הילה פרץ. " אני רצה ומדברת עם החבר'ה בשמיים"

החיילת שצעקה על חבריה 'הלוואי שתמותו' עדיין מתייסרת: מרגישה שאני הרגתי אותם

16 שנה עברו מאז מלחמת לבנון השנייה, והילה פרץ עדיין מתענה בגלל המילים האחרונות שאמרה לחבריה, הלוחמים בגולני, שהשתעשעו והבהילו אותה. ארבעה ימים אחרי, נהרגו כולם בקרב בבנת ג'בייל. מאז נפשה לא יודעת מנוחה והיא מתמודדת עם פוסט-טראומה. ביום הזיכרון תשתתף ב"רצים לזכרם": "אעשה הכול שלא ישכחו אותם"

פורסם: 04.05.22, 08:28
"רגע לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה צלצלו אליי החבר'ה שלי מהבסיס, הודיעו שהם נכנסים ללבנון וביקשו שאבוא להיפרד, לתת חיבוק", מספרת הילה פרץ. היא הייתה אז בת 19 ושירתה כמש"קית חינוך בבסיס האימון החטיבתי של גולני.
"זה היה יום שבת, הייתי בבית של ההורים שלי ומיד ארגנתי ערימות של ממתקים בשבילם. אחרי כמה שעות הגעתי לבסיס. התקלחתי, עליתי לקומה השנייה של הבניין וסידרתי על השולחן את הצ'ופרים שהבאתי להם, עם פתק נחמד על כל סוכרייה. החבר'ה שלי ראו את האור דולק בקומה השנייה, הבינו שדלת הבניין פתוחה וזיהו כנראה שזו הזדמנות בשבילם לתרגל לוחמה בשטח בנוי. הם נכנסו בשקט־בשקט, ואז אחד מהם הסתער בעוצמה על דלת החדר. פתאום שמעתי בום חזק מאחוריי, וכולם נכנסו עם נשקים וצעקו יחד 'אש, אש, אש, אש!'
"קפצתי כל כך, נבהלתי נורא, הלב שלי צנח, והמשפט הראשון שיצא לי מהפה היה, 'הלוואי שתמותו, אני שונאת אתכם'. הם נקרעו מצחוק, ירדו להם דמעות מרוב צחוק, ואני כעסתי נורא. רק אחד מהם, שמעון דהן, חבר טוב שלי, בא אליי ואמר: 'כפרה, אנחנו מתים עלייך, סליחה, סליחה, אנחנו אוהבים אותך'. הדפתי אותו ואמרתי: 'תעוף לי מהעיניים, שונאת אותך!', וירדתי למטה, הלכתי לשבת עם חיילים אחרים ולא הסכמתי להחליף איתם מילה. אחרי ארבעה ימים, ב־26 ביולי 2006, כל אותם שמונה חבר'ה שהבהילו אותי נהרגו בקרב בנת ג'בייל". 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

מאז, 16 שנה, היא מלקה את עצמה על אותו משפט. "למה כל השמונה? אם אחד מהם היה חוזר פצוע, הייתי יודעת שזו לא אני, שלא פתחתי פה לשטן. מיטב המומחים ניסו לפרק אצלי את הקשר בין הדברים ולא הצליחו. גם אם הייתי מאמינה שאין לי יד ורגל בדבר, העובדה שזה הדבר האחרון שאמרתי לאנשים יקרים ללבי, זה מספיק כבד. המועקה הזו גומרת לי את החיים".
"כולם נכנסו עם נשקים וצעקו יחד 'אש, אש'. נבהלתי נורא והמשפט הראשון שיצא לי מהפה היה 'הלוואי שתמותו, אני שונאת אתכם'. הם נקרעו מצחוק"
שנים ספורות לאחר האירוע הטראגי אובחנה פרץ עם PTSD, פוסט־טראומה, אבחון שלא היה קל לה או למשפחתה לקבל. כיום, בגיל 35, לא רק שהיא מקבלת את האבחנה בהבנה, היא גם מרבה לדבר על כך במסגרת תפקידה כרכזת נגישות.

