לפני כחודש נמלא חדר היולדות בבית החולים סורוקה בשמחה מהולה בעצב. אולגה וניקולאי בוגוסלבסקי מערד הביאו לעולם את בנם אמיתי־איתן, שנה וחודשיים אחרי שאיבדו את בתם נועה (18) מפגיעת טיל בבניין בבאר שבע. לרך הנולד הם בחרו לקרוא על שם בן זוגה של נועה, איתן זקס ז"ל (18), שנהרג יחד איתה ועם אמו מיכל (50).
אולגה (40), גננת במקצועה, תמיד ידעה שיהיו לה שני ילדים, "ככה זה אצלנו", היא אומרת. "גם אם פתאום עבר לי בראש להביא עוד ילד, נזכרתי בלידה של בני הצעיר מטווי (קיצור של מתיתיהו. ד"ח), היום בן 12, שהייתה קשה מאוד, טראומטית אפילו, ואמרתי שלא צריך, יש לי בן, יש לי בת, משפחה מושלמת. דווקא נועה שאלה כמה פעמים – 'למה אתם לא מביאים עוד ילד או ילדה?'. היא רצתה אח או אחות. אחרי שהחלטנו להביא עוד ילד, השיחה הזאת פתאום עלתה לי לראש וידעתי שהיא מברכת על זה. מרגע זה היה לנו ברור שאם זה יהיה בן נקרא לו איתן. אהבנו מאוד את איתן, הוא היה ילד כל כך מקסים ומיוחד, כל הזמן אמרתי, 'וואו, כמה מזל יש לנו שנועה בחרה בו'. התאהבנו בו ישר כשהוא נכנס למשפחה, הוא היה כמו בן בשבילנו.
נועה ואיתן ז"ל
"ככל שהלידה התקרבה התחלנו לחשוב שאם נקרא לו רק איתן, זה יהיה כבד וכואב, גם לנו וגם לאיגור, אבא שלו. החלטנו שאיתן יהיה שם שני. הבעיה שהתקשנו למצוא שם ששנינו אוהבים, שאלנו את כל העולם ולא הצלחנו להסכים על שום שם. זכרתי שנועה לימדה אותי להשתמש בצ'אט ג'י־פ־יטי, אז ביקשתי שיציע לי שמות שהכי מתאימים לאיתן, אחד מהם היה אמיתי. זה שם מאוד מיוחד, 17 שנה אני גננת ועוד לא שמעתי את השם הזה אפילו פעם אחת".
איך איגור הגיב על בחירת השם?
"עוד לפני שנכנסתי להיריון סיפרנו לו שאנחנו מתכננים להביא ילד לעולם ושאם זה יהיה בן נקרא לו איתן. הוא התרגש מאוד, גם אמא שלו, הסבתא של איתן. איגור היה הסנדק בברית, ואני מרגישה שאמיתי־איתן מחבר בינינו, היום איגור הוא לגמרי משפחה. בימים הכי קשים שלי מצאתי אצלו נחמה. הוא איבד גם את הבן שלו וגם את אשתו ותמיד נשאר עם גב זקוף. בימים הראשונים הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי שגם אני רוצה להיות ככה. אני בטוחה שגם איתן וגם נועה מסתכלים עלינו מלמעלה וגאים בנו שאנחנו חזקים".
באיזה שלב החלטתם לעשות עוד ילד?
"ממש בזמן השבעה. הרגשתי שאין לי שליטה על החיים שלי, הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. הבנתי שאני לא יודעת אם נחיה מחר, וחשבתי מה יהיה על הבן שלנו, אנחנו לא נשאיר אותו לבד. רציתי שיהיה לו מאיפה לקבל עזרה, גם כשאנחנו לא נהיה. הבן שלי היה האור היחיד שהיה לנו באותה תקופה, האהבה אליו זה הדבר היחיד שהחזיק אותנו בימים הקשים האלה".
זה היה היריון טבעי?
