דמיינו את התסריט הבא: שחקן חוגג יום הולדת 42 בדירתו התל־אביבית. הבית מלא בחברים, אוכל ואלכוהול, והוא, רווק שכבר ידע לא מעט אהבות, מרים כוסית. אלא שבמקום לאחל לעצמו עוד סרט מצליח, עוד תפקיד מאתגר או עוד לילה סוער, הוא מבקש ילד. ולא סתם ילד, אלא עדיף אחד שכבר מגיע עם תעודת זהות באופק. "ססאממק... כל הבחורות שהייתי איתן בעיר הזאת וכל סיפורי האהבה והרומנים שהיו לי", הוא מכריז, "הלוואי שמישהי מהן תנחת עליי ותודיע שיש לי בן או בת בני 15. אני אהפוך לאבא חבר, בלי חיתולים, בלי כינים, בלי לילות לבנים".
ואז, זמן קצר אחרי אותו ערב, הוא מגלה שמשאלתו התגשמה. ועוד עם בונוס: במקום ילד אחד הוא מקבל שניים, בן ובת, תאומים בני 13. והעלילה פתלתלה עוד יותר: האישה שפנתה אליו והודיעה לו שהיא אם ילדיו, לא הייתה אהובה מן העבר, רומן נשכח או דייט שנעלם. זו הייתה אישה שמעולם לא היה איתה. הילדים נולדו מתרומת זרע שנתן בצעירותו. נשמע כמו תסריט הוליוודי מופרך? ובכן, זהו סיפור חייו האמיתי של השחקן והיוצר יוני זיכהולץ.
זיכהולץ, שיחגוג בדצמבר הקרוב 50, מוכר מהסדרה הקומית "החברים של נאור", שבה גילם את עומרי, החבר המניאק בחבורה. מאז כתב ושיחק בסדרה "קינגים", יצר סרטים ומחזות, ובתקופה האחרונה הוא מגיש, לצד נתי קלוגר, את הפודקאסט המצליח "אמצע החיים" (Be.po. מבית ynet), שבו השניים מדברים בפתיחות על זוגיות, מיניות, התבגרות וכל מה שלא דמיינו שיקרה להם בגיל הזה. ובכל זאת, גם עבור אדם המתפרנס מסיפורים, העלילה הפרטית שלו דרשה זמן לעיכול.
תמונות ובדיקה גנטית
זיכהולץ גדל בחיפה, בן לאב קבלן ולאם בנקאית, ובגיל 18 עבר לתל אביב עם חבריו ללהקת "לבן חודר" שבה היה סולן. לקראת סוף שירותו הצבאי שמע מחברים על האפשרות לתרום זרע. "התחילו לדבר על זה שבנקי הזרע בישראל ריקים ושאין הרבה תורמים, אז הלכנו, כמה חברים, לבנק. עשו בדיקות ואמרו שהזרע שלי די משובח. זה היה כסף טוב, הייתי חייל וכל שקל עזר לי, אבל ראיתי בזה גם שליחות. היה משהו יפה בעיניי בזה שאני יכול לעזור לאלה שלא יכולים להביא ילדים לעולם בדרך הרגילה. אחרי שסיימתי לימודים בבית צבי ולא קיבלתי תפקידים, תרמתי שוב בכמה סבבים".
אנחנו מדינה קטנה. לא חשבת שיום אחד תראה ילד שדומה לך ותתהה אם הוא שלך?
"לא, זה אף פעם לא העסיק אותי. שמתי את זה מאחור ולא חשבתי על זה בכלל. חייתי את חיי, היו לי אהבות גדולות, פעם אחת גם התארסתי. הייתי עסוק במקצוע, ביצירה, וחיי היו מלאים".
אלא שקצת אחרי שמלאו לו 40 התעורר בו רצון חדש. "אני טוען שלגבר יש רחם גברי, ואצלי הוא התחיל לבעור", הוא אומר. "התחלתי להרגיש שאני מספיק אחראי ובוגר גם להיות אבא, ומאחר שלא הייתי אז בזוגיות רצינית, דיברתי עם חברה טובה על האפשרות להביא ילד לעולם בהורות משותפת".
