי התחילה לזוז לבד", היא אומרת. "זה היה מוזר מאוד, נמשך דקה־שתיים ונגמר. חשבתי שזה שבץ", היא אומרת. היא לא התרגשה, אבל בפעם השנייה שזה קרה כשהילדה הייתה איתה, היא הגיעה לחדר מיון. הרופאים אמרו לה להמשיך את הבירור בקהילה, אבל היא לא ויתרה והתעקשה על MRI מיידי - החלטה שכנראה הצילה את חייה. אחרי שהתגלה אצלה כתם חשוד במוח, הרופאים שוב לקחו את הזמן. "הם אמרו שאפשר לנתח אבל לא חייבים", היא נזכרת. היא התעקשה שנית, וכשתוצאות הביופסיה מהניתוח הגיעו, האבחנה הייתה לימפומה במוח.
בזמן שהיא עוברת פרוטוקול טיפולים קשוח, אובדן שיער והשתלת מח עצם, נאחזה במשימת חייה: השלמת הספר "לגמרי נורמטיבית" (הוצאת פרדס), המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה. "תכננתי את התאריך של השתלת מח העצם, כך שיֵצא בהתאם לטקס הדוקטורט שלי", היא אומרת. "יצאתי מבית החולים עם תחבושת על היד, התאפרתי והלכתי לקבל את התואר. יום אחרי זה כדוריות הדם הלבנות שלי כבר היו על אפס. המחקר היה חלק מההחלמה שלי, הניצחון שלי על התקופה הזאת".
דפוס של ריצוי
הספר של כלפון (38) הוא מסמך מרתק שצולל אל תוך ואקום מחקרי. בזמן שכולנו מכירים את סיפורי ה"זאב מוול סטריט", קולן של הנשים בעולם עבירות המרמה כמעט לא נשמע. כלפון בחרה לראיין עשר נשים משכילות, בעלות משרות מכובדות ובלי עבר פלילי - שחצו את הקווים.
"הסקרנות התעוררה אצלי כשעבדתי ככתבת משפט ב'גלובס'", היא מספרת. "הגיעו אליי רק תיקים של גברים שביצעו עבירות כלכליות. שאלתי את עצמי, האם נשים לא מבצעות עבירות כאלה? כשנחשף המקרה של אתי אלון, שאחראית למעילת הענק ההיסטורית בבנק למסחר, הבחנתי שיש הבדל בין המניעים שלה למניעים של הגברים שעליהם כתבתי. נפתח לי התיאבון המחקרי והחלטתי לנתח את הזהות המגדרית של מבצעי עבירות כלכליות ונסיבותיהן".
"רובן ביצעו את המעשה מאחר שהרגישו שזהו תפקידן כנשים - להגן ולגונן על משפחותיהן מפני קריסה כלכלית"
אחת המסקנות המרכזיות שעולות מהספר היא הפער המגדרי המהותי במניעים. בעוד שגברים מבצעים עבירות כלכליות כדי לצבור כוח, סטטוס והון, נשים פועלות ממקום אחר לגמרי. "הנשים העידו כי ביצעו את עבירות הצווארון הלבן למען הגנה ותמיכה כלכלית או נפשית בבן משפחה קרוב: אם למען בתה, אם למען ילדיה וסבתא למען נכדיה וילדיה", היא כותבת בספר. "רובן ביצעו את המעשה מאחר שהרגישו שזהו תפקידן המגדרי־חברתי כנשים - להגן ולגונן על משפחותיהן מפני קריסה כלכלית".
רבות מהנשים שראיינה תיארו דפוס של ריצוי שהוביל אותן לתהום. זו לא הייתה תשוקה לתיק יוקרה של גוצ'י, אלא צורך עמוק לשמר מערכת יחסים או להציל בן משפחה. למשל מורן (שם בדוי, בת 61, עובדת במוסד פיננסי לשעבר שהורשעה בין היתר בגנֵבה בידי מורשה), אחת המרואיינות בספר, מעלה בכספים כדי לממן את אורח החיים של בן זוגה. "אבל מי שעשה את כל המעשה הזה זו אני, וכל מה שעשיתי היה לרצות את בן זוגי ולא רציתי להחסיר ממנו", אמרה לכלפון. "את האופנוע־ים אמרתי לו למכור, ובמקום לשבת לו על הווריד המשכתי לשלם את הביטוחים. הבנאדם לא עובד ולא מעניין אותו מה קורה איתי".