"שמענו בקשר שיש נופלים"

פרץ, רווקה המתגוררת ברמת־גן, גדלה ביישוב להבים, בתם של קבלן שיפוצים ובעלת צהרון, אחותן הצעירה של תאומות. "גדלתי בבית חם עם הרבה אוכל, כאילו אתה כל היום בשיפודי סמי ובניו", היא צוחקת. עוד בטרם סיימה את לימודיה בתיכון "אשל הנשיא" כבר ידעה שתתגייס לגולני כמו אביה, שהיה חובש בגדוד 51 במלחמת לבנון הראשונה. "הסיפורים של אבא הרעילו אותי. כשהוא דיבר על הצבא, הפנים שלו היו מוארות. לימים, אחרי מה שקרה לי, המצפון הציק לו, כאילו הוא שלח אותי לגולני".  
אחרי מאבק קצר הצליחה לקבל את מבוקשה: שיבוץ לחטיבת גולני. חודשיים וחצי לאחר גיוסה החלה תוכנית ההתנתקות, ופרץ נשלחה לתמוך בחייליה, חוויה רגשית לא קלה עבורה. משלב זה ואילך היא זוכרת תקופה בת שנה וחצי של רגיעה יחסית, שבמהלכה לקחה את חייליה לסדרת חינוך בהרי אילת.
"המשאית של הציוד לא הגיעה, הלילה ירד, קור אימים, רעדתי בקטע לא הגיוני, הייתי בטוחה שהסתימות עפות לי מהפה. שמעון דהן, שכנראה למד ממקרי עבר, היה חכם והביא את שק השינה איתו. כשראה אותי רועדת, נתן לי את שק השינה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי כמה הוא מיוחד. מאז הפכנו לחברים טובים. כמה חודשים אחר כך אחד החיילים צחק עליי: 'הנה המש"קית השמנה'. שקלתי אז כמעט 90 קילו. נכנסתי לחדר המפקדים, שמעון ראה אותי עם הסנטר רועד, עומדת לפרוץ בבכי, ושאל מה קרה. כשסיפרתי לו, הוא נקרע מצחוק ואמר: 'שמנה? הילה, את הדבר הכי יפה שאני מכיר'. בשנייה אחת הכל הסתדר". 
"כשנעצו בערימת החול שמעל הקבר שלט שרשום עליו 'שמעון דהן' התרסקתי. שנים אחר כך, כשהלכתי עם האחיינים שלי לים, אחד מהם נעץ כף בחול ואיבדתי את ההכרה"
כמה חודשים מאוחר יותר נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב, דבר שהוביל למלחמת לבנון השנייה - ולאותו לילה שבו חיילי גולני רצו להיפרד ממנה לפני כניסתם ללבנון. "ואז, אחרי כמה ימים אחר כך, צלצלה אליי חברה טובה שלי, אחת החיילות, ושאלה: 'את יושבת?'. עניתי לה: 'בלי דרמות, מה את רוצה, נשמה שלי?', והיא ענתה: 'שמענו בקשר שיש נופלים'. היא אמרה שלאחד מהם קוראים שמעון דהן אבל שלא אבהל, כי זה מישהו אחר".
בשעת ערב מאוחרת כינס הרס"ר את כל מי שהיה בבסיס, הודיע על נופלים רבים בקרב חיילי החטיבה והחל להקריא את השמות. "ואז פתאום הרס"ר אמר 'שמעון דהן'. זה עצבן אותי, כי הרי החברה שלי אמרה לי שזה לא הוא. יצא לי צחוק של עצבנות, חורק כזה, הרמתי את היד וברוב חוצפתי אמרתי לרס"ר מול כולם: 'לא, לא, אתה טועה'. הוא אמר: 'פרץ, תהיי בשקט'.
"התחלתי להשתולל, תפסתי אנשים סביבי וצעקתי: 'אל תגיד לי להיות בשקט! אני אומרת לך שלא! מישהו שיקר לכם! זה לא הוא'. ממש איבדתי את זה. הרגליים לא החזיקו אותי ונשמטתי לרצפה. לקחו אותי למרפאת הבסיס, חיברו לי מסכת חמצן ואמרו 'תנשמי', אבל לא הצלחתי להכניס אוויר". 
אחרי ששפתיה הכחילו, היא נלקחה באמבולנס לבית החולים, רועדת כולה, וכעבור כמה שעות הוחזרה לבסיס. "החלטתי ללכת להלוויה של שמעון דהן באשדוד. זו הייתה ההלוויה הראשונה בחיי, ולא ידעתי שכאחראית על הזר של צה"ל אעמוד ממש על הקבר ואראה איך טומנים את המת באדמה. עמדתי שם ולא הבנתי מה קורה. פתאום לקחו שלט קטן מפלסטיק שרשום עליו שמעון דהן ונעצו בערימת החול. אני לא יודעת למה דווקא זה היה הקש ששבר אותי, אבל התרסקתי. שנים אחר כך, כשהלכתי עם האחיינים שלי לחוף הים, אחד מהם נעץ כף בחול ואיבדתי את ההכרה".
3 צפייה בגלריה
שמונת הרוגי הקרב בבינת' ג'בייל
שמונת הרוגי הקרב בבינת' ג'בייל
הרוגי הקרב בבנת' ג'בייל
(צילומים: דובר צה"ל - עמית שאבי)