ואז, בקיץ 2020, לפני שהרעיון הספיק להתממש, הגיעה הודעה בפייסבוק מאישה שלא הכיר. היא הייתה אם יחידנית לתאומים, בן ובת, והייתה לה סיבה לחשוב שהוא אביהם.
איך היא הגיעה אליך?
"התרומה אנונימית. אתה לא יודע למי תרמת, ומי שמקבלת את התרומה לא יודעת מי התורם. היא בוחרת לפי פרופיל שכולל פרטים כמו גיל, גובה, צבע עיניים, עיסוק ותחביבים. אבל קרה צירוף מקרים נדיר: לי ולאמא של הילדים הייתה מכרה משותפת, ופעם סיפרתי לה שתרמתי זרע. עברו שנים, והיא הפכה לשכנה ולחברה של האמא, ראתה את הילדים וזיהתה דמיון אליי. כשהאמא סיפרה שהתורם שבחרה היה שחקן, המכרה חיברה בין הדברים ואמרה לה, 'תקשיבי, אני מכירה שחקן שתרם זרע, והילדים דומים לו'.
"לזכותה של האמא, היא ניגשה לזה בצורה רגישה מאוד. היא בדקה בגוגל וראתה שאני לא נשוי ושאין לי ילדים, ואני מניח שהיא רצתה לוודא שהיא לא נכנסת לחיים של משפחה ומטלטלת אותם, ואז כתבה לי הודעה מכבדת מאוד: סיפרה שיש לה תאומים שנולדו מתרומת זרע, הזכירה את החברה המשותפת שלנו ואת האפשרות שאני האב הביולוגי, השאירה את מספר הטלפון שלה והבהירה שאם ארצה, אני מוזמן ליצור קשר, ואם לא, היא לעולם לא תפנה אליי שוב. היא השאירה את הבחירה לגמרי בידיים שלי".
2 צפייה בגלריה
יוני זיכהולץ. "החלטתי שאני קופץ למים. התקשרתי לאמא ואמרתי: 'בואי ניפגש'"
(צילום: יריב כץ)
מה היא בעצם רצתה ממך? למה היה לה חשוב שתכיר את הילדים?
"הילדים ידעו מגיל צעיר שהם נולדו מתרומת זרע. היא אמרה להם את האמת: שהיא רצתה מאוד להביא אותם לעולם ושהיא גם אמא וגם אבא שלהם. ככל שהם גדלו, הם הסתקרנו לגבי אביהם הביולוגי. היא לא חיפשה אותי, אבל אני חושב שהיא אמרה לעצמה שאם כבר קרה המקרה הקוסמי הזה, והחברה חושבת שאולי זה אני, למה שלילדים לא יהיו פנים?".
ומה הרגשת כשקראת את ההודעה בפעם הראשונה?
"בהתחלה נלחצתי. לקחתי כמה שבועות לחשוב עם עצמי. דיברתי עם החברה המשותפת כדי להבין מי האישה שפנתה אליי, סיפרתי לכמה חברים קרובים, התייעצתי עם אחי הגדול והלכתי לפסיכולוגית לדבר על זה. בסוף החלטתי שאני קופץ למים. התקשרתי לאמא ואמרתי: 'בואי ניפגש'. זה נראה לי מסע מעניין".
במשך כחצי שנה נפגש זיכהולץ עם האם. כבר בפגישה הראשונה היא הראתה לו תמונות של התאומים והוא זיהה דמיון, בעיקר לבת. בהמשך עבר בדיקה גנטית שנשלחה למעבדה בחו"ל ואישרה, לדבריו, ב־99.99%, שהוא האב הביולוגי. הוא נפגש גם עם הפסיכולוגית שליוותה את הילדים ושמע ממנה שהם רוצים להכיר אותו.