"אצל נשים, העבירה נובעת הרבה פעמים מהמגדר", מסבירה כלפון. "הן לא קמו בבוקר ואמרו: 'אני הולכת לשדוד בנק'. הייתה להן נגישות לכספים, הן נתקלו בפרצה והשתמשו בה כדי לפתור מצוקה של מישהו אחר. אחת הנשים, שעבדה במוסד ביטחוני, גנבה כסף רק כדי שתהיה לה 'קופת בריחה' ליום שבו תחליט לעזוב את בעלה האלים. זה מניע שלא תמצאי אצל גברים".
אחד הגילויים המפתיעים ביותר במחקר הוא תחושת ההקלה שמלווה את רגע המעצר. בעוד שגברים נוטים להכחיש, לטעון ש"רק שיחקו עם המניות" ולהרגיש קורבנות של המערכת, הנשים דיווחו על תחושה של "די, הגיע הזמן". "אצל נשים רבות הייתה ציפייה לרגע שבו יגידו להן להפסיק", אומרת כלפון. "מישהי שהסתירה את הגנֵבה מבעלה אמרה לי: 'סוף־סוף אני יכולה לספר לו'. זה מראה על עומס רגשי וייסורי מצפון שגברים לא מבטאים באותה צורה".
"בגדול זה עשה לי טוב", מצוטטת בספר גלית (שם בדוי, בת 45, עורכת דין שהורשעה בין היתר בזיוף בנסיבות מחמירות) על רגע הגילוי. "כי זה גדע את השרשרת של העבירות. זה הציל אותי". חלק מהמרואיינות של כלפון סיפרו לה כי הודו כבר בהזדמנות הראשונה: "כשהתחילו את החקירה, הודיתי ישר. בשנייה הראשונה. בגלל זה גם שחררו אותי", אמרה רחל. "לא יכולתי לשקר".
מהספר עולה כי הנשים הרגישו שבהליך הפלילי לא הבדילו כלל ביניהן ובין גברים. "כך למשל, חיפוש שנערך למרואיינת בביתה בעת שהותה עם נכדתה הקטנה או החקירות שנערכו לאישה שהייתה בחדר לידה בתקופה מורכבת", מציינת כלפון.
גם בכלא עברייניות צווארון לבן עוברות חוויה שונה מאשר מקביליהן הגברים. בישראל יש רק כלא נשים אחד - נווה תרצה. שם, באגף "סביון" היוקרתי לכאורה, מוצאות את עצמן עברייניות הצווארון הלבן באותו תא יחד עם נשים שהורשעו בעבירות אלימות קשות. "הן מנסות לשמור על צלם אנוש, עובדות כמורות בכלא, נאחזות בזהות הנורמטיבית שהייתה להן פעם", מתארת כלפון.
"אמרו לי שיש בנות בעייתיות, אז אמרתי בסדר", סיפרה מורן לכלפון, "אני אסתדר עם אנשים. אבל את יודעת איזה מפחיד זה לשבת שם עם מישהי שאת לא יודעת מה המהלך הבא שלה. פתאום היא מקבלת את הג'ננה שלה. התרגלתי, לא הייתה לי ברירה. אף אחד לא הציל אותי ולא ידע כמה אני סובלת".
מהספר עולה כי רוב עברייניות הצווארון הלבן היו אסירות "חזקות", כלומר בעלות חוסן נפשי, ולעתים גם חומרי, שהקל על הכניסה לכלא ועל תקופת המאסר. למרות המעבר החד מעולמן הנורמטיבי הקודם - כנשות קריירה מצליחות, בעלות השכלה גבוהה - לעולם שונה לחלוטין, הן השכילו להשתמש בחוכמה בנתוניהן בין כותלי הכלא. יתרון מהותי זה אִפשר להן לתמרן בין יתר האסירות, להתחבר מבחינה חברתית לנשים שעברו עבירות דומות, ולתרום בפן הערכי לאסירות אחרות בכלא.
לא סולחת לעצמי
"בהתחלה עבדתי בחוליה, שזה הכי משפיל שיכול להיות", סיפרה לכלפון רוזה (שם בדוי, בת 53, עובדת בגוף ממשלתי שפרטי הרשעתה חסויים), "כי את לא יוצאת כל היום. את צריכה לשטוף את הרצפות, שירותים, חלונות, לחלק נייר טואלט... ואז את מקבלת משהו כמו 6 שקלים ביום לקנטינה. בהמשך התחילו לשלב אותי בכל מיני סדנאות, שחלק מהן היו בחינוך. הלכתי לקצינת החינוך ואמרתי לה, 'קחי אותי כעוזרת הוראה'. זה נחשב לתפקיד וואו בכלא".