"התנתקתי, לא בכיתי, לא דיברתי"

אחרי אותה לוויה אושפזה פרץ במרפאת הבסיס למשך שבוע. "התנתקתי, לא בכיתי, לא דיברתי, לא אכלתי ולא שתיתי, הכל עבר לידי. כל כך כעסתי על עצמי". היא נשלחה לחופשת מחלה בביתה. "לא התקלחתי במשך ימים רבים. אמא שלי נכנסה ליחידת הדיור שלי ונחרדה מהריח. ושתביני, הבית שלי בית מרקחת ואני מתקלחת שלוש פעמים ביום". 
כמה ימים אחר כך חזרה לבסיס אך איבדה כל רצון לתפקד כמש"קית חינוך. כשהוחלט להוציאה לחופשת שחרור בת שלושה חודשים, נעלבה עד עמקי נשמתה. בתגובה החליט הרס"ר להקים ספרייה קטנה בבסיס ולמנות אותה לספרנית – וכך היה, עד למועד שחרורה. 
כששבה לבית הוריה בלהבים, נדמה היה שהיא נטועה עמוק באובדן הקשה של חבריה. אחרי שאחותה פקדה עליה לשים את הסיפור מאחוריה, היא החליטה להתעשת והחלה לעבוד בשיפוצים עם אביה לצד עבודה במשפחתון של אמה. בהמשך עבדה כנציגת שירות בחברת תקשורת גדולה. לזמן מה נראה היה כי הסיפור נשכח, אך לא.  
שלוש שנים אחרי שחרורה מצה"ל, רגע לפני נישואי אחותה איילת, ממש ביום שבו השלימו את הקניות וההכנות לחתונה, פרץ התעלפה במקום עבודתה והחלה לפרכס. היא הובהלה לבית החולים. "לימים אמר לי פסיכיאטר שהטריגר לאירוע היה המחשבה שאני עומדת לאבד את אחותי - שהיא תתחתן, תביא ילדים לעולם ותשכח ממני. כשהוא אמר את זה הבנתי שזה קצת לא שפוי, שמשהו לא בסדר איתי". 
כשכבר עמדו לשחררה מבית החולים נתקפה בפרכוסים עזים במיוחד. "אישה אחת ראתה אותי, אמרה בבהלה 'שמע ישראל' וסגרה מהר את הווילון של התא שלה", נזכרת פרץ במבוכה. תרופת הרגעה שקיבלה הובילה להזיות קשות והפרכוסים לא נפסקו. "הייתי מתעלפת, מאבדת את הזיכרון, אוכלת ושוב רעבה, כי לא זכרתי שאכלתי. ככה הגעתי למשקל 120־130 קילו".  
"הרופאה שאלה את אבא שלי: 'מה יקרה אם אכניס עוד סיגריה לקופסה מלאה?', והוא ענה: 'היא תישבר'. 'זה מה שקורה להילה', היא הסבירה, 'היא מלאה. כשיש לחץ, הגוף אומר, אני לא רוצה להתמודד עם זה, והיא מתחילה לפרכס'"
אחרי חודש שבו טופלה בשוגג בתרופה לאפילפסיה ולא הורשתה לקום מהמיטה, הועברה לבית חולים אחר, שבו הועלתה לראשונה הסברה שמדובר בעניין נפשי, לפי סוג הקצרים החשמליים שחוותה במוחה במהלך הפרכוס. "אמרתי: 'אתם לא תגידו שהנפש שלי לא בסדר, הנפש שלי פיקס. תמצאו מה לא בסדר בגוף שלי'". ואז לקחה אותה הרופאה המטפלת לסיור במחלקת הלומי קרב, כדי שתראה מה יעלה בגורלה אם תמשיך להתעקש שזה לא נפשי.
"היא הכניסה אותי לחדר של חייל שהיה במלחמת לבנון השנייה. החייל חייך אליי ושאל מה נשמע, נראה היה שהכל בסדר אצלו, אבל כשהרופאה לקחה מחט ארוכה ודקרה אותו בשוק, הוא לא זז. שאלתי: 'הוא לא הרגיש את המחט הזו?', והרופאה ענתה: 'מבחינה רפואית הוא יכול לעשות מרתון. הוא לא באמת משותק. זה העניין הפסיכולוגי. תתאפסי על עצמך'". 
אחרי שהשתכנעה שמדובר בפוסט־טראומה, היה צריך גם לשכנע את הוריה בכך. "הרופאה לקחה סיגריה, שמה מעל קופסת סיגריות מלאה ושאלה את אבא שלי: 'מה יקרה אם אכניס עוד סיגריה לקופסה מלאה?', והוא ענה: 'היא תישבר'. 'זה בדיוק מה שקורה להילה', היא הסבירה, 'היא מלאה עד אפס מקום. בכל פעם שיש טיפה לחץ, הגוף שלה אומר, אני לא רוצה להתמודד עם זה, והיא מתחילה לפרכס'". 
כשהגיעה העת לשחררה מבית החולים, אחרי שבועיים וחצי של שיקום פיזי, קראה הרופאה להוריה לשיחה מחוץ לחדרה. "אני לא יודעת אם זה היה בכוונה, אבל היא לא סגרה את הדלת", משחזרת פרץ. "היא אמרה שהשחרור שלי מותנה בכך שאלך לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי. עוד אמרה שלא אהיה מסוגלת לנהל חיים רגילים, מניהול משק בית ועד לימודים אקדמיים ומציאת זוגיות. לסיום ביקשה שלא יציקו לי בעניין המשקל. שמעתי את כל זה ובאותו רגע החלטתי לחזור לחיים רגילים". 