ההיכרות נעשתה בהדרגה: תחילה שמע את קולם בטלפון, בהמשך שוחחו בווידיאו, לאחר מכן הגיע לביתם. בסלון, לצד אמם ומגש פיצות, פגש לראשונה את שני בני ה־13 שעד לא מזמן לא ידע על קיומם כלל. "הם סיפרו על החיים שלהם, על בית הספר, ואני סיפרתי מי אני ואיפה אני גר. אלה היו שיחות קצרות, חצי שעה־שעה, ואז הייתי הולך. הכול היה נורא מבלבל".
"להורים שלי סיפרתי רק אחרי שידעתי שהם אכן שלי ביולוגית, ואחרי שכבר נפגשנו כמה פעמים. הם היו בשוק, אבל קיבלו את זה בצורה מהממת"
יצאת בתחושה שפגשת את הילדים שלך?
"לא, לא מיד מרגישים ככה. חברים שלי, הורים שנמצאים עם הילדים שלהם מגיל אפס, אמרו לי שאפילו להם לקח זמן להתרגל ולאהוב באמת. אצלי זה היה תהליך הדרגתי. בהתחלה הייתי מגיע אליהם פעם בשבוע, ובשלב מסוים הם התחילו להגיע אליי. כיום הם כבר בני 19. אני קורא להם 'הילדים שלי', והם קוראים לי יוני או ג'ון. עם הבת אני הולך להופעות, מסתובב איתה בתל אביב ומדבר על מוזיקה ועל מערכות יחסים. אבל אני תמיד אהיה רק אבא־חבר. אני שם בשבילם, אבל אני לא אחנך אותם. הם קיבלו חינוך מאמא שלהם".
איך המשפחה שלך קיבלה את זה?
"אחי ידע והיה מעורב בתהליך ההיכרות. להורים סיפרתי רק אחרי שידעתי שהם אכן שלי ביולוגית ואחרי שכבר נפגשנו כמה פעמים. הם היו בשוק, אבל קיבלו את זה בצורה מהממת.
"אמא שלי תמיד אומרת לי, 'תעשה מה שטוב לך בחיים האלה, אני אהיה מאחורי כל החלטה ובחירה שלך'. בהמשך לקחתי אותם להכיר את ההורים בחיפה. גם היום יוצא לנו לנסוע, מדי פעם, לארוחת שישי אצלם".
אתה חושב על האפשרות שיום אחד יפנו אליך עוד ילדים שנולדו מתרומות שלך? תרצה להכיר גם אותם?
"אני חושב שהסיכוי אפסי, ובכנות, זה לא מעסיק אותי. אם תגיע עוד פנייה, אני לא יודע איך אגיב. באמת שאין לי מושג".
לונה גל וציפרלקס
כבר יותר מ־30 שנה שזיכהולץ פועל בתעשיית הבידור. כשאני שואלת איך הוא מגדיר את עצמו – שחקן, תסריטאי או במאי? הוא חורץ מיד: "יוצר". "ביצירה יש גם תסריטאות, גם בימוי, גם משחק, גם ההרצאות שאני עושה, גם כתיבה ספרותית ומחזאות", הוא מסביר. "אבל כשעברתי לתל אביב בגיל 18, החלום שלי היה להיות רוקסטאר".
"ההורים היו בסדר עם הבחירות שלי, אבל תמיד הייתה מהם תחושה שזה יעבור לי, שזה ג'וק. לזכותם ייאמר שהם נתנו לי חופש פעולה"
אחרי הצבא נרשם ללימודי משחק בבית צבי, והבחירה הזאת לא הייתה מובנת מאליה במשפחה שבה גדל. "אני נחשב לכבשה השחורה של משפחת זיכהולץ", הוא אומר בחיוך. "במשפחה המורחבת יש קבלנים, אנשי בנק, אנשים פיננסיים וריאליים. אבא שלי המשיך את דרכו של סבא שלי, אחי הגדול הוא בנקאי מוצלח. ואני, כשהקמתי עם חברים מהתיכון את להקת 'לבן חודר', התחלתי להגיד שאני רוצה במה".
איך ההורים קיבלו את הבחירה?