"הייתי בת 39 וזה היה טבעי. בהתחלה אמרתי שאם אגיע לגיל 40 ולא אצליח להיכנס להיריון, אתחיל טיפולי פוריות, אבל הרופא אמר שזה לא סותר, שאפשר גם וגם. כבר קבענו תור למרפאת פוריות, וכמה ימים לפני התור גיליתי שאני בהיריון. לא האמנתי, עשיתי כמה בדיקות ליתר ביטחון".
"אני שומעת על הרבה חיילים ששמים קץ לחייהם וזה כואב לי, בייחוד שהילדה שלי הייתה בגילם כשהיא נהרגה. בגלל זה חשוב לי לספר את הסיפור שלי, שאנשים ידעו שיש חיים אחרי מוות. אני חושבת שזה יכול לעזור לחיילים האלה, שהיום הם חסרי תקווה"
איך היו התגובות?
"ערד היא עיר קטנה ואני גננת בעיר כבר 17 שנה, אז הרבה אנשים מכירים אותי והרבה אנשים התרגשו בשבילנו. בהלוויה של נועה כל העיר יצאה ללוות אותנו עם דגלים כשנסענו לבית העלמין, זה היה כל כך מרגש. אני זוכרת שישבתי באוטו ובכיתי כל כך, גם מהעצב וגם מההתרגשות".
איך הייתה הלידה?
"פיזית הייתה לידה די קלה, אבל מובן שנועה הייתה שם איתי, בלב. לפני כמה חודשים פתחו בבית חולים סורוקה חדר יועצים חדש על שם נועה, מיכל ואיתן. הזמינו אותנו להשקה וכך הכרתי את יועצת הלידה, שעשתה לי סיור בחדרי הלידה והתרשמתי מאוד. כשבאתי ללדת כבר הרגשתי בבית, זה הוריד לי 50% מהחששות. קיבלתי יחס נהדר, הרגשתי כמו מלכה. אמיתי־איתן ממש דומה לנועה, קופי שלה. כשהינקתי אותו הרגשתי כאילו אני מיניקה אותה, משהו לא מהעולם הזה. אני מרגישה שקרה לי נס, מי היה חושב על זה בכלל, ילד שלישי?".
כבר פגשנו את ההורים
נועה ואיתן הכירו באינסטגרם דרך עוקב משותף - חבר של נועה מערד שעבר ללמוד בבאר שבע והכיר שם את איתן. "החבר הזה אמר לאיתן שיש לו ידידה מאוד יפה בערד, הכי יפה שהוא מכיר. אז איתן אמר, 'לא יכול להיות' וביקש לראות את התמונה שלה", מספרת אולגה. "כשהוא ראה אותה הוא אמר, 'וואו' וישר כתב לה הודעה באינסטגרם. הוא לא ידע איך להתחיל, אז הוא שאל מאיפה הפוסטר שיש לה על הקיר בחדר - פוסטר שהוא ראה בתמונת האינסטגרם. אחר כך הוא הודה שהוא סתם חיפש תירוץ להתחיל איתה.
"משם זה התקדם די מהר, שניהם היו בני 16 וחצי, הוא היה צעיר ממנה בכמה חודשים. הם היו יחד שנה וחצי, לא היה אפשר להפריד ביניהם. החברות עם איתן עשתה לה טוב, ופתאום גיליתי צדדים שלא הכרתי בבת שלי. ראיתי כמה היא יודעת לאהוב, לחבק, להיות חמה. נהניתי לראות אותם ביחד, הייתה להם אהבה טהורה, עוצמתית ומרגשת, לא מהעולם הזה. בגלל שאיתן גר בבאר שבע, הם ישנו אחד אצל השני כל הזמן. בהתחלה לא הסכמתי, פחדתי עליה. ביקשתי להכיר את ההורים שלו קודם, להבין באיזה בית היא הולכת לישון. אז מיכל התקשרה אליי והבטיחה שהיא תשמור עליה. זו הייתה אמורה להיות שיחת היכרות קצרה, אבל היא נמשכה שעתיים. כל כך התחברנו, מיכל ואני. שתינו למדנו הוראה במכללת קיי בבאר שבע וגילינו עוד המון דברים משותפים.
