כשעו"ד רונית גדרון צמח (48), נשואה ואם לשני בנים (17, 15), התבשרה בגיל 42 שיש לה סרטן שד במרכז דוידוף לסרטן בבילינסון, התגובה הראשונה שלה הייתה הכחשה. "יצאתי עם בעלי מהקליניקה הרופאה ואמרתי: 'זה לא יכול להיות'", היא נזכרת. "לא הבנתי איך זה מתחבר אליי. תמיד הייתי אדם בריא ומאוד שמח, ספורטאית תחרותית, כזו שחיה את החיים. הייתי בטוחה שיש טעות".
אבל אחרי שהתגברה על המשוכה הקשה של לספר לילדיה, היא החליטה לא לתת למחלה להשתלט על חייה. "יש לי משפחה והמון חברות נהדרות, 'כנופיית בנות' שמלווה אותי מגיל 16. לכל טיפול כימותרפי הגיעו איתי שתי חברות ועשינו מזה צחוקים, וגם בזמן שעברתי טיפולים קשים, חברים שלי מהספורט היו אוספים אותי מהבית ולוקחים אותי איתם לרכיבות אופניים של 100 ק"מ".
לדבריה, הסרטן לא הפך אותה לאדם אחר, אלא דווקא חיזק תכונות שתמיד היו בה. "הדי־אן־איי שלי הוא נתינה, ילדים, חיות ושמחת חיים. המחלה חיזקה את הדברים שמלכתחילה היו מובנים אצלי".
רק בתחום אחד היא דווקא החליטה לעשות ריסטארט. במשך 15 שנה עבדה כמשפטנית בתחום הכחשת השואה והאנטישמיות. אחרי המחלה הרגישה שהיא רוצה לשנות כיוון, ועברה לנהל את "בית השנטי", שמסייע לנוער בסיכון.
"העבודה הזו הגיעה אליי", היא מדגישה. "לא חיפשתי ספציפית אותה. אבל כן היה לי ברור אחרי שחליתי שאני לא רוצה להמשיך בעבודתי הקודמת. אחרי שנים ארוכות שבהן עסקתי בדברים שקשורים לעבר ולמוות, בער בי הרצון לעסוק יותר בחיים ולשנות את ההווה והעתיד לטובה. שנה וקצת אחרי שחליתי התפטרתי, אבל עדיין לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לעשות, ואז חברה טובה חיברה ביני ובין הבוסית שלי, מריומה (מרים קליין, מנכ"לית 'בית השנטי'. י.מ). בשנייה שנפגשנו התחבקנו, והיה לי ברור שזה זה. אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל או קארמה, אבל מיד הרגשתי: זה בדיוק מה שחיפשתי".
מה הסרטן גרם לך להבין על החיים, שלא הבנת קודם?
"שלא צריך לבזבז זמן, לא על אנשים ולא על סיטואציות מיותרות. תמיד הייתי אדם של משפחה וחברים, והסרטן גרם לי להעריך את זה אפילו יותר ולהיות בהודיה".
מה היית אומרת לאישה שקיבלה עכשיו אבחנה של סרטן השד ולא מסוגלת לדמיין שמהתקופה הזאת יכול לצמוח גם משהו טוב?
"בזמן שהייתי חולה נזרקו לעברי משפטים ששנאתי, כמו 'לפחות את לא תמותי' או 'אז מה? השיער יצמח'. אבל במבט לאחור, זה היה נכון. השיער צמח, אני יפה והילדים שלי רק אוהבים אותי יותר. היום אני נושאת את המחלה בגאון וחרטתי על לוח לבי לעזור לכל אישה שאובחנה וחוששת".
"אני מאמינה מאוד שהחיים הם גדילה מתוך טראומה, שטראומה יכולה להיות קרקע פורייה לצמיחה וללבלוב, ובמובן מסוים זה גם המכנה המשותף שלי עם בני הנוער ב'בית השנטי'. אני אומרת לכל אישה שמתמודדת עם המחלה: תקיפי את עצמך באנשים טובים בדרך. הם יכולים להיות חברים שתמיד היו לצידך או אנשים חדשים שתכירי. שיהיה ברור: סרטן זו מחלה מכוערת ומגעילה. אבל צריך לדבר, להוציא אותה החוצה, ואז יש הרבה מאוד מקום לאופטימיות".