"הם היו בסדר, אבל תמיד הייתה מהם תחושה שזה יעבור לי, שזה ג'וק. לזכותם ייאמר שהם נתנו לי חופש פעולה. רק כשראו אותי בטלוויזיה ב'החברים של נאור' והגיעו הכתבות, פתאום הם הבינו: 'אה, עובדים בזה'".
אלא שהדרך לפרנסה הייתה ארוכה. בבית צבי היה זיכהולץ תלמיד מבטיח, זכה במלגות, קיבל תפקידים טובים, זכה למחמאות ויצא משם משוכנע שהתפקידים יזרמו בשפע. בפועל, מצא את עצמו עובר מאודישן לאודישן, בלי לקבל את ההזדמנות שחיכה לה. "עשיתי 200 אלף אודישנים וקיבלתי לא אחרי לא. כשהייתי בן 26, אבא שלי התעקש לקנות לי דירה, שבה אני גר עד היום. סירבתי לקבל עזרה נוספת ועשיתי הכול כדי להתפרנס. עבדתי בתוך בובה בלונה גל, בשביל 180 שקל עלובים. הייתי ברמן, מלצר, ניצב באופרה, העברתי דירות תקופה".
במקביל לניסיונות להתקבל כשחקן התחיל לכתוב. הוא פיתח את הסרט "אלנבי רומאנס", על גבר ואישה שנפגשים ללילה אחד בתל אביב, עם איש הקולנוע ינאי גוז, שאותו הכיר כששיחק בסרט סטודנטים. כיום אני אומר לתלמידים שלי, 'תעשו כמה שיותר סרטי סטודנטים, גם בשביל הניסיון וגם בזכות האנשים שתפגשו שם'. "במהלך השנה שבה עבדנו על התסריט, הוא קמפרס לי את כל חמש שנות הלימודים שלו בסם שפיגל. כשהתקרבנו לצילומים הוא אמר, 'אתה גם תביים'. הוא לימד אותי קולנוע".
"עשיתי אודישן. אחרי רבע שעה נאור ציון אמר 'התפקיד שלך', והתפקיד שנועד לפרק אחד נהיה קבוע ונמשך ארבע עונות"
גם הפריצה שלו כשחקן הגיעה בזכות סרט סטודנטים. נאור ציון ראה אותו באחד מהם, וב־2006 הציע לזיכהולץ להיבחן לתפקיד אורח בסדרתו. "עשיתי אודישן, אחרי רבע שעה נאור אמר 'התפקיד שלך', והתפקיד שנועד לפרק אחד נהיה תפקיד קבוע שנמשך ארבע עונות. אני חייב לנאור 90% מהקריירה שלי. הוא הראשון שהאמין בי. התחילו לקרוא לי ליותר אודישנים, הכרתי אנשים מהתעשייה, התחלתי ללמד ופתאום האמנתי בעצמי".
עם השנים הרחיב זיכהולץ את העשייה: יצר את הסדרה "קינגים" ובהמשך כתב ושיחק בסרט "אול אין" שצמח ממנה. בנוסף כתב לתיאטרון, בין היתר את "ע' 17" ואת אופרת הרוק "שרוליק" וכתב וביים את הסרטים "יותר איטי מלב", ו"סנולנד". באחרון תלה תקוות גדולות, אלא שאז הגיעה הקורונה, יציאת הסרט התעכבה, וההשתתפות בפסטיבלים בחו"ל הצטמצמה למפגשי זום מהבית. "הסרט זכה בפרס בפסטיבל נחשב מאוד באנגליה, ושלומי קוריאט זכה בפרס השחקן", הוא מספר. "אבל במקום לטוס לפסטיבל, מצאתי את עצמי ביום שישי בערב עושה שטיח אדום וירטואלי ושאלות ותשובות בזום. אני יושב בבית מול הלפטופ בתחתונים, עם חולצה מגניבה מעל, והחתולה שלי על הברכיים".
