הבת שלי ייבבה באוטו. היא האשימה אותי. כמובן. "הכול בגללך", היא אמרה, "למה לקחת אותי?". והיא צדקה. כמובן. הכול באמת היה בגללי, כי נו, לקחתי אותה איתי לסרט "אנקת גבהים".
אני לא נוהגת לעשות ספוילרים, אבל הפעם תסלחו לי: מדובר ברומן בן 200 שנה שכבר זכה לכמה עיבודים קולנועיים, אז הרשו לי לומר שהסיפור לא נגמר בסבבה. והילדה שלי לקחה את זה ממש לא סבבה. ואני אמרתי לה שהיא כבר מעל גיל 13 והגיע הזמן שהיא תבין שהחיים הם לא סרט של דיסני.
ואז שתקתי לרגע. כי האמת? לא באמת לקחתי אותה לסרט כדי ללמד אותה שיעור קיומי על אכזבות. זו ממש לא הייתה הכוונה המקורית. לקחתי אותה כי ממש רציתי לראות את הסרט, כי הייתה הפסקת אש והבטחתי לה יום כיף, אז זה הרגיש לי Win Win.
אבל אחרי שהגעתי הביתה וחשבתי עוד יותר על מה שראינו, הבנתי שבאמת אין לי בעיה עם הסוף שהיא ראתה - הגיבורים לא זוכים להפילי־אבר־אפטר, הם לא מתנשקים על רקע השקיעה לצד ציפורים שרות ונסיכות שמוחאות כפיים. יש לי בעיה עם מה שהיא ראתה שקורה לפני כן.
ולא, אני לא מדברת על סצנות המין הרבות בו או כמו שהיא וחברותיה עדיין קוראות לזה במין שפת קוד ארכאית: "סבא קורא ספר" (ואגב, מי המציא את זה לעזאזל? ולמה עכשיו אני צריכה לדמיין סבא בסיטואציה?). אני מדברת על העובדה שהסרט, בדיוק כמו הספר של אמילי ברונטה שעליו הוא מבוסס (שאותו קראתי בשקיקה כשהייתי בגילה), משווק לנו כ"סיפור אהבה גדול". סוער, טוטאלי, שחודר מתחת לעור. זאת למרות שלמעשה מדובר בקשר רעיל, אובססיבי, נקמני ומחריב. זוגיות שהיא בדיוק ההפך מכל מה שהייתי מאחלת לבתי.
במהרה גם הבנתי למה בניגוד לבת שלי, העיניים שלי נשארו יבשות בסצנת הסיום. כמוה, גם אני נסחפתי בעלילה. גם אני רציתי שהגיבורים יהיו יחד. אבל כנראה שאצלי, מתחת למושב המרופד בקולנוע, הבהבו במקביל כל אותן נורות אדומות. ממרום שנותיי (והגירושים, והדייטים, וכל מה שביניהם), אני כבר יודעת שהנרטיב הזה שמכרו לנו כל השנים - שאהבה גדולה חייבת לכאוב, ואם זה לא שורף זה לא זה - הוא הונאה אחת גדולה. גבר ואישה שמכאיבים אחד לשני במודע רק כדי לעורר קנאה, שדורסים בדרך אנשים אחרים שלא עשו דבר מלבד לאהוב אותם, זה לא "רומנטיקה סוערת". זה פשוט מקרה קשה של חוסר ויסות רגשי, שדורש פסיכולוג צמוד ואולי גם קלונקס.
כמובן, הבנתי שהמעשה האחראי מצידי הוא לפחות לנהל עם בתי שיחה בעניין, להסביר לה שאהבה אמיתית היא לא אנקה, היא נשימה, שזה לא אמור להרגיש כמו סופה שמעיפה לך את הגג מהבית, אלא כמו הבית עצמו. אבל הבת שלי, עם העיניים האדומות והלב השבור, הסתכלה עליי כאילו הסברתי לה עכשיו איך מגישים דו"ח שנתי למס הכנסה. היא לא רצתה לוגיקה, היא רצתה שהיתקליף וקתרין יהיו יחד, ולא משנה כמה גופות חרוכות הם ישאירו בדרך. בדיוק כמו שאני רציתי בגילה. קיוויתי שהשנים בכל זאת ילמדו אותה כמו שלימדו אותי, רק עם הרבה פחות צער בדרך. ובינתיים החלטתי שהסרט הבא שנלך אליו יהיה של דיסני. שם לפחות הרעל היחיד הוא באיזה תפוח, וגם ממנו בסוף מתעוררים.
