מה עושים כשפוגשים גבר חמוד אצל הווטרינר, יש שיחה מהנה, יש פלירטוטים, אבל בסוף הוא אומר ביי והולך? את השאלה הזאת העלתה השבוע מישהי בקבוצת נשים בפייסבוק. נמאס לה מהאפליקציות, ולרגע נדמה היה שהנה זה קורה בחיים עצמם: בזמן שהמתינו לתורם הוא הראה לה תמונות של הכלבים שלו, סיפר שהוא גר לבד מאז שהילדים עזבו, היו חיוכים הדדיים, עד שהגיע תורו. כשיצא, חייך, אמר "להתראות" והלך. והיא? נשארה עם כלב מקיא ותחושה שהחיים הקיאו את אהבת חייה.
אבל אם היא ציפתה לקבל מקבוצת הפייסבוק קצת עידוד, בתגובות כבר עברה ועדה צולבת: "הוא כנראה לא פנוי"; "הוא סתם היה נחמד". ואז פסק הדין: "אם הוא היה רוצה, הוא היה יוזם".
באופן אישי, אין לי מושג מה היה הסטטוס של אותו בחור או מה עבר לו בראש. אולי יש לו חברה, אולי היא באמת לא עשתה לו את זה. אבל הקביעה ש"אם הוא היה רוצה, הוא היה יוזם", נשמעה לי כמו עצה שעברה בירושה יחד עם הסרוויס של סבתא. פעם אולי היה לה שימוש. היום יש גברים שיכולים לרצות מאוד, לחייך יפה, אבל אם את לא ניבטת מתוך מסך, פתאום אין להם קליטה.
מחקרים מצביעים על כך שבגלל האפליקציות, אנשים ממעטים להתחיל זה עם זה פיזית. גברים הודו שהיום, כשהם מסתתרים מאחורי מסך, הדחייה פחות כואבת מבחינתם. הם יכולים להתחיל עם הרבה נשים, לקבל "לא" ולהמשיך הלאה.
זמן קצר אחרי שהתגרשתי, זכיתי להמחשה הראשונה. הלכתי עם חברות למסיבת פרק ב'. למחרת כתב לי בפייסבוק בחור שראה אותי שם ושמצאתי חן בעיניו. במסיבה עצמה הוא לא ניגש אליי. היינו באותו חלל, נשמנו את אותו האוויר, אבל בשביל להגיד לי שלום הוא היה צריך קודם להגיע הביתה ולהתחבר לאינטרנט.
אני מודה שיש משהו בהיגיון הזה שקצת משונה לי. נכון, במציאות צריך לעמוד מול מישהי ולספוג את הסירוב. אבל לפחות למבוכה החולפת הזאת יש אפס תיעוד. באינבוקס, לעומת זאת, אפשר לחזור ל"השפלה" שוב ושוב.
ובכל זאת, בפרק ב' אני מבינה גם את ההיסוס. בגיל 40 פלוס הרבה יותר קשה להמר. כשזורקים מבט, לא תוהים רק אם יש חבר/ה בסיפור, אלא אם בצד השני יש נישואים, ילדים, כלבתול ומשכנתה משותפת. לפני הפרפרים בבטן, מעדיפים לראות קודם ספח תעודת זהות.
ועדיין, לפעמים החיים מפתיעים ומזכירים לך שאפשר להכיר כמו פעם. מאז שהתגרשתי היו גם כאלה שפנו אליי ברחוב
בסיטואציות שנראו כמו פתיח מושלם לסדרה רומנטית. הערכתי את היוזמה, אבל הבנתי גם שלגברים יש יתרון קל: אישה בלי טבעת נישואים לפחות נותנת סיבה לאופטימיות. גבר בלי טבעת יכול פשוט להיות נשוי שלא אוהב תכשיטים.
ולכן אצלי, לפחות, חוסר הוודאות הזה מספיק כדי להשאיר את הפלירטוט בעגלה. גם אם אפגוש בסופר גבר מהמם ונחליף מבטים מעל מקרר החלב, אהסס אם לתת לחיוך שלי כוונות רומנטיות. ואם בכל זאת יתפלק לי מבט מזמין? סביר שאוותר על הביצים ואמהר לברוח.
בריאיון שערכתי יוני זיכהולץ, הוא סיפר שאינו אוהב אפליקציות ומשוכנע שיכיר את אהבת חייו במקרה: "כשאשים את כף היד על איזה מלון או חצי אבטיח בטיב־טעם". חייכתי, כי אני באמת רוצה להאמין שעוד אפשר לצאת לקנות פירות ולחזור עם התחלה של סיפור אהבה. הבעיה היא שעם האבטיח את מיד רואה שהוא חצי. על הגבר קצת קשה לדעת אם הוא לא מגיע באריזה זוגית.