"נכנסתי חיוור, רועד וחנוק, החברה הושיבה אותי, שמה לי כדור ואבן מתחת ללשון, ואמרה: 'ברוך הבא למועדון. עברת התקף חרדה'"
האכזבה המקצועית הייתה רק חלק ממה שהצטבר באותה תקופה: לצד חוסר הוודאות בענף, זה היה השלב שבו הכיר את ילדיו, ובמקביל אמו חלתה בסרטן. בהמשך חלה בעצמו בקורונה ונאלץ לשהות בבידוד. ביום שבו השתחרר ממנו, שעות לפני שהיה אמור לצאת להרצאה בסטודיו למשחק של חברתו גלית רוזנשטיין, הרגיש שמשהו לא בסדר. "התחלתי להזיע מתחת לפוך, רעדתי, ובמקלחת הרגשתי זרמים בגוף. אמרתי לעצמי, 'או שזה התקף לב או שזה אירוע מוחי'". באינסטינקט התלבש ורץ לסטודיו של רוזנשטיין הסמוך לביתו. "נכנסתי חיוור, רועד וחנוק. היא הושיבה אותי, אמרה לי לנשום, שמה לי כדור ואבן מתחת ללשון, ואחרי עשר דקות הרגשתי הקלה. היא אמרה: 'ברוך הבא למועדון. עברת התקף חרדה'".
בעקבות ההתקף עצר את עבודתו למשך כחצי שנה ופנה לטיפול. "כשדיברנו על מה שעבר עליי, הבנתי כמה חזיתות התנקזו לאותה תקופה: הילדים, הסרט שלא יצא, המחלה של אמא והבידוד שאילץ אותי להישאר לבד בין ארבעה קירות. הכול צף".
מה עזר לך לחזור לעצמך?
"ציפרלקס, שאני לוקח עד היום. זו חגורת הבטיחות שלי. לפני כחצי שנה שאלתי את הרופא אם כדאי שאפסיק, והוא שאל: 'יש לך בעיה בזקפה?'. אמרתי שלא. 'יש לך בעיה ביצירה?'. אמרתי שלא. אז הוא אמר: 'זה מרגיע אותך, למה להפסיק?'. ובאמת, חשוב לי להגיד לכל מי שקורא: אל תתביישו לטפל בעצמכם. אל תרגישו שאתם גברים או נשים חזקים יותר כי אתם לא הולכים לטיפול. להפך".
קריירה ואהבה
בימים אלה הוא עובד על רומן בשם "ניינטיז", המבוסס על חייו. "זה רומן על מוזיקה, על העזיבה של הבית ועל סיפור אהבה גדול, שבו אישה אחת מכילה הרבה סיפורי אהבה קטנים שהיו לי", הוא מספר. בו־זמנית הוא עובד על מחזה בשם "דוז פואה" בהשראת סיפור משפחתי שלו, מפתח תסריטים, מרצה בחברות ובארגונים ומעביר בביתו קורס בשם "מסע אישי דרך כלי המשחק".
אל כל אלה הצטרף הפודקאסט "אמצע החיים", שהוא מגיש עם חברתו השחקנית נתי קלוגר, שאותה ביים בכמה פרויקטים בעבר. "הקלטנו פיילוט ואמרנו לעצמנו, 'מי ישמע את השיט הזה?'. הוצאנו קטע קצר לרשתות, חשבנו שיראו אותו אלפיים איש. פתאום הוא הגיע ל־800 אלף צפיות תוך כמה ימים. אמרנו: 'פוקס'. הוצאנו עוד אחד: 700 אלף. עוד אחד: חצי מיליון".
את ההצלחה הוא מייחס לאינטימיות ביניהם ולנושאים שהם מעלים: "נתי היא הפסיכולוגית שלי ואני הפסיכולוג שלה. אנחנו סומכים זה על זו, והכול יוצא מהלב. הבנו שיש חתך באוכלוסייה, בעיקר בגילאי 60-40, שלא מקבל מספיק יחס ברשתות. פתאום מדברים על גבר שמקריח, על זה שלא עומד לו, על יציאה לדייט בגיל 50, על אישה בגיל המעבר ועל היחסים עם הגרוש. נכנסנו לשדה לא חרוש".