"ככה יהיה עד יום מותי" 

שנה מאוחר יותר החלה ללמוד משפטים במרכז האקדמי ברמת־גן ונעזרה במלגת "תוכנית אימפקט" לחיילים משוחררים. "התורמים שלי משיקגו בכלל לא רצו לתרום לחיילות משוחררות אלא רק לחיילים, ובכל זאת בחרו בי אחרי שקראו את הסיפור שלי. אנחנו בקשר עד היום".
הלימודים היו קשים. "הזיכרון היה נעלם לי ולא הצלחתי לשנן פסקי דין. קרה שקיבלתי פרכוס כשמרצה פנה אליי, מאוד לא נעים בכיתה של 200 איש. בשנה א' אמרתי שיש לי אפילפסיה, בשנה ב' כבר סיפרתי את האמת. יום סיום התואר היה רגע מאושר במשפחת פרץ". 
אחרי שבחרה לוותר על ההתמחות בעריכת דין, החלה לעבוד במחלקת הבריאות בביטוח הראל. כעבור חמש שנים הגישה מועמדות לתפקיד רכזת נגישות של קבוצת הראל. "בשלב ההוא עדיין התכחשתי לכך ש־PTSD היא מוגבלות נפשית והתווכחתי על זה עם מנחת קורס רכזי נגישות. אחרי שהתעלפתי מצליל של מצלתיים, מישהי מהקורס אמרה לי: 'לא מוגבלות נפשית, הא?'. מאז הפסקתי להתבייש ואני מספרת על זה בתחילת כל הדרכה". במסגרת תפקידה מסייעת פרץ בקליטת עובדים חדשים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות, ומסייעת לעובדי הקבוצה ולאנשים עם מוגבלויות המנהלים ממשק כלשהו עם הקבוצה.  
"הגעתי למרוץ בחולצת גולני שעליה שמות שמונת הנופלים, עם דגל ישראל עליי. אמא שלי צעדה לצידי, וחברה טובה רצה לידי עם טישו ביד"
בשנים שחלפו מאז אותו אשפוז הצליחה להוריד 60 ק"ג ממשקלה. "כשעדיין גרתי בבית הוריי ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי הליכון. לא ברור איך, כי בצבא שנאתי לרוץ, אבל התמכרתי לזה. זה עושה טוב לנפש. בהמשך התחלתי להתאמן גם באיגרוף. יש משהו עוצמתי בלהיכנס למאורת גברים, מה שמחזיר אותי לתחושה המטורפת של ימי גולני". 
לפני חמש שנים קראה בפייסבוק על מרוץ "רצים לזכרם", המאפשר לכל אדם לרוץ לזכר הנופלים, בכל מקום בארץ. "עד אז הייתי רצה רק קילומטר ומקיאה, אבל אמרתי לעצמי: 'אוקיי, את המרוץ הזה אני רצה'. שאלתי את אחד המאמנים איך לעשות את זה, והוא הציע לי לרוץ שלוש דקות וללכת שתי דקות עד שהגוף יסתגל. הגעתי למרוץ בחולצת גולני שעליה שמות שמונת הנופלים, עם דגל ישראל עליי. אמא שלי צעדה לצידי, וחברה טובה רצה לידי עם טישו ביד. לראות אנשים מכל הקשת הפוליטית רצים עם תמונות הנופלים על החולצה ומעודדים אחד את השני - זו הייתה אחת החוויות הכי עוצמתיות ומטורפות של החיים שלי. גם אם את מרגישה שנושרת לך רגל באמצע, אין אופציה להפסיק". 
מאז שהצליחה לרוץ חמישה ק"מ במרוץ זה, השלימה גם 10 ק"מ במרוץ תל־אביב. כיום היא רצה שלוש־ארבע פעמים בשבוע, במקביל לאימון יומי באיגרוף. "קלטתי שזה מחליף פסיכולוג. אני רצה ומדברת עם החבר'ה בשמיים". 