"אחרי שלושה חודשים, כשהזוגיות התחילה להיות ממש רצינית, ביקשתי לפגוש אותם. נפגשנו במסעדה, בעלי ממש התרגש לקראת הפגישה, בחיים לא ראיתי אותו ככה. אמרתי לו, 'תירגע, הם עוד לא מתחתנים'. זו הייתה פגישה בין אנשים שלא מכירים, והרגשנו כאילו אנחנו מכירים חיים שלמים. ממש התאהבתי במשפחה ונוצר בינינו קשר לא מהעולם הזה, בייחוד שהם מאוד אהבו את נועה ומאוד תמכו בקשר שלה עם איתן. אחר כך הם הזמינו אותנו אליהם הביתה, ומכל פגישה איתם חזרנו מלאי אושר".
נועה רצתה להיות אמא צעירה
נועה ואיתן נהרגו ב־24 ביוני, שעתיים לפני הפסקת האש במבצע "עם כלביא". כאמור, יחד איתם נהרגה מיכל וגם השכנה נעמי שאנן ז"ל (73). דקות לפני האסון נועה ואולגה עוד התכתבו בווטסאפ. אולגה דיווחה לנועה בארבע בבוקר שיש להם אזעקות והם נכנסים לממ"ד, נועה ענתה לה, 'אצלנו אין בינתיים', ובשעה 5:41 בבוקר, כשאולגה כבר הלכה לישון, נועה כתבה לה, 'עכשיו יש אצלנו'. וזהו. שתי דקות אחרי ההודעה הזאת פגע הטיל בדירה של משפחת זקס. נועה, איתן ומיכל לא הספיקו להיכנס לממ"ד. איגור ניצל כי היה בשירותים.
באחד התיעודים האחרונים שלה באינסטגרם, נועה נראית רוקדת, מחויכת ושמחה במסיבת הסיום של התיכון שלה, אורט ערד. בנקודה הזאת החיים שלה נראו מבטיחים: היא עמדה להתגייס ליחידה מיוחדת של חיל המודיעין, אחרי השחרור תכננה לטייל בעולם ואז להתחתן עם איתן. "היא רצתה להיות אמא צעירה, רצתה ללדת ילד ראשון בגיל 24 ואחר כך לעבוד בהייטק", מספרת אולגה. "היא עשתה חמש יחידות במתמטיקה. למרות שהיה לה קשה, היא סחבה את זה בשיניים, כי זה היה חשוב לה לעתיד. היא כל כך חיכתה לחודש אוגוסט: גם יום ההולדת שלה, גם מועד הגיוס וגם לחגוג שנה וחצי לחברות עם איתן. בסוף היא לא הספיקה לחגוג שום דבר מאלה".
"בימים הכי קשים מצאתי אצל איגור נחמה. הוא איבד גם את הבן שלו וגם את אשתו ותמיד נשאר עם גב זקוף. בימים הראשונים הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי שגם אני רוצה להיות ככה"
מאז האסון אולגה לא מפסיקה לגלגל בראשה את השבוע האחרון לחייה של בתה: "לא ראיתי אותה חמישה ימים לפני שהיא נהרגה. שבוע לפני כן היא באה עם איתן, שכבר התגייס ועשה הכשרת לוחם ביחידה הרב־ממדית (888). היא הגיעה כדי לעשות ציפורניים אצל מישהי בערד. היה לו זום, אז היא הגישה לו ארוחת בוקר והלכה. כשנגמר הזום הוא לא חיכה לה, אלא נסע לחברים שלו במיתר ומשם הביתה לבאר שבע. אני שמחה שחיבקתי אותו ונפרדתי ממנו, כי מאז לא ראיתי אותו יותר. כשנועה חזרה היא התעצבנה עליי שנתתי לו ללכת, היא הייתה ממש בהיסטריה מזה, כאילו הרגישה שמשהו הולך לקרות. כמו שאומרים לפעמים שאנשים מרגישים משהו ולא יודעים להגיד מה. זו הייתה תגובה היסטרית שלא הייתה אופיינית לה. היא בעצמה אמרה אחר כך שהיא לא יודעת מה קרה לה.