כרווק תל אביבי היו בחייו לא מעט נשים, אבל לדבריו, אולי רק חמש מהן הצליחו באמת להיכנס לו ללב. פעם אחת גם התארס, לדוגמנית והמוזיקאית שאיתה חי קרוב לשלוש שנים. את הקשר ההוא הוא מתאר היום ככזה שבו איבד את עצמו. "אני נורא נמשך לכישרון. היא הייתה הכי מוכשרת, הכי יפה, ונשאתי על הכתפיים שלי את כל הזוגיות. הייתי שם עם החרדות שלה, עם הכאבים, עם החיפוש שלה אחרי המקצוע. הכול היה סביבה, ולא היה לי מקום. זה היה 90-10 לטובתה. כשנפרדנו, כל הסביבה שלי נשמה לרווחה. אמרו לי: 'איבדנו אותך, השתנית'. ככה אתה מבין שהיית בגיהינום".
כשרצתה לעבור לחו"ל כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית שלה, הוא העדיף להישאר בארץ. "סוף־סוף הייתי במקום טוב בקריירה. אמרתי לה שאני לא עוזב עכשיו ושננסה לקיים את האהבה מרחוק. היא נסעה והייתה אמורה לחזור, אבל אחרי כמה חודשים נפרדה ממני בשיחת וידיאו בווטסאפ. בדיעבד שמעתי מחברים שם שהיא ניהלה מערכת יחסים בזמן שעוד הייתה איתי".
לקח לך זמן להתאושש?
"לקחתי שנה־שנתיים חופש מנשים, אבל זה לא גרם לי לפחד ממערכות יחסים. אחר כך פגשתי נשים מהממות, טובות לב ונעימות. אני לא מצטער על הקשר הזה. למדתי ממנו המון".
הזוגיות האחרונה שלו החלה זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, עם גרושה ואם לילדים שגרה בסמוך אליו. "היינו יחד בערך שנה וחצי ונפרדנו באהבה גדולה. אני לא מפחד להיות לבד. אף פעם לא נכנסתי לקשר כדי לא להישאר רווק. בחרתי נשים שרציתי ושקיבלתי מהן השראה. אני חושב שאלה שהצליחו בסוף להיכנס לי ללב, היו נשים שלא ניסו לשנות אותי, נתנו לי להיות הגבר שאני רוצה בלי לכפות עליי משהו. אני יוצר, קצת חצוף, קצת זאב בודד לפעמים, ונשים שמבינות את זה וטובות לב - אני טוב לב אליהן וחבר טוב פי ארבעה".
"אני לא מפחד להיות לבד. אף פעם לא נכנסתי לקשר כדי לא להישאר רווק. בחרתי נשים שרציתי ושקיבלתי מהן השראה"
בשנתיים האחרונות התעורר בו מחדש הרצון לגדל ילד מלידה. כשהכיר את התאומים, עצר את הדיבורים על הורות משותפת כדי להקדיש את עצמו לבניית הקשר איתם. כיום הוא שוב חושב על האפשרות. "מה שאני מכנה 'הרחם הגברי שלי' בשיחה מחודשת איתי, אני רוצה לחוות את המסע הזה שנקרא להיות אבא מאפס. אם אמצא את עצמי בזוגיות נפלאה, זה יהיה נהדר. אם לא, אולי שוב דרך הורות משותפת".
בחודש הבא תחגוג 50. מה אתה מאחל לעצמך?
"אני אשמע עכשיו זקן, אבל התשובה שלי היא 'בריאות'. אנשים טובים וצעירים מתים סביבי. אני רוצה להיות בריא ולהמשיך ליצור".
וזוגיות?
"את זה אני לא מאחל לעצמי, כי אני פשוט יודע שזה יקרה. אני לא מאמין בלחפש אהבה, לא באפליקציות ולא בלבקש שיכירו לי. ברור לי שאפגוש את אהבת חיי במקרה: כשאשים את כף היד על איזה מלון או אבטיח ב'טיב טעם', בארוחה אצל חברים, בבית קפה או ברחוב. ככה הכרתי עד היום ואני כל כך מאמין בזה. אני מרגיש מאוד צעיר לגילי ומאמין שהאהבה הענקית בחיי עוד לפניי".