פרופ' רינת ירושלמי משאלי, שטיפלה ברונית גדרון צמח במהלך מחלתה, מסבירה למה היא סבורה שסרטן השד פוגש את המעגלים בכל תחומי החיים ולא רק בפן הרפואי
2 צפייה בגלריה
פרופ' רינת ירושלמי משאלי, מנהלת היחידה לאונקולוגיה של השד במרכז דוידוף לסרטן בבילינסון מקבוצת כללית
(צילום: שלומי יוסף)
"אוי, זה ממש לא הזמן המתאים לגילוי המחלה... בדיוק תכננו טיול בר־מצווה/ שיט נהרות עם חברים/ חתונה של הבת". אלו רק מקצת התגובות שאני שומעת בפגישה הראשונה עם מטופלות שהגיעו לשמוע על תוכנית הטיפול אחרי האבחנה. העניין הוא, שפשוט אין באמת שום מועד שניתן לומר שהוא מתאים לאבחנה של סרטן השד.
המדיה משבחת את הרפואה המודרנית על שיעורי הריפוי הגבוהים שרק הולכים ומשתפרים, אבל לא מדברת על הדרך הנדרשת. המושג "סרטן שד" קצת מתעתע. ברגע הראשון זה נשמע כמו מחלה של האיבר, כמו דלקת ריאות או שחיקת סחוס במפרק. נראה שאם נטפל באיבר, הכול יהיה בסדר. אבל כאן מגיעה האכזבה: מדובר במחלה שהיא כלל־גופית. אנחנו יודעים שבחלק ניכר מהנשים, גם באבחון מוקדם, יש תאים בזרם הדם שלא נצפים בבדיקות הדמיה ושעלולים להביא לחזרה של המחלה בעתיד. זו הסיבה שמציעים לאישה טיפולים מניעתיים ארוכי טווח, שעשויים להשפיע על כל תחומי החיים.
הזוגיות, למשל, עלולה לעבור טלטלה. לפעמים המחלה דווקא מקרבת ומחזקת את הקשר, ולפעמים היא מעצימה סדקים שהיו שם קודם. גם בן הזוג מפחד ולא תמיד יודע איך להתמודד, ולכן חשוב להבין שזה נורמלי שהמחלה מטלטלת גם את הזוגיות ולא רק את הבריאות. אם מרגישים שהקשר נפגע, כדאי להציף את הקושי ולפנות לייעוץ.
גם המיניות עלולה להיפגע. הטיפולים המקומיים (ניתוח/ קרינה) וגם הטיפולים התרופתיים עשויים לשנות את מבנה הגוף המוכר ולפגוע בדימוי העצמי. בנוסף, הטיפולים האנטי־אסטרוגניים גורמים לירידה בחשק וליובש נרתיקי. חשוב לדעת שלא צריך לקבל את זה כעובדה מוגמרת. קיימים טיפולים וייעוץ מיני שיכולים לעזור.
אחד הקשיים הגדולים הוא דווקא העובדה שלא תמיד רואים שאת עדיין מטופלת. אישה יכולה לסיים ניתוח וכימותרפיה, לחזור לעבודה ולהיראות מצוין, אבל להמשיך במשך שנים טיפול הורמונלי עם תופעות לוואי. מבחינת הסביבה את כבר "אחרי", בעוד שהקושי שלך הפך שקוף. לכן, החזרה לחיים אינה מתג שמעבירים מ"חולה" ל"בריאה". כמו שאחרי שמורידים גבס מרגל שבורה צריך שיקום, גם כאן נדרשים שיקום ושיקוף שלו לסביבה התומכת, כדי שיוכלו לדעת מה התהליך שאת ממשיכה לעבור ולעזור או לסייע במידת הצורך.
ולפעמים, דווקא כשהטיפול האינטנסיבי נגמר, מגיע הקושי הנפשי. בזמן הטיפולים יש סביב האישה צוות שלם, ופתאום כל המעטפת הזאת נעלמת. כל כאב ראש או כאב גב מינורי עלול לעורר פחד שהמחלה חזרה. החרדה הזאת נורמלית, אבל לא צריך להתמודד איתה לבד. במכונים האונקולוגיים קיימים מערכים פסיכו־אונקולוגיים שיכולים לסייע.
באופן אישי, אני פחות מתחברת לאמירה השחוקה ש"סרטן הוא מתנה". סרטן הוא לא מתנה. אבל אני כן מאמינה שמכל משבר יכולה להיות גם צמיחה. לאורך השנים ראיתי נשים ששינו קריירה, בחרו בעשייה שיש בה יותר משמעות ונתינה ובעיקר, העזו להגשים דברים שקודם דחקו הצידה.
זה המסר שלי למטופלות: הסתכלי תמיד על המטרה הרחוקה. שהמחלה לא תיקח לך את החיים, לא רק במובן שלא תקצר אותם, אלא גם שלא תיקח את התוכניות, החלומות והשאיפות. צריך לתת לעצמך זמן להתארגן, לספוג ולעשות התאמות. אבל מניסיון של עשרות שנים בטיפול בנשים רבות, אני יכולה לומר שאפשר וצריך לחיות חיים מלאים ומהנים. אסור לתת לאבחנה לעצור אותם.
