סיפורה של רונית מארי לב ארי (56), תושבת אור־עקיבא, גרושה, אם לשלושה (23, 21, 17), עובדת סוציאלית וקצינת מבחן, מאמנת להעצמה אישית:
"בליל הסדר לפני שנתיים ישבתי עם ילדיי סביב השולחן החגיגי שערכנו, וקראנו את ההגדה כלשונה, מילה במילה. התעמקתי במילים והרגשתי שהטקסט המסורתי אינו רלוונטי לאורח החיים הנוכחי שלי, לערכים שאני מאמינה בהם, כמו טבעונות וסלידה מאלימות, למשל, ובעצם לא מתאים לזמננו. ההרגשה הלא נוחה התגברה בעיקר במנהג של טבילת האצבעות בכוס, כסמל לטפטוף הדם, כשנאמר 'בדמייך חיי' ובפירוט של מכות מצרים. הרגשתי שהשימוש במילים 'מכות' ו'דם' גורם לחוויה שלילית ושלא נכון לי לחזור על מילים שליליות, כמו שאני נמנעת מהן גם ביומיום ומשתדלת להחליף אותן במילים שמביעות טוב.
באותו ערב לא שיתפתי את ילדיי בתחושותיי, אבל במהלך השנה שאחרי הסדר ההוא התגבשה אצלי ההחלטה שאינני חוזרת להגדה המסורתית, שאני מכנה אותה 'הגדת הדמים', אלא רוצה הגדה שכולה ברכות. החלטתי ליצור בעצמי הגדה שתתאים למה שאני מרגישה. שקדתי עליה חודשים, ובסדר של השנה שעברה הייתה מונחת על השולחן המשפחתי שלנו הגדה שיצרתי על פי הרוח הזו.
נולדתי בקיבוץ חוקוק, בכורה בין ארבעת ילדיהם של אמא מאנגליה ואבא מאלג'יר. גדלתי בלינה משותפת. בילדותי נהגנו לקרוא מההגדה הקיבוצית, שמעבירה מסר של תקומה בארץ ישראל עם דגש על פריחת האביב ועבודת האדמה. כשהייתי ילדה התחברתי לזה. אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ, ואז עברתי לטבריה. למדתי עבודה סוציאלית, נישאתי בגיל 30 ולאורך השנים עבדתי במועצות אזוריות בגליל כקצינת מבחן לנוער וכפקידת סעד לחוק הנוער.
"הרגשתי שהשימוש במילים 'מכות' ו'דם' גורם לחוויה שלילית ושלא נכון לי לחזור על מילים שליליות"
התגרשתי בגיל 45, לפני עשר שנים. זו הייתה נקודת מפנה משמעותית בחיי, החלטתי להתחיל דרך חדשה. עברתי לאור־עקיבא, למדתי אימון אישי, ואחרי 20 שנה במגזר הציבורי יצאתי לדרך עצמאית. כחלק מתהליך רוחני שעברתי הפכתי לטבעונית ולשומרת שבת. אני גם נמנעת מחמץ בפסח.
התחלתי לאמן אנשים להעצמה אישית ופיתחתי תרגילים של חיבור לנשמה ולהפעלת החלק האלוהי שבנו. במצב הזה פגש אותי ליל הסדר של לפני שנתיים. אחרי תחקיר בכתובים ובדברי חכמים יצרתי הגדה חדשה, בעיצוב אושר לב ארי, בתי הבכורה שהיא מעצבת גרפית, עם טקסט חדש ופשוט (רכישה באתר god-online.net). המסובים יכולים לקרוא בה לפי התור, והיא מבוססת על העקרונות שהנחו את החכמים שכתבו את ההגדה המסורתית, אבל אינה משתמשת כלל בטקסטים שלה. סיפור יציאת מצרים מופיע באופן חלקי (ההורים אמורים לממש בחלק זה את מצוות 'והגדת לבנך' ולספר את הסיפור לילדיהם בהתאמה לאמונת משפחתם).
לא מופיעים בה 'עבדים היינו', הפסוק 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים', 'חד גדיא' ו'מה נשתנה?'. הרבה השתנה מאז שנכתב 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. ירושלים כבר בנויה, מדינת ישראל יציבה ומשגשגת, ועלינו לשים חזון חדש מול עינינו. החזון הזה מתבטא בטקסט אחר ששילבתי, 'וגר זאב עם כבש' מספר ישעיהו, כלומר, אחוות עמים והובלה גם בתחום הרוחני־דתי, בלי תחושת קורבנות. בהגדה שלי אין סיפורי מלחמות, סבל, שנאה ונרדפים. המשתתפים מתבקשים להכין לעצמם מראש שירים שמתאימים להם. הטקסט מעודד שיתוף פעולה של כל המשפחה, ולאורכו שזורות חידות שמעוגנות בהווי הישראלי.
"הרבה השתנה מאז שנכתב 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. ירושלים כבר בנויה, מדינת ישראל יציבה ומשגשגת, ועלינו לשים חזון חדש מול עינינו"
ארוחת הסדר אצלי טבעונית, ובצלחת הברכות אין זרוע של עוף. מונחים עליה שישה מרכיבים: פטרוזיליה או שורש סלרי – לכוח החיים ולבריאות; מרווה – לניקוי ולהגנה רוחנית; סלק – לשפע אינסופי; אפרסמון או תפוח – להכרת תודה, לפוריות ולהגשמה; אגוזי מלך – לחינוך מחשבתי וליצירתיות; אגוזי קשיו – לניקוי פנימי ולשחרור רגשות כלואים. המרכיב השביעי הוא המצה שבאמצע. אגב, אצלנו לא גונבים את האפיקומן".
שורה תחתונה: "שבענו ממכות ודם. אני מאמינה שככל שאנשים רבים יותר יקראו יחד את ההגדה החדשה על ברכותיה, כן תגבר השפעת המילים הטובות על המציאות".