"בערב הוא אמר לה שהוא צריך לחזור לבסיס למחרת, אז היא נסעה אליו, להיות איתו בלילה. למחרת בבוקר היא חזרה הביתה ותכננה ללכת עם חברים לבריכה, אבל איתן התקשר ואמר ששחררו אותו. היא בכל זאת הלכה לבריכה, ובדיעבד הייתה לה פרידה יפה מהחברים. למחרת בעלי הסיע אותה לאיתן וזהו, לא ראינו אותה יותר. אחרי חמישה ימים היא נהרגה".
איך נודע לך על האסון?
"קמתי בבוקר, ראיתי את ההודעה של נועה מ־5:41 שיש להם אזעקה והיא בממ"ד, וסמכתי על מיכל בקטע הזה, לא דאגתי. פתחתי חדשות, אמרו שיש הרוגים בבאר שבע, ולרגע לא חשבתי שזה שייך אלינו. כמה דקות אחרי זה קיבלנו טלפון מהמשטרה, התחילו לשאול שאלות על נועה. אמרתי 'נועה בסדר', ואז התגנב ללבי איזה חשש. לא רציתי להעיר אותה, אז התקשרתי למיכל, אבל ענו לי אנשים מפיקוד העורף, שמצאו את הטלפון הזה זרוק בחוץ. הבנתי שמשהו לא בסדר, שאלתי מה קורה ואמרו לי שנפל טיל על הבניין. הערתי את בעלי ונסענו מהר לבאר שבע, אמרנו שנעשה סיבוב ונראה מה קרה, כי אף אחד לא ענה לנו. הגענו דרך הצד השני של הבניין, שלא נפגע. הבניין נראה די שלם וזה עודד אותנו קצת. שאלתי אנשים אם יש הרוגים ואמרו שכן, אז נסענו לסורוקה. מצאנו שם את איגור, פצוע אבל חי. שמחנו, אמרנו שבטוח שנועה ואיתן גם שם, ואז איגור אמר, 'איתן שלנו מת'. מיד הבנתי שכנראה איבדתי את נועה, כי איפה שאיתן היה - גם נועה הייתה. הם לא זזו אחד מהשני".
סיפרו לך איך היא נהרגה?
"נועה עפה מההדף דרך החלון, מצאו אותה למטה, היא כנראה הייתה במרפסת ולא הספיקה לרוץ לממ"ד. אני לא יודעת איך חזרנו הביתה, אולי בגלל השוק המשכנו לתפקד על אוטומט. היינו חייבים לחזור לערד מהר ולספר למשפחה לפני שזה יתפרסם, כי הם התחילו לשאול שאלות ולא רצינו לספר להם בטלפון. למטווי סיפרתי בנפרד, לא רציתי שיראה את כל הסבתות בוכות".
איך הוא קיבל את זה?
"הוא לא האמין ולא עיכל, ממש התנגד לקבל את הבשורה. הוא החזיק את זה המון זמן, לא נתן לכאב שלו לצאת כדי שאנחנו לא נבכה. היום הוא בעיקר דואג לנו, הוא כל הזמן שואל, 'את בוכה? בבקשה אל תבכי'".
ואיך הוא הגיב על ההיריון?
"עוד לפני שנכנסתי להיריון דיברנו איתו על זה שכנראה נביא עוד ילד. הוא דווקא רצה בת. יצא בן, אבל הוא מאושר מאוד".