החלק הכואב ביותר בשיחות נוגע ללא ספק למחיר שמשלמים הילדים. אחת המרואיינות סיפרה לכלפון על תוכנית אמהות וילדים בכלא, שבה חשה שהיא נסחטת רגשית: "היא לא רצתה שהילדים יראו אותה שם, אבל הבינה שאם לא תסכים, זה יפגע בסיכויים שלה לניכוי שליש. היא אמרה לי בכאב: 'ביצעתי את העבירות ממקום של ריצוי, ועכשיו אני שוב צריכה לרצות את המערכת על חשבון הילדים שלי'".
כלפון מתארת בספרה כי הנשים המרואיינות ראו חשיבות רבה יותר בביקורי המשפחה בכלא מאשר המרואיינים הגברים. "בכל הזדמנות, בכל זמן שאני לא בפעילות, בבוקר אני מתקשרת לראות שהתעוררו והלכו לבית הספר, ובצהריים מתקשרת שהם חזרו מהגן ומבית הספר, ואחר הצהריים מה עושים ולאן הולכים", אמרה לכלפון ליאל (שם בדוי, בת 34, עובדת במוסד פיננסי שהורשעה בין היתר בגנֵבה בידי מורשה).
מהמחקר עולה כי גם הגברים וגם הנשים הביעו חרטה. בעוד שאצל הגברים מדובר בסוג של חרטה רציונלית, "איך הגעתי למצב הזה" או "הייתי צריך לבחור אחרת", הנשים הגיבו מהרגש ונטו יותר להלקות את עצמן.
בחיפוש לאורך 20 שנה עלו רק כ־50 מקרים של עבריינות מרמה מצד נשים. איך זה יכול להיות? האם נשים פשוט ישרות יותר? כלפון חושבת שהתשובה מורכבת יותר
"עד היום לא סלחתי לעצמי", אמרה מורן לכלפון. "אני לא אסלח לעצמי עד שאמות. זה משהו שקיים למרות שעברו שנים. אני מרדימה אותו, אבל הוא הולך איתי כל החיים". "שילמתי את החוב לחברה, אבל אני לא סולחת לעצמי", התוודתה גם רבקה באוזניי כלפון.
נחותה בעולם העסקים
במחקר גילתה נתון מדהים: בחיפוש לאורך 20 שנה עלו רק כ־50 מקרים של עבריינות מרמה מצד נשים. איך זה יכול להיות? האם נשים פשוט ישרות יותר? כלפון חושבת שהתשובה מורכבת יותר.
"יכול להיות שהן פשוט לא נתפסו, אבל סביר יותר שלא הייתה להן נגישות לכספים. במשך שנים, נשים לא היו בעמדות כוח שמאפשרות לבצע עבירות כאלה. רק בשנים האחרונות, ככל שנפתחו בפניהן הזדמנויות מקצועיות, נפתחה גם הדלת לעבירות". זה צד אפל של השוויון.
לירון (שם בדוי, בת 38, אשת עסקים שהורשעה בין היתר בהלבנת הון ובקבלת דבר במרמה) סיפרה לה שהחינוך שקיבלה כילדה העמיד אותה בנקודה נחותה בעולם העסקים, והרצון שלה להוכיח שהיא לא חלשה ותמימה בענייני כספים דחף אותה לעבור על החוק.
אחת הנקודות הכואבות ביותר שכלפון מעלה היא חוסר ההתאמה של מערכת הכלא והשיקום לעברייניות צווארון לבן. "לדבריהן, השיקום לא נותן להן מענה. אחת המרואיינות סיפרה לי שהעובדת הסוציאלית אמרה לה: 'את לא חייבת לבוא למפגשים'. המערכת לא יודעת מה לעשות איתן. אם לא יהיה טיפול מותאם, הדרך חזרה למטה קצרה מאוד. זה אינטרס של כולנו שהן ישתקמו".
מהמחקר שלה עולה כי החוויה השלילית של הנשים היא כפולה: מצד אחד הן מרגישות שהליך השיקום נועד למטרות ביורוקרטיות בלבד, ומצד שני הן חשות שהן זקוקות לעזרה מקצועית, אך לא מעובדת סוציאלית אלא ממומחים בתחום בריאות הנפש. רוב הנשים העידו כי חוו התפרקות נפשית בתום ההליך הפלילי וכי לא קיבלו את הכלים וההכוונה שבהם יש צורך.