"לא הייתי בקשר עם משפחות ההרוגים. נראה לך שיש לי פרצוף להביט להם בעיניים? זה עושה לי חורים בלב. פסיכולוגים אמרו שאני אובססיבית. אחד מהם אמר שהתמכרתי לתחושת האשמה"
היית בקשר עם בני המשפחה שלהם?
"נראה לך שיש לי פרצוף להביט להם בעיניים? בתחושה הפנימית שלי אני הרגתי אותם. אם הייתי מצליחה לנתק את הרגש ופועלת רק לפי השכל הישר, החיים שלי היו נראים אחרת. אני לא יכולה לשחרר את זה, זה יושב שם ועושה לי חורים בלב. פסיכולוגים אמרו שאני אובססיבית על זה. אחד מהם אמר שהתמכרתי לתחושת האשמה". 
בטח אמרו לך, "שחררי, די להתעסק בזה".
"מלא. אני לא לגמרי רוצה לצאת מזה, חשוב לי שהם ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד ממני, עד שניפגש שוב ואולי אזכה לומר פנים אל פנים שאני באמת־באמת מצטערת. עד שיגיע הרגע שלי, אני לא חושבת שיעבור יום שבו לא אבקש מהם סליחה. הלוואי שהייתה לי דרך להחזיר את הגלגל אחורה". 
"חשוב לי שהם ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד ממני, עד שניפגש שוב ואולי אזכה לומר פנים אל פנים שאני באמת־באמת מצטערת. עד שיגיע הרגע שלי, אני לא חושבת שיעבור יום שבו לא אבקש מהם סליחה"
הבנתי שלא פנית למשרד הביטחון כדי לקבל הכרה בפוסט־טראומה שלך.
"על מה? שהייתי מש"קית חינוך? בחיים לא. שאני אקח כסף שיכול ללכת לאיציק סעידיאן שבאמת חווה דברים קשים? אני אתמודד, אני ילדה גדולה, הוא צריך עזרה אמיתית. נכי צה"ל שאני מכירה אמרו לי שאצטער על זה, כי אחרי שבע שנים אי־אפשר לתבוע את משרד הביטחון. אני 16 שנה אחרי ולא הייתי פועלת אחרת". 
והשבוע תרוצי לזכרם של חברייך.
"כמובן. ביום שהם נפלו הבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי שלא ישכחו אותם, וככה יהיה עד יום מותי".
3 צפייה בגלריה
"רצים לזכרם" בלהבים, 2018
"רצים לזכרם" בלהבים, 2018
"רצים לזכרם" בלהבים, 2018
(צילום: עמותת דרך הרגליים)

מרוץ שבו אין מנצחים ומפסידים

ב־4 במאי, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, בשעה 17:30, יתקיים מרוץ "רצים לזכרם", שבו אין נקודת הזנקה, לא מודדים זמנים, ואין מנצחים או מפסידים. זהו מרוץ שבו כולם רצים במטרה לזכור את הנופלים. כל נרשם יקבל באופן אקראי שם של נופל/ת מקרב עשרות אלפי הנופלים מאז קום המדינה - ולזכרו יקדיש את הריצה. לשם הזה ניתן להוסיף שם של נופל/ת הקרוב/ה ללב המשתתפ/ת. את המרוץ, שיתקיים השנה בפעם השישית, ייסד בועז יעקב, חובב ריצה שאיבד בשירותו הצבאי כמה מחבריו הטובים. השנה, לראשונה, ישתתפו בו גם קהילות יהודיות וישראליות בחו"ל. עלות ההשתתפות: 10 שקלים. אפשר להזמין חולצה תמורת 40 שקלים נוספים. פרטים והרשמה באתר
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.