תמיד יש תקווה
אולגה (40) וניקולאי (48), מציל בים המלח, הכירו בערד אחרי ששניהם עלו לארץ מברית המועצות לשעבר. היא עלתה לארץ מאוקראינה בשנת 2001 בגיל 15, במסגרת ארגון נעלה. הוריה, שהתגרשו כשהייתה בת שנה, נשארו באוקראינה. אמה עלתה לארץ כעבור כמה שנים ואביה נפטר לפני שמונה שנים באוקראינה.
"סבתא שלי לא רצתה להשאיר אותי לבד, היא עלתה לארץ חצי שנה אחריי וגרה בערד", היא מספרת. "נסעתי אליה לחופשים, ואחרי שסיימתי את הלימודים עברתי לגור לידה. היא גרה בבית של אדם שהיא טיפלה בו, אז שכרתי דירה קרובה אליה וכמה ימים אחרי זה הכרתי את ניקולאי דרך חברה משותפת. הוא עלה לארץ שנה לפניי מרוסיה, בגיל 22, יחד עם אחותו. די מהר התחלנו לגור ביחד, ואחרי שנה הוא הציע לי נישואים וההצעה הייתה מאוד מרגשת. בהתחלה התלבטתי, היה לי חשוב לדעת שזה לכל החיים, כי ההורים שלי התגרשו, וכמו שאומרים אנחנו מתקנים את הטעויות שלהם. ביקשתי סימן מאלוהים, שאדע בטוח שזה הוא. אחרי כמה חודשים נכנסתי להיריון עם נועה, וזה היה הסימן. ברוך השם אנחנו 21 שנה ביחד. כשנועה נהרגה אמרתי – איזה מזל שיש לי אותו, שאנחנו נותנים כוח אחד לשנייה".
איך הוא הגיב כשאמרת לו שאת רוצה עוד ילד?
"בהתחלה הוא ממש התנגד, אבל כשאמרתי לו שזה בשביל מטווי, הוא הסכים".
"אמיתי־איתן ממש דומה לנועה, קופי שלה. כשהינקתי אותו הרגשתי כאילו אני מיניקה אותה, משהו לא מהעולם הזה"
איך את מרגישה היום, כשאת מחזיקה על הידיים את אמיתי־איתן?
"מצד אחד כאב שלא נגמר ומצד שני אושר שלא האמנתי שאחווה שוב בחיים שלי. אני חושבת שזה משהו שנותן המון תקווה להרבה אנשים שעברו את מה שאני עברתי. אני שומעת על הרבה חיילים ששמים קץ לחייהם בעקבות הטראומה של המלחמה, וזה כל כך כואב לי, בייחוד שהילדה שלי הייתה בגילם כשהיא נהרגה. בגלל זה חשוב לי לספר את הסיפור שלי, שאנשים יידעו שיש חיים אחרי מוות. אני חושבת שזה יכול לעזור לחיילים האלה, שהיום הם חסרי תקווה. אני רוצה להגיד להם שתמיד יש תקווה. גם אני הייתי במקום הזה, גם לי היו מחשבות קשות, אז חיפשתי דוגמה שאוכל לקבל ממנה השראה. בדרך כלל אני בן אדם אופטימי ואוהב, אבל כשנועה נהרגה האור כבה, ושאלתי את עצמי איך אני אתמודד עם האבל הזה".
מאיפה באמת לקחת כוחות?
"מהבנים שלי, מטווי ואמיתי־איתן, מבעלי ניקולאי, מאיגור אבא של איתן וגם מהילדים שלי בגן. אני כל כך אוהבת אותם ונורא פחדתי שאחרי השבעה אחזור לגן ולא אוהב אותם יותר, כי חשבתי שכל הרגשות שלי נמחקו, לא הרגשתי כלום.
"כשחזרתי לגן וראיתי את האהבה בעיניים שלהם, הכול חזר. חשבתי שהחיים שלי נגמרו, אבל בסופו של דבר אני חושבת שאפשר לחיות לצד המוות. צריך לחפש את האור בכל מקום שאפשר, ובסופו של דבר הוא יגיע ויביא נחמה".
